בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

הפסקה באמצע שבע הברכות מתחת לחופה

undefined

שבט תשפ"ג
7 דק' קריאה
נוי יורק, ארה"ב New York, USA
שבט תשע"ח


שאלה
האם מותר להפסיק את רצף ה'שבע ברכות' מתחת לחופה על ידי דברי ברכה?

תשובה
כשאנו דנים על הפסק בשבע הברכות – עלינו לעסוק בשני מישורים:
א. הפסק בין הברכות עצמן – מצד תפיסתן כחטיבה אחת.
ב. הפסק בין ברכת 'בורא פרי הגפן' לשתייה מלבד ברכות החתנים.

הלכה למעשה, אין להפסיק בדברי ברכה או שירה באמצע שבע הברכות מטעם הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיית היין.
להלן פירוט:
א. המנהג הרווח במחוזותינו הוא לחלק את שבע הברכות בין אנשים שונים 1 . מנהג זה מבוסס על ההכרעה ההלכתית שאין זיקה בין הברכות 2 .
חלק מברכות הנישואין ('שבע ברכות') מוגדרות כברכות הסמוכות לחברתן 3 , לכן אינן פותחות בהזכרת שם ומלכות.
קיימת שאלה כללית ביחס לברכה הסמוכה לחברתה: האם היא מתייחסת ל'שם ומלכות' של הברכה שנאמרה לפניה, או שמעיקר התקנה אינה טעונה הזכרת 'שם ומלכות' 4 . מעתה, דומה ששאלת ההפסק בין הברכות תלויה בשתי האפשרויות הללו. למעשה: רבים מהפוסקים אמצו את הגישה הגורסת שברכה הסמוכה לחברתה תוקנה מעיקרא ללא שם ומלכות, ומתוך כך התירו הפסק באמצע השבע ברכות 5 . כנראה שגם על זה נסמך המנהג לחלק את הברכות לאנשים שונים, כפי שציינו לעיל.
לעניין זה יש להוסיף דברי חלק מהפוסקים, שכתבו במפורש שכל סדרן של ה'שבע ברכות' הוא לכתחילה, אך מעיקר הדין כל אחת מהן ברכה בפני עצמה 6 .
ב. מחשש הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לשתייה, אין להפסיק בדברי ברכה באמצע שבע הברכות. 7




