בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
שיחת מוצ"ש פרשת יתרו תשפ"ג

תפקידם של ישראל והתורה- תיקון העולם

מדוע התורה מספרת על בא יתרו לפני מתן תורה? כי התורה נועדה לתקן את כל המציאות, ולכן היא טורחת לספר לנו שפרעה, נציג מלכות האומות, ויתרו, נציג אמונת האומות, האמינו בה' | "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע", אלו הם התכונות הנדרשות ממנהיג. כל אחד מאיתנו צריך להיות מנהיג, של עצמו ומתוך כך גם של אחרים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ' שבט תשפ"ג
14 דק' קריאה 40 דק' צפיה
חיזוק לתכנית י"ד לשבת
אני רוצה לברך את כולם על ההשתתפות בתוכנית הזאת של 'יד לשבת'. אין לי כל ספק שכל המשתתפים מרגישים שזה מוסיף הרבה לכל אחד ואחד וגם ליחד שלנו. ואני רוצה לאחל לכולכם בע"ה שזה לא יהיה חד פעמי, שמפעם לפעם נעשה את המבצע הזה עד שמתרגלים אליו וזה נעשה הסדר הרגיל. את התורה אפשר לקנות רק עם עמל, רק עם שקידה גדולה. באמת אני רוצה לברך את כולם. צריך להתאמץ על זה וגם מי שלא יגיע ל14 יגיע ל12 או 13 שעות, גם זה הרבה מאוד ויפה מאד, ובעזרת ה' תמשיכו את המבצע, חזקו ואמצו.


הכרת פרעה ויתרו במציאות ה' – הכנה למתן תורה
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א), הזוהר בתחילת הפרשה מרבה לדבר על כך, למה היה צריך להזכיר את עניינו של יתרו לפני מתן תורה, ולמה הפרשה של מתן תורה קרויה פרשת יתרו. ומסביר הזוהר שלפני מתן תורה צריך שהעולם יהיה מוכשר לקבל את התורה לא רק עם ישראל. וזה התחיל מיציאת מצרים, כשבהתחלה פרעה אומר למשה "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שמות ה, ב), הוא לא מכיר את ריבונו של עולם. ומשה בא אל פרעה ואומר לו: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח), " כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שם ט, יד). ולאט לאט פרעה מודה ומכיר בעובדה שיש בורא עולם. וכאשר פרעה שהוא המלך הגדול באותה תקופה, מכיר במציאות ה' אלוקי ישראל, זאת אומרת, שכל המלכויות בעולם שעומדות תחתיו, מכירות שיש בורא עולם. זה קרה על ידי הניסים והנפלאות שהקב"ה עשה איתנו ביציאת מצרים. וכך גם יתרו שהיה כהן גדול, כהן ראשי, והיה בקיא בכל העבודות הזרות שבעולם, וכבר ניסה את כולן, והוא מייצג את הכהונה של הגויים ואת כל העבודות זרות של הגויים, גם הוא מודה עכשיו שיש ה' בעולם.

הניצחון בטבע על עמלק – גילוי הנהגת ה' בטבע
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וגו' מה שמועה שמע - קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, זה כמובן בנוסף לכל הניסים שנעשו במצרים אבל הנס שהוא יותר גדול שהוא שקול כנגד כל הניסים, כמו שחכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו, שבמצרים לקו עשר מכות, ועל הים לקו מאתים וחמישים מכות, זו קריעת ים סוף. היא הייתה השיא של ההופעה האלוקית שריבונו של עולם שולט בעולם שליטה מלאה עליונה. כוחו הגדול של ריבונו של עולם נתגלה בקריעת ים סוף. ובנוסף הוא שומע גם על מלחמת עמלק. מה הוסיפה השמועה הזאת על קריעת ים סוף?
