בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
שיחת מוצ"ש פרשת כי תשא תשפ"ג

כוחות הנבנים מנסיונות

כיצד לומדים משכם בן חמור את הדרך הנכונה לעבוד ולדבוק בה'? משמעות הניסיונות - בדיקה האם הכוחות הפנימיים שלנו בנויים היטב, ואיתות לנו לעבוד עליהם. הדרך להיות גיבור - להיות מנהיגים, ובראש ובראשונה - של עצמנו. בסוף השיעור הרב דיבר כמה דקות על חשיבות אהבת חינם, בעיקר במצב היום כתיקון מה שהיה בסוף ימי בית שני.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ט אדר תשפ"ג
15 דק' קריאה 42 דק' צפיה
לימוד לדבקות בה' מהדברים הגשמיים
נפתח בדברי רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שהיה מגדולי תלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזעריטש. הוא עלה לארץ ישראל עם ראשוני החסידים. והוא אומר שחכמינו זיכרונם לברכה לימדו אותנו כיצד יש לעבוד את ה', והם אמרו שיש ללמוד את זה מפרשתו של אותו רשע, משכם בן חמור, כשהוא דבק בדינה. התורה אומרת עליו שהוא דבק בה, חפץ בה, וחשק בה, וכך יש לעבוד את ה' בדביקה בחפיצה ובחשיקה. והוא מסביר מה זה לעבוד את ה' בדביקות, הכוונה להדביק דבר בדבר וצריך שלא תהיה שום חציצה. כדוגמה, אם רוצים להדביק חתיכות כסף אחת אל השנייה, צריך שלא תהיה חלודה עליהם ושלא יהיה בהם שום דבר חוצץ, ואז הדבק תופס ושתי החתיכות מתחברות יחד חיבור מלא. אבל אם יש חלודה או משהו שחוצץ, ועל זה שמים את הדבק, זה לא נדבק. זאת אומרת, דבקות, היינו בלי שום חציצה. צריך לשפשף את כל החציצות ואז יש דבקות חזקה, חיבור חזק וקיים. וזה מה שנאמר: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת ה'" (משלי ב, ד – ה), זאת אומרת, ככסף - כמו בכסף כשמחברים חתיכות כסף אחת אל השנייה, צריך לחבר את זה באופן כזה שלא יהיה שום דבר שחוצץ, כך יש לבקש את יראת ה', יש לנקות את עצמנו מכל דבר שחוצץ בינינו לבין ריבונו של עולם, ואז באמת הדבקות תהיה דבקות גמורה, ויראת ה' תימצא. כלומר, מהאופן של הדבקות בעניינים גשמיים יש ללמוד על הדבקות הראויה כלפי שמיא, כלפי ה' יתברך.
והוא מוסיף ואומר שבשעת הדביקות בדברים הגשמיים, כשאדם דבק באיזה דבר גשמי, יש לו תענוג גדול בשעת הדביקות, והראש שלו פנוי מכל הדברים ושום דבר אחר לא מעסיק אותו באותה שעה, הוא כולו מרוכז בדבקות הזאת. וכמו שאדם אוהב כסף ושקוע באיך להשיג את הכסף, והראש שלו עסוק אך ורק בזה ולא בשום דבר אחר. כך אותו דבר צריך להיות כמובן בעבודת ה', כשאדם רוצה להידבק בריבונו של העולם, בשעת עבודת ה', הוא צריך שלא יהיה שום דבר אחר שיעסיק אותו, רק להיות כולו עוסק ומרוכז בדבקות בה' יתברך בלבד.