^ 1. נעיר, שהמנהג הקדום ככל הנראה היה שאדם אחד מברך את כלל הברכות, כך עולה ממקור הסוגיה בכתובות ח ע"א: "לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דר"ש בריה, בריך חמש. רב אסי איקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה, בריך שית".
^ 2. כך כתב בשו"ת אגרות משה אבן העזר, חלק א, סימן צד. ועיינו בשו"ת הרמב"ם (סימן רפח, מהד' בלאו): "ברכות של נישואין שכל אחד מהן על ענין בפני עצמו ומי שחסר אחת משבע ברכות מברך אותה כשזכרה ואין להן סדר" (ועיינו בבאר היטב אהע"ז סב,א).
^ 3. לדעת רש"י כתובות ח ע"א ד"ה שמח תשמח – ברכת "שוש תשיש" ו"שמח תשמח" נחשבות כברכות הסמוכות לחברתן, ולכן אין פותחות ב'ברוך'. ולדעת התוספות שם ד"ה שהכל, אף הברכות הראשונות ("שהכל ברא לכבודו", "יוצר האדם") מוגדרות כברכות הסמוכות לחברתן, אך מתחילות בברוך היות והן ברכות קצרות, ולולא הפתיחה היו נראות כהמשך הברכה הקודמת.
^ 4. הרמב"ם פסק (הלכות קריאת שמע א, ח) שניתן לברך את הברכה השניה של קריאת שמע לפני הברכה הראשונה, אף שהשניה אינה פותחת בברוך. הכסף משנה שם תמה, שהרי אין בה שם ומלכות, רק בגלל שנחשבת סמוכה לחברתה, ובאופן זה אינה סמוכה. ותירץ, שגם כשאומרה בפני עצמה, נחשב כאילו יש בה שם ומלכות. הסביר את דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ב: "ונראה להסביר כוונת הכ"מ, דמכיון דמראש נתקנו ברכות אלו לאמרן סמוכין לחברותיהן ומשום כך נתקנו לאמרן בלי פתיחה ושם ומלכות, ורובא דרובא נאמרים ברכות אלו כסדרן, א"כ נקבעו מתוך כך על השניות שם ברכות ונקראים כבר בשם זה בשם עצמי אעפ"י שכשלעצמן אין בהם שם ומלכות, ומשום כך כיון שעלו אף כשהקדימן לא יורד תו מעליהם שם ברכה ששם ומלכות לה. ולא דמי לדילג מלכות בברכה, דשם כשדילג שינה המטבע בעצם הברכה ועי"ז הורידה משם ברכה, ומשא"כ בכאן בהקדים שלא שינה כלום מעצם מטבע הברכה, לכן ע"י הקדימה והאמירה בפני עצמה אינו יורד ממנה שם ברכה שנתנו לה ושנקבע לה בדמותה ובצלמה". דעה זו מייצגת את האפשרות השנייה, היינו שמעיקר התקנה אין ברכות אלה טעונות הזכרת 'שם ומלכות'. לעומת זאת, לדעת שערי אפרים שער ט אות ל, אין לחלק ברכות סמוכות לאנשים שונים, משום שלא ניתן לייחס שם ומלכות מברכה לחברתה, כשנאמרות על ידי אנשים שונים. דעה זו מייצגת את האפשרות הראשונה, היינו שהברכה השנייה מתייחסת ל'שם ומלכות' בברכה שנאמרה לפניה.
^ 5. הקלו לחלק את הברכות על בסיס התפיסה ש'ברכה הסמוכה לחברתה' אינה טעונה מעיקר הדין הזכרת שם ומלכות: שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א, סימן צד; שו"ת יביע אומר חלק ד, אבן העזר סימן ז; שו"ת ציץ אליעזר חלק ו, סימן ב; שו"ת משנה הלכות חלק ד, סימן רד. ברם, יש שהחמירו, על יסוד התפיסה המחמירה של 'ברכה הסמוכה לחברתה': עיינו בעיקר בשו"ת הר צבי או"ח חלק א, סימן מד.
^ 6. עיינו שו"ת הרמב"ם סימן רפח, ספר התניא סימן צא. ועיינו בשו"ת יביע אומר הנזכר שמכריע לקולא על יסוד תשובה זו.
^ 7. באגרות משה (אהע"ז ח"א סימן צד ד"ה אבל) כותב, "... אך בעצם יש איסור הפסק... כמו בברכות נישואין שאף בין הברכות הפותחות אסור משום דיהיה הפסק בין ברכת הגפן לשתיה".
