בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

שירת הים וט"ו בשבט

שירת הים היא הבסיס לתקנת אמירת הלל על כל ישועה שיש לישראל, ומכוחה אנו אומרים הלל ביום העצמאות וביום ירושלים ,הרווח בין המילים בספר התורה מבטא את ההשראה העליונה, וכיוון שהשירה באה לבטא רעיון גבוה מאוד, יש צורך ברווחים גדולים , העץ דומה לאדם, ששניהם צריכים לעבור תהליך ממושך עד שיגיעו לבשלות, אבל אחר כך פירותיהם משובחים יותר משאר המינים

undefined

הרב אליעזר מלמד

יד שבט תשפ"ג
5 דק' קריאה
לאחר קריעת ים סוף זכו ישראל בזכות משה רבנו להתעלות למדרגה עליונה במיוחד, שבה יכלו לשיר עם משה רבנו שירה לה'. השעה הייתה מתאימה לכך, שכן בקריעת ים סוף נחתמה סדרת הניסים שעל ידם הוציא ה' את ישראל ממצרים. אז התגלה שה' הוא האלוקים בשמיים בארץ, והוא עם כל גדולתו זכר את הבטחתו לאברהם, ליצחק וליעקב והוציא את בניהם שהיו עבדים שפלים במצרים לחירות, להיות לו לעם סגולה.
ישראל זכו אז למדרגה גבוהה של אמונה שמתוכה יכלו לומר שירה. אמרו חכמים: "בזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'' (מכילתא דרשב"י, שמות רבה כב, ב). ביאר המהר"ל, כי האמונה מביאה לשמחה ומתוך כך ליכולת להתרומם לאמירת שירה (גבורות ה' ז; ט). בזכות אותה אמונה ושירה זכו לירש את הארץ (תנחומא בשלח י).

בשירת הים הובטחה תחיית המתים
אמר רבי מאיר (סנהדרין צא, ב), שהמקור בתורה לתחיית המתים הוא שירת הים, שנאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". לא נאמר "שר" בלשון עבר, אלא "ישיר" בלשון עתיד - "מכאן לתחיית המתים מן התורה", כלומר, שלעתיד יקומו ישראל לתחייה וישירו שוב יחד עם משה רבנו שירה לה'.
אפשר להוסיף ולבאר, שמתוך ההתעלות של ישראל בשירת הים התגלתה החיוניות שבנשמה בעוצמה גדולה כל כך עד שבכוחה להתגבר על המוות. שכן נשמה שמסוגלת לשיר שירה כזו לא־ל חי אינה יכולה להתכלות. אלא שכל עוד העולם לא תוקן, גזרת המוות חלה על האדם. אולם לאחר גמר התיקון, החיוניות שבאמונה שהתגלתה בשירה תבקע את המחסומים, והצדיקים יקומו בתחיית המתים וישירו שירה חדשה לה'.

שורש הישועות וההלל לדורות
שירת הים היא הבסיס לתקנת אמירת הלל על כל ישועה שיש לישראל. וכפי שמבואר בתלמוד (פסחים קיז, א), שאחר נס קריעת ים סוף "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". פירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה. וכן דייקו חכמים זאת ממה שנאמר בשירת הים "ויאמרו לאמר" - "נהיה אומרים לבנינו, ובנינו לבניהן, שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם ניסים" (שמות רבה כג, יב).
על פי זה אנו מודים לה' ביום העצמאות באמירת הלל בברכה, שביום זה ניצלנו מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזרות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה, ובדרך מופלאה שאין דומה לה נתקיימה בנו ההבטחה שהבטיח ה', לקבץ את גליותינו לארצנו. וכן אנו אומרים הלל ביום ירושלים, שבו נעשתה לישראל תשועה גדולה בניצחון על אויבים רבים וזכינו לשחרר את לב הארץ - ירושלים העתיקה ויהודה ושומרון.

מחיר ההתרשלות מאמירת שירה והלל
צריך להיזהר מאוד מלהתרשל באמירת השירה. מסופר על חזקיהו המלך שהיה צדיק גדול וזכה להרבות תורה בישראל, ובאו עליו ימים קשים, כשסנחריב מלך אשור החריב את יהודה והטיל מצור על ירושלים, ועשה לו ה' נס גדול והמית את כל חיל סנחריב בלילה אחד. באותה שעה ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב לגוג ומגוג ולהביא גאולה לעולם. אלא שחזקיהו לא אמר שירה, כלומר הלל, על גאולתו.
אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו, שעשית לו את כל הניסים הללו ולא אמר שירה, תעשהו משיח?! לכך נסתתם הדבר". והיה צער גדול בכל העולמות, והארץ רצתה לומר שירה במקומו, ושׂר העולם רצה לסנגר עליו, אך לא נתקבלו דבריהם ואבדה השעה. אמר הנביא: "אוי לי אוי לי עד מתי?" (סנהדרין צד, א).

