עין איה על שבת א כא
האדם מפנימיותו נוטה לטוב ומצד חומרו נוטה לרע.
(שבת י:): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטים כו'."
האלהים עשה את האדם ישר, ופנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית. אמנם חיצוניותו, מצד חמרו, נוטה לרע, ויצר מחשבות לבו פונות לרעה יותר מצד החברה שהיא מקלקלת דרכיה כל זמן שמסתכלת רק בחיצוניותו של האדם. ובאשר על פי רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, על כן החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג, מה שאם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא היה בא כלל לידי אותם החטאים, על כן בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג, ובקיבוץ חדש כל [] פרטי הוא מתנהל עדיין לפי טבעו ונטייתו. ולמדנו שהיחיד הפרטי מתוך שהוא יכול לרדת לסוף דעת אנושיותו פנימה הוא עלול יותר לדרוך בדרך טובים, אמנם שטף החברה ישטפהו בקנאה תאוה וכבוד, ועל פיהם יולדו חוקים לא טובים. על כן טוב לדור במקום שעוד לא נמחקו עקבות התרבות הפרטית, שהיא בנויה על יסוד טבע האדם בצירוף ללימודיו בתורה ומוסר, מפני השאון של תרבות החברה, שמתוך שהיא תמיד מציגה למופת רק את חיצוניות החיים, שרק זה יכול אדם להשיג מזולתו, על כן היא מתקלקלת על ידי ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם שהוא מצד חומריותו, שהמה נטבעים במשך הזמן במטבע של מנהג והרגל. מובן הדבר שדבר זה נוהג ובא עד הזמן שישפך דעת רוחו על כל בשר, וחיי החברה כמו כן חיי היחיד יתנשאו למעלתם הנועדה להם, שאז דוקא בתגבורת כח הקיבוץ יהיה מקום להדר את החיים ולקדשם. והמופת החותך שחיי החברה גרועים הם מחיי היחיד כל זה שהחסרונות המוסריים והחומריים שולטים בעולם, הוא מעצם תכונת ההנהגה הכללית ביחש שבין גוי לגוי, שאף שכבר רכש לו האדם ידיעה ברורה וקנין טבעי ברובו לתעב את שפיכת דמים בחיי היחיד, עוד לא התנשא למדרגה זו, שיוכל לחיות גם כן חיי הציבור בלא מלחמות של שפך דם רב, עד העת המאושרה שלא ישא גוי אל גוי חרב, על ידי אור דעת ד' שיאיר מציון מכלל יופי. על כם ראוי לחזור לישב בעיר שישיבתה קרובה, שלא התעתקה כל כך בהרגלי החברה הנוטים מדרכי צדק וארחות חיים טובים.

"עין אי""ה - הרב משה גנץ" (22)

הרב משה גנץ

add_alert

16 - השכל והרגש ביחיד ובאומה

17 - השפעת הכלל על היחיד

18 - בכל מצב יש ניסיון

טען עוד

עין איה על שבת א כב
כשמתמלאת סאתה של אומה היא יורדת מבמת ההסטוריה.
(שבת י:): "מאי קרובה, אילימא דמקרבא וזוטא והא קא חזו לה, אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערים".
יראת ד' ודרכי היושר והצדק המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה וכל זמן שכח הצדק והמשרים ניכר באומה אז כחה חזק עמה. וכל זה שעל ידי הרעות המוסריות ההולכות ומתקבצות במשך הזמן כח הצדק הולך ורפה כן ירפה לעומתו כח הקיבוץ. ומצד ההשגחה האלהית, כיון שהאומה או הקיבוץ מתרופף בקיומו עד שאינו יכול מצד רפיון כחו להשפיע בעולם מאומה לטוב, וממילא יושפעו על ידו ענינים מושחתים ופרעות מוסריות, על כן הגיע זמנו להמחות מן העולם. וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה‏, וכיון שנתמלאה סאתה, ועל ידי ריבוי ההשחתות המתגברות על ידי הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות. ולפעמים על פי אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, והוא הדין הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכל זה שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק, עין ד' על יראיו. אמנם כאשר הכח הכללי אפס, אז הוא דומה לאדם שכבר מלא ימיו ונזדקן שאין לו עוד מה לעשות עם החיים, על כן הוא חולף והולך לו, ובני האדם דומין כעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין. על כן אמר שמפני שהיא קרובה בישיכתה עונותיה מוצערים, עוד היא עומדת ביחש עונותיה במדרגות הצעירות שיכולה עוד להמשיך כח חיים חדשים ומועילים, ולא בלתה מזוקן, שלא הספיקו עוד הפרעות המוסריות שלה מצד קיבוצה לאבד את כל לח הצדק והיושר הטבעי, על כן ראוי להניחה.