כבר הזכרנו פעם את דברי ר' לוי יצחק מברדיטשוב שמקשה כאן קושיא, שמצד אחד לפני מלחמת עמלק, כשישראל עומדים על שפת הים, הקב"ה אומר לישראל, "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד). ריבונו של עולם אומר שהוא יעשה את המלחמה ולא ישראל. והנה עוברים כמה שבועות, וכשעמלק בא להילחם בישראל, אומר משה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט), למה הוא לא אומר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" כמו שהיה לפני כן בקריעת ים סוף, אומר ר' לוי יצחק מברדיטשוב שהכפירה והרשעות של עמלק הייתה שהם ראו את הניסים שהקב"ה עושה אבל הם אמרו שזה חריג. לפעמים מפעם לפעם, פעם באלפים שנה, הוא יכול לעשות נס כמו קריעת ים סוף, אבל הוא לא שולט על הטבע. לפעמים מצליח לנצח את הטבע ועושה ניסים, אבל הטבע לא מונהג על ידי ריבונו של עולם, הטבע הוא טבע קבוע שיש במציאות ולא בשליטתו של הקב"ה. הכפירה של עמלק היא שהם כופרים בהנהגה האלוקית, הם כופרים בזה שהקב"ה מנהיג את ישראל ואת העולם כולו, וכל מה שקורה בעולם זה הכול מאת ה'. לכן אמר הקב"ה למשה שלא כמו בקריעת ים סוף, כאן המלחמה צריכה להיות מלחמה טבעית, שישראל נלחמים ומנצחים את עמלק בדרך טבעית, כדי שעמלק יודו ויראו שהקב"ה שולט גם בטבע. זאת אומרת, שבנוסף למה שראינו את השליטה האלוקית בקריעת ים סוף, מלחמת עמלק גילתה שגם הטבע כולו מונהג על ידי ריבונו של עולם.

מתן תורה לישראל ולעולם
זה מה ששומע יתרו והוא משתכנע שה' גדול מכל האלוקים. "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה' וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה וכו' עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" (שמות יח, ח – יא). יתרו מכיר את כל האלוהים אבל עכשיו הוא אומר "ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים כי בדבר אשר זדו עליהם". יתרו מייצג את הכהונה את כל העבודות זרות שיש בעולם, ועכשיו כולם מודים שיש בורא עולם.
לכאורה תשאלו, מה זה חשוב מה שהגויים חושבים, חשוב שעם ישראל יקבל על עצמו עול מלכות שמיים ועול מצוות ויקבל את עול ה' בהנהגות שלו. לא כן! המגמה היא שכל העולם כולו יכיר בהנהגת ה' "יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם" (תהילים סז, ד). וזו המגמה לעתיד לבוא שיבואו כולם אל הר ה' ואל בית אלוהי יעקב. והזוהר כאן מסביר לא כולם יבואו אל תוך הבית, כל הגויים יבואו אל הר ה', וישראל הם בית אלוקי יעקב, הם נכנסים לפניי ולפנים. כל הגויים יבואו אל ההר ויהיו מסביב לבית ויקבלו את אור ה' ויכירו במציאות בבורא עולם אלוקי ישראל. זה לעתיד לבוא. וכבר לפני מתן תורה, היה צריך את ההכנה של העולם, שהעולם יכיר בעובדה הזאת שיש בורא עולם, ומתוך הכרה זו תופיע התורה על ישראל.
ישראל בתור הלב שבאומות מקבלים את התורה, אבל גם העולם מקבל את התורה על ידי ישראל, ולכן באה ההקדמה הזאת "וישמע יתרו", יתרו מכיר, מצרים מכירים, העולם מכירים, וזו הכנה לקראת מתן תורה.