הניסיונות לעורר את האדם להעמיק את הדבקות בה'
ועוד אומר רבי מנחם מנדל מויטבסק, שיש אנשים שעוסקים בתורה ובמצוות חבילות חבילות ומקיימים תמיד הרבה מצוות, ואף על פי שמקיימים כל הזמן מצוות באופן מלא, אבל מעולם הם לא התנסו באיזה ניסיון שמעמיד ובוחן את גודל העוצמה של הדבקות שלהם בריבונו של עולם. ואם בא ניסיון יכול להיות שהם לא יעמדו בו, וזה מבחן עד כמה באמת הדביקות שלהם היא דביקות מלאה וחזקה. ולפעמים הקב"ה מביא את האדם לידי ניסיון, כדי להראות לו, אתה חושב שאתה מתאמץ, אתה חושב שאתה דבק, וכבר הגעת לחוזק כזה של עבודת ה', והנה בא ניסיון ומלמד את האדם שהוא צריך עוד להתקדם. אם הוא נופל, הוא לומד מזה לימוד מאוד גדול. כלומר, הניסיונות בעצם נועדו כדי לעורר את האדם לדעת להעמיק את הקשר שלו לריבונו של עולם. לחזק את עבודת ה' שלו שתהיה באמת עבודה עמוקה מאוד.
הוא מביא את דברי המגיד ממעזריטש שאמר על הפסוק: "עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב" (משלי ו, ט) והוא מבאר שיש דבר כזה, שאדם שוכב בעצלות, ישן בעצלות. אם אדם ישן שינה עמוקה, אחר כך הוא קם רענן, מלא מרץ, מלא כוחות. אך יש פעמים שאדם ישן, נים ולא נים, תיר ולא תיר, הוא לא ממש ישן, הוא ישן בעצלות, לא ישן טוב, ואז אפילו שישן שינה מאוד ארוכה, גם כשהוא קם, הוא קם מבולבל ומטושטש, ולא מתחדשים לו כוחות. וזה הביאור עד מתי עצל תשכב, כמו שבשינה השינה צריכה להיות לא בעצלות, כך גם הלימוד. יכול להיות מצב שאדם עוסק בתורה, לומד תורה, אבל הלימוד הוא בעצלות. זאת אומרת, הוא לומד אבל לא מתוך קשר רוחני פנימי לתורה, הוא לא מרגיש מספיק קשור עם התורה, לא שמח בלימודה, לא דבוק בה ולא חושק בה. יש לו רק קשר חיצוני בפועל. מקיים את המצוות, לומד את התורה, אבל לא מתוך קשר פנימי של אהבה ודבקות, זו הכוונה לא ללמוד תורה בעצלות, ולא לעשות מצוות בעצלות.
וזה מקשר אותנו עם הפרשה שלנו. חז"ל אומרים לנו (עבודה זרה ד:) שלא היו ישראל ראויים לאותו החטא אלא ללמד דרך תשובה. כלומר, ישראל היו במדרגה כזאת שלא היו ראויים להיכשל בחטא העגל, אלא שהקב"ה לא עזר להם להתגבר. תמיד הקב"ה עוזר, בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואילולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (סוכה נב:). זאת אומרת, הקב"ה מצד אחד מעמיד את האדם בניסיון, ומצד שני הוא גם מסייע לו להתגבר על הניסיון. וכאן הוא כאילו לא עזר להתגבר, וזה היה כדי ללמד דרך תשובה. ליפול כדי ללמד דרך תשובה. פעמים שאדם נופל, והוא צריך להבין מזה שלא להישבר לגמרי, אלא לחשוב שזה נועד לגרום לו מנוף להתחזקות גדולה. אני נבחנתי, המבחן לא היה טוב, התוצאות לא היו טובות, וזה מלמד אותי שהעומקים הפנימיים הרוחניים שהיו לי הם לא מספיק חזקים, וצריכים עכשיו לעלות קומה. כל המשברים מטרתם כזאת. זאת אומרת, שעד עכשיו הדבקות והקישור לעבודת ה', לא היו מספיק עוצמתיים, וצריך לעלות קומה ולהעצים את הדבקות יותר ויותר.

מחצית השקל – חיבור מחדש של הנשמה לה'
חטא עבודה זרה הוא השורש של כל העבירות. חז"ל אומרים לנו, "לֹא־יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנַָי" (שמות כ, ג) זו עבודה זרה. אז למדנו מכאן, שלפעמים יש נפילה, ועניינה של הנפילה זה להעלות את האדם מעלה מעלה. וזה הפסוק "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל, יב) כשאתה רוצה להרים את הראש שנפל, את הראש של הקלקול ולתקן אותו, "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" (שם) המילה לפקודיהם כאן מבטאת חיסרון, אם אתה רוצה להרים את כל הנטיות שלך, "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ" (שם), צריכים לתת מחצית השקל - עניינה של מחצית, אתה נותן את החצי, מחבר את החצי השני את החלק הנשמתי הרוחני שלך כדי להידבק בריבונו של עולם. לקחת את הראש של הקלקול להעלות אותו מעלה מעלה על ידי שלוקחים את חלק אלוה ממעל שבאדם ומחברים אותו למקור האלוקי העליון. וזה שכתוב: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ" (שמות לא, יח), לשון של כלה כמו החיבור של חתן וכלה, כך צריך להיות החיבור העמוק בין ישראל לאביהם שבשמיים. וכשיש חיבור כזה, זה שיא התענוג. כך צריכה להיות הדביקות של עבודת ה' שהיא ממש תענוג. כלומר עלינו ללמוד מהחיים במציאות הגשמית על המציאות הרוחנית. אלה דברי רבי מנחם מנדל מוויטבסק על הפרשה.