בשו"ת אבוא ביתך סימן טז (שנכתב ע"י הרבנים דוד ואברהם סתיו) דנו בשאלה דומה וניסו לטעון שאין דברי ברכה מוגדרים כהפסק, מפני שייתכן להחשיבם כחלק מעניין הברכה.
הגמ' בברכות מ ע"א אומרת שדיבור ביחס לצרכי סעודה אינו מוגדר כ'הפסק' לעניין ברכת המוציא, וכן נפסק בשו"ע או"ח קסז, ו. בשו"ת אבוא ביתך שם ניסו להביא מספר ראיות שיש ליישם סברא זו אף ביחס לדברי ברכה והוקרה שבין הברכות: בשו"ת רבבות אפרים (ה, תקד) דן ביחס לחתן שהפסיק בין הברכות בבקשה שיזמינו את אחד המוזמנים לברך, ומביא מרבנים רבים שהחמירו וטענו שאין זה מעניין הנישואין; אך הוא גם הביא את דברי הרב שריה דבלצקי שהקל בהנ"ל, ומכך ניסו בשו"ת אבוא ביתך לטעון שהוא הדין בנידוננו. אך לא הודגש שם די הצורך שכל הדיון הוא ביחס להפסק מעניין ברכות הנישואין , אך לא ביחס להפסק מעניין הנישואין שאינו קשור לברכות עצמן ; וממילא ברור שקיימת סברא משמעותית להקל ביחס לבקשת החתן להזמנת אחד הנוכחים לברך, אשר איננה תקפה ביחס לדברי ברכה שאינם קשורים לברכות הנישואין. בנוסף, היתר זה הוא רק בדיעבד, כפי שהעירו בצדק שם, ועל כן לכתחילה קשה להתבסס עליו.
בנוסף, ניסו להביא ראיות להפסקה בין ברכת בורא פרי הגפן לטעימה, מדין ההפסק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן באמירת ברכות 'הרחמן' של ברית המילה בענייני תחנונים. בטרם שניכנס לגופו של עניין, עלינו להקדים טענה מרכזית: דומה שיש להבדיל בין הוספות הנחשבות כחלק מנוסח הברכה ומסתפחות אליה ועל כן אינן נחשבות כהפסק, לבין הוספות 'אישיות' שאינן נהפכות להיות כחלק מנוסח הברכה – אף אם מבחינה רעיונית הם מתבססים על מגמה זהה – וממילא יכולות להוות הפסק. נפנה ראשית לדיון בדבר הפסק בברכות הרחמן, מדברי הטור אורח חיים, קפט: "כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב הרחמן בכמה גוונים, ולא ידעתי מאין בא זה להרבות בבקשה בין ברהמ"ז לברכת בפה"ג. ואפשר שנהגו לעשות כן מהא דאמרו (ברכות מו א) אורח מברך יר"מ וכו' ע"כ. ונ"ל שאין בזה משום הפסק, וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפללין על הילד באמצע הברכה אחר שבירך בפה"ג, ומפסיק בין ברכה לשתייה". לאחר מכן ציטטו שם את מחלוקת הראשונים ביחס לעצם ההיתר להוספת התפילה לשלום הילד, וציינו שהדבר שנוי במחלוקת אף בין הפוסקים האחרונים, ומכאן הוכיחו שם בשו"ת אבוא ביתך : "מאידך, מצינו שהתירו לכתחילה להפסיק בין הברכה לשתיה בתפילות הקשורות לעיקר הטקס". ולאחר מכן: "והדרך המרכזית העולה מדבריהם היא שמעיקר הדין אפשר להקל".
אולם ניתן להשיב על כך בכמה טענות: מדובר על מחלוקת בין גדולי הפוסקים – ומחמת חשש 'ברכה שאינה צריכה' נראה שיש להחמיר. בנוסף ניתן לטעון, שההיתר של הפוסקים אינו נובע מכך שיש עניינים שאינם יוצרים הפסק, אלא שיש עניינים הנחשבים כחלק מנוסח הברכה וממילא אינם בגדר של 'הפסק'. לכן נראה לומר, שדוקא עניינים ממוסדים וקבועים דיים, וכל שכן שתוקנו ע"י הפוסקים, נחשבים כחלק מנוסח הברכה ואינם נחשבים הפסק. אך אין די בכך שמדובר על דברים מאותו עניין. וכך עולה מדברי העזר מקודש אבן העזר סימן סב – הדן בהפסק בין ברכת המזון