חכמה בגויים תאמין
והנה יתרו גם נותן הדרכה למשה. לכאורה, במבט הראשון זה לא כל כך נעים, מה צריכים לקבל הדרכה ממקור זר, שיבוא יתרו וידריך אותנו איך לנהל את בתי המשפט ובתי הדין שלנו... אומר 'אור החיים' שיש מקום לעצה הזו, העובדה שאנחנו עם ישראל לא אומר שבכל המובנים עם ישראל הוא הכי טוב. התפקיד של עם ישראל הוא להיות המקשר בין הקב"ה לעולם, זה עניינם של ישראל, להיות אלוקיים, אבל יש חכמה בגויים. חכמה בגויים תאמין, ויש מקום לשמוע את חכמת הגויים ולהשתמש בחכמת הגויים לעבודת ה'. כמו כאן נכון ללמוד מיתרו את הסדר הזה של בתי המשפט, למנות שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. צריך ללמוד מאומות העולם. כל העולם הוא אחד, עם ישראל הוא הלב שבאומות אבל צריכים גם את כל האיברים בשביל השלמות ולא רק את הלב.

התכונות הראויות למנהיג ולכל אחד
והנה יתרו מייעץ לקחת "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא). כל אחד צריך לשאוף לכל ארבע המעלות הללו, על אחת כמה וכמה מי שרוצה להיות באיזה תפקיד, דיין, מחנך, מנהיג.
אנשי חיל - ראשית כל צריכים להיות אנשים אמיצים כדי לקבל החלטות בבית המשפט ולהעז ולעמוד בפני בעלי הדין. התפקיד של הדיינים הוא להיות אנשי חיל ולא לפחד להגיד את האמת, לא לגור מפני איש, גם אם עומדים במשפט אנשים חשובים, אנשים עשירים, אנשים שיש להם הרבה כוח ויכולים לפגוע. צריך להיות אנשים חזקים עצמאיים שלא מושפעים, שחושבים ואומרים מה שנכון ולא מפחדים.
יראי אלוקים - יש אנשים שיש להם יראת שמים גדולה מאוד, והם לא יעשו שום דבר נגד האמת אבל הם יתחמקו, הם לא ירצו להיכנס בנושא כי הם מפחדים. ולכן לא מספיק להיות יראי אלוקים צריך להיות גם אנשי חיל. אדם צריך לפתח בריאות כזו שהוא לא מפחד ועומד על האמת באופן הנכון. וכמובן צריכים להיות יראי אלוקים. אם יהיו אנשי חיל בלי יראת אלוקים, הם יכולים להשתמש בכוחות שלהם לדברים שליליים. כל מי שמתפתח בכוחות ההנהגה שלו, בכוחות הרוחניים שלו, כל הכוחות שלו מתפתחים, וזו ממש סכנה אם הוא לא ירא אלוקים, כי הכוחות החזקים שלו יכולים למשוך אותו לדברים שליליים והוא יעשה אותם בגדלות. וכשאדם גדול, כל הכוחות שלו גדולים, והוא חייב שתהיה בו יראת שמיים, יראת אלוקים אמיתית, ואז הוא יודע לכוון ולהשתמש בכוחות שיש לו בצורה הנכונה. להתגבר ולא להיכשל בשום דבר, להתאמץ לעשות את הדברים הטובים והנכונים בעוצמות גדולות.
אנשי אמת - לא מספיק להיות אנשי חיל ויראי אלוקים צריכים להיות גם אנשי אמת. לא כתוב דובר אמת אלא להיות אנשי אמת. שמעתי פעם שאחד מהאדמורי"ם של חב"ד אמר לבן שלו כשהגיע לגיל שלוש עשרה, שהוא רוצה שהוא יהיה אדם אמיתי, שאף פעם לא ישקר לאנשים אחרים, ואף פעם גם לא ישקר לעצמו, ואף פעם לא ייתן לאחרים לשקר לו. לא ישקר לעצמו, זה גם יכול לקרות שאדם מרמה את עצמו, הוא מתעלם מהאמת. אדם צריך להיות בריא בהסתכלות שלו, שהוא ירגיש שזה שקר, שהוא ידע לזהות שקר ולא לקבל. לא לשקר לאחרים, ולא לשקר לעצמו, ולא לקבל שקרים של אחרים. להעז
כשאדם הוא אמיתי, אז התפילה שלו היא בדרגה אחרת לגמרי. כל מה שהוא אומר, הוא עומד מאחורי הדברים שלו, הדברים שלו אמיתיים. הוא אומר רק דברים שהם האמת שלו, ולא אומר דברים מהפה ולחוץ. אדם כזה, התפילה שלו היא עוצמתית, היא עמוקה. התורה שלו עמוקה. לדיבור שלו יש כוח גדול מאוד, כוח עצום. ההתנהגות שלו עוצמתית וחזקה.