מנהיגות של משה רבינו בחטא העגל
בחטא העגל, אנחנו פוגשים את הגדלות הנפלאה של משה רבינו. לאחר שמשה רבינו נמצא בהר סיני, בשיא הדבקות, הוא לוקח לוחות עליונות קדושות, לוחות אלוקיות, ומוריד אותם, והנה הוא רואה מה שקורה בישראל, והוא שובר את הלוחות. צריך בשביל זה גבורה, יד חזקה, "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה" (דברים לד, יב) שנאמר בסוף התורה, דרשו חז"ל (בספרי) היד החזקה זה משה רבינו שהיה לו את החוזק הזה לשבור את הלוחות. הקב"ה נתן לו לוחות, לוחות של ה', איך אפשר לשבור אותן?! הוא רואה שהמציאות היא כזאת שאי אפשר למסור עכשיו את הלוחות לישראל, והוא שובר את הלוחות. כוח גדול ועוצמה של החלטה, של אומץ שזה מה שנכון לעשות עכשיו, כמה שזה נורא. וכמובן שהשבירה של הלוחות עושה טלטלה גדולה בעם ישראל. עם ישראל רואה שמשה רבינו מוריד את הלוחות האלוקיות ושובר אותן. חטא העגל לא היה חס ושלום שעם ישראל לא האמין בריבונו של עולם. הכוזרי ואחרים מסבירים שהעם האמין אבל הוא רצה מתווך, הוא רצה משהו ממשי, אבל כמובן שהוא מאמין בריבונו של עולם, והנה משה רבינו יורד מהר סיני ומביא לוחות ושובר אותם, וזה גרם לטלטלה גדולה שאין כמותה בעם ישראל.
אחר כך משה רבינו רואה שאין ברירה אלא להרוג את כל החוטאים, והוא קורא: "מִי לַה' אֵלָי" (שמות לב, כו) ושוב פעם החלטה קשה להרוג אנשים, אבל משה רבנו מבין שזה מה שצריך לעשות. וכי תימא שהוא כועס על עם ישראל, עם ישראל סטה מן הדרך, הם לא ראויים. רואים איך הוא מוסר נפשו על עם ישראל. ראשית כל הוא פועל לנקות את הקלקול הנורא, ואז הוא פונה לריבונו של עולם, מתחנן על עם ישראל ומוסר נפשו על עם ישראל, "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). צריך היה לעשות את הניתוח הזה, ועכשיו הוא בא ומתחנן לפני ריבונו של עולם שימחל לישראל, והקב"ה אומר לו "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י) הכול יסתדר, הם לא מתאימים לתפקיד, צריכים להחליף אותם. כמובן שהקב"ה אומר לו את זה כמבחן, ומשה עומד במבחן, ומוסר את נפשו על ישראל. זה מנהיג. מנהיג הוא מי שמוסר את נפשו על עם ישראל. וכבר מהתחלה הייתה תכונה זו אצל משה רבנו. מהתחלה היה ראוי למנהיגות. כשהוא יוצא לראות את ישראל בסבלותם והוא רואה איש מצרי מכה איש עברי, הוא לא יכול לעמוד מנגד, אפילו שזה מסוכן, אם יתפסו אותו ויגלו מה שעשה הוא בסכנת מיתה. אבל איך אפשר לעמוד מנגד, איך אפשר לראות איש מצרי מכה איש עברי, והוא הורג אותו. זה המעשה הראשון שאנחנו שומעים על משה רבינו. אחר כך הוא נאלץ לברוח למדין. וכשהוא מגיע למדין הוא רואה שלא נותנים לבנות יתרו את הזכויות שלהן, הוא מתערב לטובתן, מה אתה מתערב, אתה אדם זר, אבל הוא לא יכול לסבול קלקולים, והוא מציל אותם מיד הרועים. זה מנהיג! כך צריך מנהיג לנהוג, לראות מה קורה, להיות אכפתי מאוד, לא יכול לסבול עוולה.

