בתפילות הימים הנוראים אנו פותחים בבקשה מיוחדת במינה כלפי אדון העולמים ב"ה - בקשה על היראה. וכך אנו אומרים: "ובכן תן פחדך... ואימתך... וייראוך..." שלש מלים נרדפות לבטוי רב גוני לאותו ענין, שתוכנו הכנעה והתבטלות של הנברא כלפי הבורא. ורק אחר כך אנו מגיעים להשתעבדות מרצון ומהכרה: "והשתחוו לפניך... יעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

ללמדנו שתהליך ההתקרבות אל בורא העולם אינו יכול לבוא בקפיצה ובדילוג, אלא שלבים שלבים - תחילה עבודה מיראה, ורק אח"כ עבודה מאהבה. בלי הרגשת האפסיות שלנו, בלי הרגשת חולשתנו, בלי הערכה נכונה של קטנותנו לעומת הכח האלקי, לא נוכל להגיע לייחוד הלב, לעשות רצונו בלבב שלם.

וזהו במיוחד הקושי שבעבודה. נוח לו לאדם לומר: אני מוכן לעשות את אשר אני מבין, אני מוכן לקיים את אשר הכרתי מחייבת. במלים אחרות: נוח לי ומוכן אני לעשות רצוני אני, קשה לי, לא נוח לי "לעשות רצונך". ודוקא זהו מה שנדרש מאתנו בראש וראשונה.

היראה קודמת לאהבה.
כי האדם איננו מהוה אחדות מושלמת מבלי עמל ויגיעה, צירוף והזדככות: כי "יצר שוכן בנו"; כי אם מצד אחד "בצלם אלקים" ברא את האדם, הרי מאידך "יצר לב האדם רע מנעוריו". וכשם שיש לעמול לטיפוח ולעידוד הטוב שבאדם, ה"צלם אלקים" שבאדם, כן יש לעמול לעקור ולסקל, לעקור ולשרש את ה"יצר לב האדם רע מנעוריו". וכשם שגידולי שדה תבואה לא יצליחו טרם ידבירו גידולי הקוצים והדרדרים, כן לא יצמיחו זרעי הטוב בנפש האדם את פרים אם לא יעקרו את זרעי הרע מתוכו. ועקירת הרע תנאי מוקדם הוא לאפשרות הצלחת גידולי הטוב. ואין הרע מודבר אלא ע"י היראה והפחד. ומי שלא ירצה לתת ליראה ולפחד לבוא בלבבו, אל יקוה לפירות מבורכים של זרע הטוב.

חסד אלקים הוא שהעמיד במבוא השנה את הימים הנוראים, ימי יראה והפחד, ימים בהם נשבר הלב על מנת לבנותו מחדש; במקום לב קרוע ושסוע, במקום כוחות שונים מתרוצצים אשר זה מושך לכאן וזה כאן - לבב שלם, כוחות נפש מאוחדים מופנים כולם לכוון אחד - "אגודה אחת", שמטרתו היא "לעשות רצונך"

אשרי האיש אשר לא יאטום אזניו משמוע ועיניו לא יעצום מלהביט נכוחה, אשרי האיש אשר ימים אלה הם "נוראים" בשבילו, הוא הוא שיזכה גם להזדכך בהם ולהגיע לישרות הלב, אשר שכרו הוא - השמחה.
"אור זרוע לצדיק, ולישרי לב - שמחה".
לשנה טובה נכתב ונחתם!