שונאי בצע - צריך להיות 'שונאי בצע'. לא רק שלא לוקחים בצע, אלא שונאי בצע. לא רק שהדיינים לא ייקחו שוחד, הם צריכים גם לשנוא את השוחד, לא לרצות לקחת דבר שלא מגיע ולא שייך להם. לשנוא ממון שאסור לקחת אותו. אדם צריך להרגיש שאם הוא השתמש בממון של מישהו אחר, שזה ממון שלא שלו, ממון שלא מגיע לו. השוחד יכול להיות בהמון דרכים, לא רק שמישהו בא ונותן לדיין כסף באופן ישיר. גם כשמפרגנים לדיין... בהרבה דרכים אפשר לגרום שהדיין ירגיש איזה נטייה לטובת צד אחד. הדיין צריך להיות מאוד זהיר שלא תהיה לו שום נגיעה. וזה לא רק דיין, כל מנהיג, כל אדם שיש לו תפקיד אחראי, כל מנכ"ל בתחום שהוא אחראי עליו, צריך להיות עוסק במה שהוא עוסק באופן מאוד ענייני ולא להיות מושפע. לא לקבל לחצים מאנשים, למשל פועלים שרוצים העלאה, או יש לו פגישה עם מנכ"ל של איזה גוף, לא לנסות להשיג הנחה לעצמו שלא מגיע לו... בכל תפקיד שאדם עושה, אם הוא עובד במדינה או עובד אצל מישהו אחר, הוא צריך למלא את התפקיד שלו כמו שהמנהל שלו רוצה, כמו שהמדינה רוצה, לפי גופו של עניין. וזה דבר לא פשוט. בזמננו עדיין לא כל כך השתרש הדבר הזה שלא ממנים קרוב. צריכים למנות מישהו שמתאים, מישהו צודק, מישהו לטובת העניין. להיות ענייני ולעשות מה שנכון. אתה עובד המדינה, אתה צריך לעשות מה שהוא לטובת המדינה. המידה הזאת של שונאי בצע, היא לא כל כך פשוטה, אבל צריך להתאמץ על זה. כאמור כל אחד הוא מנהיג. מנהיג של המשפחה שלו, מנהיג איפה שהוא נמצא, לכל אדם יש תפקיד, וצריך לשאוף באמת לקנות את ארבע המידות הללו. להיות אנשי חיל, להיות עם כוחות גדולים, אם אין כוחות גדולים לא עושים דברים גדולים. אם מפתחים כוחות גדולים אז יש יכולת אחר כך לעשות דברים גדולים. וכמובן להיות יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע.