גבורת מרדכי
בעל "קדושת לוי", רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מסביר על הפסוקים: "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן... וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה: כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" (אסתר ג, ד). מרדכי היה מהשרים ולא מהעבדים, ושר לא היה צריך להשתחוות, ומרדכי ישב בשער המלך ולא השתחווה, אבל הוא הסביר לכולם שהסיבה שהוא לא משתחווה היא לא בגלל שהוא שר, אלא בגלל שהוא יהודי, "כי הגיד להם אשר הוא יהודי". ואסתר שולחת ואומרת לו למה אתה מתגרה בהמן, הרי בין כה וכה אתה לא צריך להשתחוות, אבל זוהי גבורתו של מרדכי. וחז"ל אומרים שמרדכי מתקן את מה שהיה אצל יעקב אבינו. מרדכי כאילו גלגול של יעקב אבינו שהשתחווה לעשו, וחז"ל אומרים שבגלל שיעקב השתחווה לעשו שמונה פעמים, נדחתה מלכות ישראל בשמונה דורות. אף על פי שיש לזה הסברים, חז"ל אומרים לנו שזה לא היה לכתחילה, ובא מרדכי ועושה תיקון, ודורש מאסתר שתלך ותמסור את הנפש על עם ישראל.

המנהיגות של מרן הרב
וכך במשך הדורות כל המנהיגים, גם מרן הרב, כתבו עליו ספר 'האיש נגד הזרם', שהיה הולך עם האמת שלו. כשהגיעה שנת השמיטה והוא ראה שהישוב ייפגע מאוד אם לא יחפשו איזה היתר שיוכלו להמשיך להתקיים אנשי המושבות, הוא הסתמך על היתר של קודמיו, וביסס אותו, ורבים התנגדו להיתר זה, והשמיצו אותו ופגעו בו, והוא נשאר נאמן לאמת שלו. הייתה עוד התמודדות הלכתית, היו באותה תקופה קשיים כלכליים קשים מאוד, אולי זה היה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולקראת חג הפסח, הרב התיר שימוש בשמן שומשומין. הוא עשה בירור הלכתי שבעצם השומשמין זה לא קטניות ואפשר להשתמש בשמן שומשומין, אבל נהגו לאסור והמנהג הזה לא מבוסס על איזו תקנה. יש מנהג על קטניות אבל לא על שמן שומשמין. כשהתיר את הדבר הזה, יצאו נגדו רבני ירושלים בחריפות וביזיונות, טענו שהוא הולך נגד כלל ישראל, נגד מסורות הדורות וכדו' והרב עמד על האמת שלו. זה מנהיג, מנהיג צריך להיות איש אמת! והאמת עומדת נר לרגליו. אם צריך להציל אנשים מהקשיים שלהם, אז לא צריך להיכנע למי שמגבב חומרות. אם הוא בירר שמבחינה הלכתית ניתן להקל בשעת הדחק, אז ככה זה לכתחילה.
הרצי"ה היה מספר שכאשר הייתה ההתמודדות בענייני הכותל, ישבה הוועדה המלכותית האנגלית לדון בענייני הכותל, כמה זכויות יש ליהודים בכותל וכדומה. וכשהגיע הזמן שהרב ידבר בפני הוועדה, אנשי הוועדה רצו לבוא לבית הרב, לכבודו של הרב, והרב אמר לא, אני רוצה לבוא למקום שבו יושבת הוועדה כדי להגיד את הדברים במקום הזה בכל תוקף, ואז ראש הוועדה, אמר שיש לרב קוק פנים של אריה, של גיבור, והתפעל ממרן הרב. אנחנו יודעים שהרב היה אוהב ישראל גדול, איש טוב, מלא רחמים, אבל כאשר היה צריך להיות גיבור, הוא היה גיבור.