הרווח שבין האותיות בספר התורה
בכתיבת ספר התורה צריך הסופר להיזהר שלא תידבק אות לחברתה, שהלכה היא, שכל אות צריכה להיות מוקפת בלובן של הקלף, ואם נדבקה אות אחת לחברתה, או שהגיעה עד לקצה הקלף - כיוון שהאות אינה מוקפת בלובן של הקלף, הספר פסול. בין מילה למילה צריך להשאיר רווח כשיעור אות קטנה, ואם לא השאיר - פסול. וכן לפני כל פרשייה צריך להשאיר רווח כשיעור של תשע אותיות, ואם לא השאיר - פסול.
רמז יש בהלכה זו: האותיות השחורות מבטאות את כל מה שאנו מכירים ומבינים ויכולים להסביר, ולכן אנו מסוגלים להביע רעיונות אלו באמצעות האותיות. אבל יש רעיונות נשגבים, עליונים ועמוקים שאי אפשר לבטאם, הם גבוהים כל כך עד ששום מילה ואות לא יוכלו להכילם ולבארם. אך יחד עם זאת אנו יודעים שהם קיימים ומשפיעים על חיינו, מהם נובעות כל ההשגות והמחשבות שלנו. הם "האור המקיף".
הקלף הלבן המקיף כל אות מבטא את הרעיונות הגבוהים הללו שאינם ניתנים לביטוי. ומתוך הקלף הלבן מתגלה ומופיעה לעינינו האות השחורה. מתוך מה שמעל ההכרה מתגלים אלינו רעיונות מוכרים וברורים. וזה יסודה של התורה: מקורה שמימי ועליון, והיא יורדת עד לחיים הממשיים שלנו. ולפני כל מילה צריך מעט יותר רווח, שמעניק השראה לכלל המילה, ולפני פרשייה צריך רווח גדול עוד יותר, כדי שמתוך אותה השראה שמהעולם הנסתר תתגלה הפרשייה הבאה.

הרווחים שבשירה
ישנו עוד סוג של כתיבה שיש בו רווחים גדולים בין המילים, והוא בכתיבת השירות. שני סוגים של שירות ישנם. בשירת הים הכתיבה היא 'אריח על גבי לבֵנה', היינו בכל שורה סדר הכתיבה והרווחים שונה, כך שמתחת לכל כתיבה ישנו רווח, ומתחת לכל רווח ישנה כתיבה. הסוג השני הוא כמו בשירת האזינו, 'אריח על גבי אריח ולבֵנה על גבי לבֵנה', שהכתיבה היא בשני צידי השורה, והרווח באמצע.
ושוב, על פי מה שלמדנו, הרווח מבטא את ההשראה העליונה המקיפה את מחשבתנו מלמעלה. וכיוון שהשירה באה לבטא רעיון גבוה מאוד, ישנו צורך ברווחים רבים ושיטתיים בתוך הכתיבה, שמבטאים את ההשראה העליונה המקיפה שממנה השירה נובעת. לכן השירה מרוממת את האדם, כי בתוכה רווחים מהארה עליונה שמציצה אלינו דרך מילות השירה.

לקראת ט"ו בשבט - בין פירות אדמה לפירות עץ
פרי האדמה גדל במהירות. בתוך חודשים ספורים מעת זריעתו או שתילתו הוא נותן פרי, וכוח האדמה הפשוט ניכר בו יותר. לעומתו, פרי העץ עובר תהליך מורכב: בשנים הראשונות העץ צריך לצמוח ולהתעצב, ואחר כך, בתהליך ארוך יחסית, יקלוט מזון מהאדמה, יעכל אותו ויצמיח את פירותיו. אפשר לומר שפרי האדמה מבטא בסיסיות ופשטות, ואילו פרי העץ מבטא שכלול ומורכבות, ובדרך כלל גם טעמו עמוק ועשיר יותר.
העץ דומה לאדם: שניהם צריכים לעבור תהליך ממושך עד שיגיעו לבשלות, אבל אחר כך פירותיהם משובחים יותר. וכמו העץ, שפירות שלוש השנים הראשונות שלו אסורים באכילה מדין עורלה, כך גם האדם צריך ללמוד תורה ולהתחנך למצוות לפני שיתחיל לפעול בעולם ולהעניק לו את פירותיו.
מתחילה ראוי היה לו לאדם לאכול פירות אילן בלבד, שנאמר: "מכל עץ הגן אכול תאכל" (בראשית ב, טז). ואף הדגן, שהוא עיקר מאכלו של האדם, היה צומח על עץ, ולדעת רבי יהודה, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ, א). לעומת זאת, בעלי החיים היו אמורים לאכול פירות אדמה ועשבים.
לאחר החטא נפל האדם ממדרגתו, וכדי לתקן את עצמו הוא נזקק לפירות האדמה - לתיקונים פשוטים ובסיסיים יותר. ואף הדגן נפל עימו ונעשה עשב. על האדם הוטל לטרוח ולהתייגע כדי להפיק את מזונו מן האדמה - לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון, ללוש ולאפות, שנאמר: "בזיעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה" (בראשית ג, יט). ביגיעה זו הוא מתקן את מידותיו הרעות, ובתהליך ארוך וממושך מכין את עצמו ואת העולם לגאולה.
ואף שעיקר מזונו של האדם עתה מפירות האדמה, עדיין יש חשיבות עצומה לפירות האילן, שהם מרוממים ומשביחים את איכות חייו, ומקשרים אותו אל מדרגה גבוהה יותר. ולעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, יחזור מאכלו של האדם להיות פרי עץ, ולא יהיה בו טורח לזורעו בכל שנה, וכפי שאמרו חכמים: "עתידה חיטה שתיתמר כדקל... שמא תאמר יש צער לקוצרה (מפני גובהו של הדקל)... הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סולתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלוא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו" (כתובות קיא, ב). ועל ארץ ישראל אמרו: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות מוכנות) וכלי מילת (בגדים נאים)" (ראו פרי צדיק ט"ו בשבט א).
הרי שיש מעלה מיוחדת לפרי העץ, וגם לפרי האדמה חשיבות משלו, ועל כל אחד מהם צריך להודות לה' בנוסח הברכה המיוחד לו. ועל ידי הברכה יוצאת מעלתו הפנימית של הפרי אל הפועל, והניצוץ הקדוש שבו מתגלה ומוסיף ברכה לחייו של האדם.

מתוך העיתון ב'שבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il