שייכות העולם אל התורה
הזכרנו שהתורה ניתנה לעם ישראל אבל היא גם ניתנה לעולם. ולכן אומר הכלי יקר שיש הבדל בין דברות ראשונות לדברות שניות (פרשת ואתחנן). בדברות הראשונות לא כתוב 'שמור את יום השבת לקדשו', אלא 'זכור'. וכן בדברות הראשונות בטעם מצוות השבת לא מדברים על יציאת מצרים אלא על בריאת העולם, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ, י), שזה שייך לכל האנושות. יציאת מצרים זה נושא ששייך לעם ישראל, אבל בריאת העולם שייך לכול. כלומר עשרת הדיברות הראשונות שנאמרו לישראל הם גם נוגעים לכל העולם. וחלק כמובן מעשרת הדיברות כוללות את שבע מצוות בני נח, 'לא תרצח', 'לא תנאף', 'לא תגנוב', אלה מצוות שגם בני נח חייבים בהן. זאת אומרת, התורה ניתנה לכלל העולם, ולכן התורה ניתנה גם בשבעים לשון. חכמינו זיכרונם לברכה אומרים לנו שכל דיבור ודיבור כאילו התפשט בשבעים לשון. התורה ניתנה לעולם, עם ישראל הוא מקבל את התורה בשביל העולם, הוא המקיים את התורה ועל ידי זה העולם מתקיים. כשעם ישראל שומר על התורה כל העולם מתקיים, כי העולם תלוי בקיומה של התורה. בשביל זה היה צריך שהעולם יהיה מחובר אל הרעיון הזה ויגיע להכרה הזו, ולכן היה צריך שפרעה ויתרו לפני מתן תורה יכירו וידעו שיש ריבונו של עולם אלוקי ישראל.

מעלת הקירבה להר סיני
חכמינו זיכרונם לברכה אומרים שכשישראל הגיעו להר סיני נסתלקה זוהמתן. ובליל הסדר בהגדה אנחנו אומרים: 'אילו הביאנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו'. אילו היינו עושים 'טיול להר סיני' גם כן היה יפה, גם היה צריך להודות לריבונו של עולם, אף על פי שלא היינו מקבלים את התורה, כי טיול לסיני זה עניין בפני עצמו. אומרים לנו חכמינו זיכרונם לברכה שההגעה להר סיני כבר העלתה אותנו למדרגה חדשה. כשישראל הגיעו להר סיני נסתלקה זוהמתן. מסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שהאבות קיימו את התורה בלי שהם נצטוו. איך יכלו האבות לקיים את התורה בלי להצטוות, מאיפה הם ידעו מה הקב"ה רוצה - אלא שהאבות כל כך זיככו את עצמם מכל הנטיות השליליות עד שהם היו זכים לגמרי, ונהיו מרכבה לשכינה, ומהטבע הפנימי של האבות, שהוא הטבע אחר כך של עם ישראל, טבע של תורה, טבע אלוקי, והוא הביא את האבות לקיים את התורה מבלי שנצטוו. עד כדי כך שחכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו שאפילו מצוות דרבנן האבות קיימו אפילו עירובי תבשילין (יומא כח). הם היו במדרגה זכה כל כך עד שמתוך הטבע שלהם הם הגיעו לזה.
נדמה לי שיש מישהו מגדולי ישראל שאומר שמילא דברים הגיוניים, המצוות ומשפטים אפשר לקיים, כיוון שיש להם טעם. ומי שמתבונן מבין היטב את הטעמים. אבל החוקים שהם בלי טעם, כיצד יכלו לקיים אותם, הרי יש בתורה מצוות שהם חוקים כמו כלאיים... והוא מבאר שגם החוקים יש להם טעם. חכמינו זכרונם לברכה אומרים לנו ש"וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תהילים ח, ו) לעניין ידיעת הטעם של מצוות פרה אדומה שטעמה לא מבואר. יש לה טעם אבל הטעם הוא לא מבואר. ומי שמזכך את עצמו מאוד מבין שגם לחוקים יש טעם, רק הטעם הוא עמוק מאוד, ולא קל להבין את הטעם הזה רק אחרי שאדם מזכך את עצמו ומקיים את כל המצוות המשפטים מתוך פנימיות עצמית, יכול להגיע למדרגה הזאת. שאפילו החוקים שלכאורה אין להם טעם, אבל רק לכאורה כי אין דבר כזה שאין טעם, כי כל דבר שהקב"ה מצווה, יש איזו סיבה שבגללה הוא ציווה, והסיבה יכולה להיות עמוקה מאוד. וגם חוקים שטעמם עמוק מאד, על ידי זיכוך אפשר להגיע למדרגה כזו שיודעים ומקיימים אותם. הזיכוך הזה שהיה לאבות, גרם שהם יכלו לקיים את התורה כולה. אותו דבר מבאר ר' לוי יצחק מברדיטשוב קרה לעם ישראל כשהם הגיעו להר סיני, עוד לפני שקיבלו את התורה, נסתלקה זוהמתן. וזה מה שאנחנו אומרים בהגדה 'אילו הביאנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו' – כי עם ישראל הגיע לדרגה של זיכוך וטהרה, שהיו כבר יכולים להשיג את התורה מעצמם.