'פחדנו ממנו' – על גבורת הרצי"ה
ומורנו ורבינו הרצי"ה, גם כן היה גיבור. מנהיגים צריכים להיות גיבורים. כשפגעו בארץ ישראל הוא עמד נגד הפוגעים בכל התוקף. כשפגעו בתורה עמד נגד הפוגעים בכל התוקף, בעם ישראל עמד נגדם בכל התוקף. נגד מי שמפרידים בעם ישראל, עמד נגדם בכל התוקף. כשהרצי"ה נפטר, בהלוויה, אמר הרב גורן ש'פחדנו ממנו'. הרב גורן היה איש חזק, מפורסם שהיה איש חזק, והוא אמר 'פחדנו ממנו'. פחד שמא הרצי"ה לא יהיה מרוצה ממה שהוא עושה. הרב גורן לא היה פחדן, היה אמיץ מאוד, יש עליו סיפורים גם של אומץ גשמי וגם של אומץ רוחני. הוא יצא מול אריה ביער באפריקה, הוא יצא מהמכונית עמד מולו, אמר שאם יש על האדם צלם אלוקים, האריה מפחד ולא פוגע בו. וגם בעניינים אחרים היה לו אומץ רב. אבל מהרצי"ה הוא פחד, הרב צבי יהודה ביטא גבורה.

מידת הגבורה – שליטה על הכוחות
צריכים להיות גיבורים. עיקר הגבורה היא 'איזהו גיבור הכובש את יצרו' (משנה אבות פרק ד משנה א). כל המנהיגים, ראשית כל הם היו מנהיגים של עצמם, הם ידעו לשלוט על הכוחות שלהם, להיות גיבורים, איזהו גיבור הכובש את יצרו (משנה אבות ד, א). אדם שולט על הכוחות שלו, עושה מה שנכון לעשות, לא עושה מה שלא נכון לעשות. להיות שולט זו גבורה, ולפעמים צריכים להשתמש במידת הגבורה, ולפעמים לא צריכים להשתמש בה. לפעמים אדם נמצא באווירה טובה, במרץ ללמוד, להתפלל, לעבוד את ה' זה זורם, ולפעמים פתאום קצת קשה יותר, סוף הזמן נגיד, יכול להיות איזה קושי, כן, לחלק לא לכולם... ואז המבחן במידת הגבורה של האדם, ואז אדם יכול לפתח כוחות. אם הכול זורם כמו שהזכרנו מקודם שר' מנחם מנדל מוויטבסק אומר שכל עוד קל, אדם לא נבחן, אבל פתאום שנהיה קשה ויש עייפות "עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב", מתחילה להיות עצלות, מתחילה להיות עייפות, חולשה, אז האדם נבחן. הרצי"ה לא אהב להגיד על מישהו שהוא עייף, כתוב: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (בראשית כה, כט), עייפות זה אסור.

אסור להיות עייף...
אני אספר לכם, בשנה הראשונה שעברנו מהבניין הישן של הישיבה (ישיבת מרכז הרב), לבניין החדש, ביום העצמאות עוד רקדנו מהבניין החדש בקריית משה עד הבניין הישן ברחוב הרב קוק, ושם היה אמור הרב צבי יהודה לתת את השיחה שלו, בשנה הראשונה הוא רצה לומר את השיחה עדיין בבניין הישן. הוא רקד איתנו, וזו הייתה דרך ארוכה מעייפת, וכשאנחנו עלינו במדרגות של הבניין הישן, ראיתי שהרב עולה במדרגות ומאד מאומץ, אמרתי לו: 'אולי הרב עייף', נעשה איזו מנוחה קלה לפני שהרב ידבר. הוא רק שמע את המילה 'עייף' הוא אמר לא, לא, "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וגו'", ומיד רץ ישר אל הבמה לתת את השיחה. לא יכול לקבל את השימוש במילה הזאת. חלילה וחס להגיד עליו 'עייף', אין דבר כזה עייפות. היה גיבור.