לשבע ברכות (מתוך תפיסה עקרונית-למדנית, שהם מהווים מעין יחידה אחת). לגבי מעמדם ואופיים של ברכות 'הרחמן' הוא כותב: "וגם שאומרים פסוקים יראו את ה' כו' אחר ברכת המזון קודם השבע ברכות, גם דלא קביעי כל כך לכל, על כל זה הרי זה כעין מה שאמרו חז"ל כגאולה אריכתא וכתפילה אריכתא וכנוסח הרחמן כו' ואינו הפסק, ומכל מקום בדברים אחרים חוץ לזה אין להפסיק גם לדידן שמברכים על ב' כוסות, כי על כל זה הם לאחדים עם ברכת המזון". לאור טענה זו, מסתבר שטעם רב יש לחלק בין פסוקי הרחמן ותפלת "קיים את הילד הזה" הנאמרת בברית המילה, הנחשבים כחלק מובנה מברכת המזון וברית המילה, לבין הוספות אקראיות לסדר הקידושין.
מעתה, אף הניסיון להוכיח מהנוהג הקדום לברך ברכת בשמים על ההדס – הן בברכת הנישואין והן בברית המילה – אינו הכרחי, שהרי רכיבים אלו נתפסים כחלק מובנה מנוסח הברכה.
ועיינו בסוף דבריהם (עמ' 329) שמעלים את הצד להחמיר לאור התפיסה שרק רכיבים שנחשבים חלק מנוסח הברכה אינם נחשבים הפסק, אך מפטירים: "עדיין יש מקום להתלבט". והנה, מלבד שהתלבטותם אינה מוצאת מקום לפסק ההלכה שלהם, בהמשך הדברים נשמעים כוודאים: "לכן נראה שבענייננו – שבו, בפשטות, השירה וההקראה אינן נחשבות כלל להפסק כפי שהתבאר לעיל". וכאן הבן תמה, הלוא ספקות נעשו להן כוודאות בתוך כדי דיבור. ברם, ראיה לשיטתם ניתן להביא לכאורה ממנהג העולם לנגן ולשיר באמצע הברכות, ומכאן ניתן לטעון שאף תוספת אישית אינה מוגדרת כהפסק. אך דומה שיש לחלק, משום שמדובר על שירה של הברכה עצמה - וכדברי הגרש"ז בהליכות שלמה תפילה עמ' קכד: "וה"ה בשבע ברכות כשמאריכין בנגונים באמצע הברכה, דכיון שהכוונה ליפות הברכה אין זה הפסק".
לאור האמור לעיל, עיקר התלבטותם פשוטה לנו לחומרא, שכאמור: ביחס לעיקר ההיתר בברית מילה נחלקו הדעות, ואף לדעות המקילות לא נראה שניתן ליישם בנידוננו.
בספר אבוא ביתך שם גם טוען שהיות ולמנהגנו החתן והכלה לבדם שותים מהכוס, הם אלו שעליהם מוטלת החובה להימנע מהפסק. והואיל והם לא בירכו את הברכה בעצמם, שאלת ה'הפסק' במקרה זה תלויה במחלוקת לגבי הפסק שבשתיקה. אך גם הסתמכות על טענה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, וכפי שנפרט עכשיו. הבית יוסף או"ח קמ, מביא מחלוקת בין רבותינו הראשונים, האם הפסקה ארוכה בשתיקה מוגדרת כהפסק. בשו"ע או"ח סימן רו סעיף ג, פסק לחומרא ששתיקה מוגדרת כהפסק. יש מהנושאי כלים ( מגן אברהם , משנ"ב ) המסבירים יש להחמיר לכתחילה ולא להפסיק בשתיקה, אך בדיעבד אין לחזור ולברך. בספר אבוא ביתך טענו לאור הנ"ל: "לכן נראה, שבענייננו – שבו, בפשטות, השירה וההקראה אינן נחשבות כלל כהפסק וכפי שמבואר לעיל – אפשר להקל ולסמוך על השיטות שאינן מחשיבות את השתיקה כהפסק". והנה מלבד שהערנו שמה שכעת ברור להם היה במקום אחר נתון בספק גם להם, היות והדברים אינם פשוטים אליבא דאמת כלל ועיקר, ואדרבה: הסברא מורה להחמיר ולהניח שברכות אישיות אכן מוגדרות כהפסק, לכן לא נראה שניתן להקל ולהסתמך על העמדות המקילות כנגד השולחן ערוך והאחרונים.
לסיכום, נראה שקשה להסתמך על הטענות הנזכרות בכדי להקל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il