ועדיין אנחנו לא מסתפקים בזה, כי 'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה' (קידושין לא.). אמנם כבר בעצם ההגעה להר סיני, הזדככנו והיינו יכולים לקיים את התורה בלי שה' ציווה אותנו. אבל אנחנו ממשיכים ואומרים 'אילו נתן לנו את התורה ולא נתן לנו את ארץ ישראל דיינו', כי במה שה' נתן לנו את התורה, הוא העלה אותנו לעוד מדרגה, של גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. לעומת מה שבא מתוך עומק הלב, יש מדרגה עוד יותר גדולה. הקב"ה הוא מצווה אותנו, ואנחנו עושים את ציווי ה' מתוך שהוא ציווה אותנו, ואז למצוות יש משמעות יותר עליונה ממה שאנחנו מעצמנו עושים את המצוות.

גדול המצווה ועושה
חכמינו זיכרונם לברכה מתלבטים מה יותר גדול המצווה ועושה או מי שאינו מצווה ועושה. הסברה הראשונה תמיד היא להגיד שיותר גדול מי שאינו מצווה, משום שהוא לא כפוי, הוא עושה את המצווה מרצונו העצמי. זו הסברה הראשונה. אבל הסברה יותר עמוקה אומרת שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כי מי שמצווה, הוא מופיע את רצון ה', לא את רצון עצמו. אדם מבצע את הרצון האלוקי שאמר לו לעשות את המצווה הזאת, וכוח ה' מתגלה על ידו. דרכו מופיע רצון ה' בעולם. זו מדרגה עוד יותר גדולה. והמדרגה הכי שלמה, היא שמה שהקב"ה מצווה את האדם, זה מה שהוא רוצה. יכול להיות מצב כזה שאדם עושה את רצון ה' וזה קשה לו, הוא לא כל כך רוצה, אבל הוא מבין שזה מה שנכון לעשות, הוא כופה את עצמו לעשות את רצון ה'. זה נפלא, זה יוצא מן הכלל שהוא עושה את רצון ה', אבל המדרגה העתידית שתהיה לעתיד לבוא, זוהי המדרגה שיהיה זיהוי מלא בין רצון ה' ובין הרצון של ישראל. ומה שהקב"ה רוצה, זה מה שעם ישראל רוצה.

מעמד הר סיני והגילוי השלם לעתיד לבוא
המגמה של בריאת העולם היא להופיע את רצון ה' בעולם, להופיע את גדולתו של הקב"ה במציאות, בלשון של חסידות הקב"ה רצה שתהיה לו דירה בעולם הזה. העולם הזה הוא עולם שמסתיר את רצון ה', כי העולם הזה הוא מגושם וחומרי, אמנם המציאות של כל העולם כולו, היא בעצם בריאה אלוקית, אבל בעין הפשוטה לא רואים את זה. אנחנו רואים מציאות חומרית, מציאות גשמית, אנחנו פוגשים הרבה כוחות שקיימים בעולם ולא רואים שה' עושה את הכול, שזה הכול גילויים של ריבונו של עולם.