גבורה של התמדה בסוף הזמן
אז לגבי מידת הגבורה, יש לנו עכשיו הזדמנות.. אם מישהו בסוף הזמן יש לו קושי, יכול להתגבר ולקחת את עצמו בידיים. איך בוחנים את זה, איך מפתחים גבורה, אדם מגיע לסוף הסדר בערב, כבר אין לו כוח, הוא מיצה את כל הכוחות שלו, והוא מחליט אני לומד עוד עשר דקות, זו גבורה.
אני שמעתי פעם, שבקורס קצינים עושים לקראת סיום הקורס מסע ארוך ומעייף, כשמתקרבים החיילים אל המחנה, הם הולכים בשארית הכוחות, אין כוח, אבל הם אומרים לעצמם נחזיק מעמד, אנחנו כבר קרובים למחנה, ואז אומר המפקד, אחורה פנה, עוד סיבוב אחד. הם כבר חשבו שדי הכוחות שלהם נגמרו, הם בכל זאת מתגברים ועושים את הצעדים האחרונים, ופתאום מסובבים אותם אחורנית, ועוד סיבוב, ועוד סיבוב, זה מבחן, מבחן קשה. כך סיבוב האחרון של סוף הזמן, עוד סיבוב, זה קשה, אבל לוקחים את הכוחות ומתגברים, ואז אדם בונה לו כוחות. ההתגברות יוצרת לאדם כוחות. כך אדם יודע להתמודד עם קושי. אם קל, מה החכמה, בזה האדם לא נבחן. אבל אם יש קושי והאדם מנצח אותו - כך נבנים הכוחות העמוקים של אהבת ה', אהבת התורה, ולכל דבר נכון שצריכים לעשות.

התיקון העמוק של פרה אדומה
חז"ל אומרים לנו שהפרה מכפרת על חטא העגל. לא בכל שנה מזדמן שפרשת פרה היא בדיוק בשבת של פרשת כי תשא, והשנה (תשפ"ג) זה מתחבר, ופרה מכפרת על חטא העגל. איך מצוות פרה מכפרת על חטא העגל - חכמינו זכרונם לברכה אומרים, משל לשפחה שהבן שלה טינף את בית המלך, שפחה שעובדת בבית המלך, ולאחר שהבן שלה טינף את בית המלך היא מנקה את מה שהבן לכלך. הפרה היא האמא של העגל, אז אם העגל קלקל, הפרה מתקנת. מה הרעיון הפנימי שטמון בדבר הזה, בפשטות, חטא עבודה זרה זו טומאה, כך אנחנו לומדים במסכת שבת (פב.) ועבודה זרה מטמאה, ופרה היא מטהרת את הטמאים. אז יש כאן תיקון מהטומאה.
נסביר יותר לעומק. כל המושג של טומאה, טומאת מת, זה כשהנשמה הרוחנית עוזבת את הגוף והגוף מתנתק מהמקור שלו. קודם, כשהגוף היה מחובר עם הנשמה, הוא היה מחובר עם החיים עם הקודש עם האור, והיה לו קיום, אחר כך כשנותק הוא נטמא. כך גם עבודה זרה. כל עניינה היא התנתקות מהמקור האלוקי, התנתקות רוחנית. לוקחים דבר גשמי והופכים אותו להיות המקור. מנתקים את הדבר המגושם הזה ממקורו שהוא ריבונו של עולם. וכשמנתקים דבר ממקורו, זו טומאה. אז איך הפרה מטהרת מבחינה רוחנית. המהר"ל (בגור אריה, פרשת חקת) מסביר, שהמקור של העגל זו הפרה שהיא האמא שלו. וכש‫לוקחים את הפרה ושורפים אותה מראים שבעצם היא לא מציאות, היא חוזרת לכלום, ‫להיות אפר. זאת אומרת, שכל המציאות הגשמית היא לא מציאות מוחלטת, היא מציאות בטלה. ולולא שהיא קשורה למקור האלוקי, אין לה קיום. הקיום של המציאות הוא רק במקור האלוקי. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
מרן הרב בספר אורות ישראל ותחיתו פרק י', גם מדבר על עניינה של הפרה אדומה. והוא מסביר את הרעיון הזה שלב נוסף, באופן עוד יותר עמוק. אומר הרב שהמקור לטומאה זה החטא, חטאו של אדם הראשון הוא שגרם שיש טומאה בעולם, טומאת מת. אז אם אתה רוצה לסלק את הטומאה לא מספיק לטהר אותה, אלא צריך לסלק את הגורם לטומאה שלא תהיה מעיקרא. הטומאה נגרמת על ידי המיתה, והמיתה נגרמת על ידי החטא, וזה בעצם עניינה העמוק של פרה אדומה. לא רק בדיעבד אחרי שיש מתים ויש טומאה, אתה מטהר את הטמאים, אלא צריך להביא למציאות שלא תהיה טומאה מעיקרא, שלא יהיה חטא שגורם למיתה שגורם לטומאה.
חז"ל אומרים לנו שאילולא חטאו ישראל בחטא העגל, המיתה הייתה מסתלקת. כלומר חטאו של אדם הראשון גרם שיש מיתה בעולם, ולולי החטא היה חי לתמיד. וכשהגיעה השעה לקבל את הלוחות, אילו היו מקבלים את הלוחות הראשונות, הייתה מתבטלת המיתה מן העולם. גם גלות וגם מיתה לא היו לישראל. מה גרם חטא העגל - הוא גרם להמשכיות המיתה או להתחדשות המיתה, ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬גרם לטומאה, והתפקיד של הפרה זה לסלק את הטומאה, חטא העגל גרם למוות, וכשיש מתים יש טומאה, והתפקיד של הפרה זה לבטל ולסלק את הטומאה מעיקרא וזו המגמה היותר עמוקה שהיא בעצם להחזיר את העולם למצבו הראשוני שלפני חטאו של האדם הראשון, או לפני החטא של העגל. זה התפקיד, זאת המגמה העליונה העתידה, והיא קשורה כמובן במהלך הזה של עם ישראל שהולך וחוזר לארץ ישראל.