וזו המגמה לעתיד לבוא, שיהיו עיניך רואות את מוריך, ושלא תהיה שום הסתרה ונראה את כל הבריאה כולה בהופעה כזאת. זה מה שקרה לעם ישראל במעמד הר סיני. במעמד הר סיני הייתה כאילו הצצה לעתיד לבוא. העולם, עם ישראל, פוגש את ריבונו של עולם לא על ידי שהוא רואה כוחות שהם גילויים של ריבונו של עולם, כביכול, אנחנו לא יודעים לתאר בדיוק את המעמד הזה, אף על פי שבפנימיות כולנו היינו שם. אבל זה היה מעמד כזה שהעם רואים את הקולות, רואים ושומעים את קול ה' כאילו מדבר אליהם. זה היה מעמד חד פעמי גבוה מאוד של הופעה אלוקית הכי גלויה שיכולה להיות, כפי היכולת של העולם ושל עם ישראל לקלוט. וזה גם עניינו של העתיד לבוא, "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ". כלומר, לא יהיו עוד כיסויים וההופעה האלוקית תהיה כביכול גלויה לגמרי ממש. שישיגו השגות עליונות רוחניות, ירגישו ויחיו באופן אמיתי, באופן מוחש. אני לא יודע באיזה ביטוי להתבטא, כי מוחש זה ביטוי קצת גשמי, אבל כביכול יגיעו למדרגה שרואים את ההנהגה האלוקית, את המציאות האלוקית באופן מלא.
חכמינו זיכרונם לברכה אומרים במדרש (שיר השירים רבה א, ב, ד):
"רבי יודן בשם רבי יהודה ברבי סימון ורבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב) נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו משכחים". כלומר, דבר ה' נתקע אצלם באופן מוחלט.
"באו אצל משה ואמרו משה רבינו תהיה שליח בינותינו, שנאמר "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו). ומה הנייה יש באבדה שלנו" - זה הפחיד אותם, הם כאילו נתבטלו מהמציאות שלהם, הם הרגישו שנשמתם פורחת, והם לא יכולים לעמוד במדרגה הגבוהה הזאת, והם הולכים ונאבדים.
"חזרו להיות למדים ושוכחים, אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר" - התחילו לחשוש שבסוף ישכחו את התורה.
"מיד חזרו באו אל משה, ואמרו לו משה רבינו הלוואי וייגלה לנו פעם שנייה, הלוואי "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב), הלוואי יתקע תלמוד תורה בליבנו כמו שהיה, אמר להם אין זו עכשיו, אבל לעתיד לבוא הוא, שנאמר "נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה" (ירמיה לא, לב).
"רבי נחמיה אומר, בשעה ששמעו ישראל "לֹא יִהְיֶה לְךָ" עַל פָּנָי", נעקר יצר הרע מלבם, באו אל משה ואמרו, משה רבינו תעשה שליח בינותינו שנאמר: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת", ומה הנייה יש באבדה שלנו" - בלי יצר הרע אין שום רצון לא לאכול, כל הרצונות מתבטלים, הם בלי יצר הרע אי אפשר לחיות, הם חשבו שהם מפסיקים להיות קיימים.
"מיד חזר יצר הרע למקומו, חזרו אל משה אמרו לו משה רבינו הלוואי ייגלה לנו פעם שנית, הלוואי "ישקני מנשיקות פיהו" - פתאום ראו שיצר הרע חוזר והם יורדים מטה מטה, והם ביקשו בחזרה שהקב"ה יתגלה אליהם.
"אמר להם אין זו עכשיו, אבל לעתיד לבוא הוא דכתיב " וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" (יחזקאל לו, כו). רק לעתיד לבוא זה יתקיים.
זאת אומרת, חכמינו זיכרונם לברכה, רוצים להגיד לנו שמעמד הר סיני, היה מעמד עוצמתי כזה, שחתם בתוך לבבות ישראל את הדביקות המוחלטת בריבונו של עולם. כאילו נוכחים ורואים את ריבונו של עולם והכל בטל כלפי האור האלוקי, אין יצר הרע, רק רצון מלא להיות דבק בריבונו של עולם.
כשנתבונן בדברים, חכמינו זיכרונם לברכה אומרים לנו שישראל ביקשו שזה יחזור, אבל זה יהיה רק לעתיד לבוא. מה הם ביקשו - יש מחלוקת האם עם ישראל שמע מהקב"ה את כל עשרת הדברות, או רק את שתי הדברות הראשונות, ויש דעה שלישית שמסבירה שבהתחלה ריבונו של עולם אמר את כל הדברות הראשונות יחד, כמו שזכור ושמור נאמרו בדיבור אחד, וכך נאמרו כל הדברות ביחד. וישראל רק שמעו את הכלליות הזאת, וקלטו רק את הגודל, את הרוח, משהו כללי, ולא קלטו את הפרטים. ואז חזר הקב"ה ואמר 'אנכי' ו'לא יהיה לך', באופן שיבינו. ובשתי דברות אלו, הקב"ה הוא דיבר עם ישראל באופן גלוי. וכשישראל שמעו את הקב"ה בשתי הדיברות הראשונות, נבהלו מאוד, וביקשו שלא ישמעו את הקול הזה החודר בתוך לבבם, ומשה כביכול יהיה המתווך, ואחר כך התחרטו ואמרו 'ישקני מנשיקות פיהו', שתי נשיקות. מסביר הגאון מוילנא (שם בשיר השירים) נשיקה אחת: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב), נשיקה שניה "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם). כדרך האוהב שנושק את אהובתו שתי נשיקות, אחת שהיא אוהבת אותו והשנייה שהיא לא אוהבת מישהו אחר, ורק נאמנת לו. לא מספיק 'אנכי ה' אלוקיך', צריך גם ש'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'. לא שייך שתאהב את הקב"ה, ואתה נאמן לו, אבל יש לך עוד דברים נוספים, צריך שתהיה נאמנות מלאה ומוחלטת רק לריבונו של עולם. אלו שתי הנשיקות שקיבלנו מריבונו של עולם במתן תורה. 'אנוכי ה' אלוקיך' ו'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", ביקשו ישראל אולי בכל זאת שוב יזכו ל'ישקני מנשיקות פיהו', אבל התשובה היא שעכשיו זה כבר עניין לעתיד לבוא.

דבקות הכלל בתורה
אני רוצה להסביר, מה המשמעות שאכן נתקע הדבר בלבבם של ישראל. בכלל ישראל התורה נתקעה בליבם, אבל לא בפרטים. כלל ישראל קיבל את התורה באופן מוחלט ומאז הוא נאמן לקב"ה נאמנות מוחלטת. עם ישראל ממשיך לעבוד את ריבונו של עולם מאז ועד היום ועד בכלל. בכל ישראל הדבר הזה נתקע. אצל היחידים, יש כאלה שמקיימים חלק מהדברים, יש כאלה שמקיימים הכול, וביחד אנחנו עושים את הסך הכול, וכל הזמן מתקיימת התורה. זה מקיים את זה, וזה מקיים את זה, ומיניה ומיניה, עם ישראל שומר את התורה באופן השלם. עם ישראל נאמן לקדוש ברוך הוא באופן מוחלט. אמנם יחידים במשך הדורות לא כולם נאמנים. אבל לעתיד לבוא נגיע למצב שגם כל יחיד ויחיד יהיה דבק בריבונו של עולם דביקות מלאה.כל ישראל יעבדו את הקב"ה, ויביאו בסופו של דבר לאמונה שלמה של העולם כולו, ויבואו כולם .."אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב, ג).
אנחנו מתפללים לריבונו של עולם שזה יהיה בקרוב, שנזכה במהרה להשגות האלה ונגיע לאמונה הגדולה השלמה של ימות המשיח, להופעת ריבונו של עולם בעולם כולו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il