ניסיון הפילוג בעם – הזדמנות לתשובה ותיקון של אהבת חינם
אני רוצה להתייחס בכמה מילים למציאות שאנחנו נמצאים בה עכשיו בתוך הציבור בישראל, המחלוקות והחששות מקרע בעם וכדומה.
חז"ל אומרים לנו שאיזהו בעל תשובה גמור, איך אנחנו מודדים בעל תשובה גמור, כאשר הוא פוגש אותו המקרה בדיוק, אותה אישה, אותו מקום, ואותה הזדמנות לחטוא והוא מתגבר ולא חוטא, זה בעל תשובה גמור (על פי יומא פו:). אם אדם שב בתשובה ולא התנסה עדיין, זה מצב שעוד לא עמד במבחן, אבל אם כן עמד במבחן, זה סימן שהוא באמת שב בתשובה. הייתה לו אותה ההזדמנות לחטוא, אותו המצב והיו כל התנאים שמאפשרים לו לחטוא, והוא לא נכשל. עם ישראל בחורבן בית שני, נכשל בחטא שנאת חינם ובגלל זה חרב הבית. והרב זצ"ל אומר שהתיקון יהיה באהבת חינם. איך תהיה אהבת חינם - כשאנשים חלוקים בדעות זה מזה, ויש סיבות לשנוא את בעלי הדעות האחרות כי הם כל כך מקולקלים, אלה חושבים שאלה מקולקלים מאוד, אלה חושבים שאלה עם דעות משובשות לחלוטין, מסכנות, הורסות את הדמוקרטיה, הורסות את הקיום של עם ישראל וכו'. ויש המון סיבות להיות במחלוקות. ואז אם תהיה אהבה, זו אהבת חינם. כי הרי האהבה היא לא בגלל שמגיע לאהוב אותם, ממש לא מגיע כלום. לכן זו הזדמנות לקיים אהבת חינם. אם יש סיבות לאהוב את אנשים, זו לא אהבת חינם. אהבת חינם זו אהבה בלי סיבות, הכול קרוע, כולם מנותקים זה מזה, ובכל זאת אוהבים כי עם אחד אנחנו. זה מאוד קשה, אבל זה התיקון. הקב"ה מגלגל אולי את המצב הזה כדי שאנחנו נעשה תיקון, וכדי לעשות תיקון צריך שיהיה אותו מצב, אותן הסיבות כמו שאז בימי הבית השני, היו סיבות לחשוד באנשים האלה שהם מקולקלים, שהם צדוקים, שהם לא מקפידים, שהם גורמים נזק לעולם, שהם מורידים את כל עם ישראל, והיו מחלוקות ועוד מחלוקות והכול לשם שמיים. המחלוקות היו לשם שמיים, אך בסוף חרב הבית. כך מסביר הנצי"ב.
גם היום המחלוקות הן לשם שמיים. כל אחד מאמין בצדקתו, לא סתם מחלוקות בעלמא אלא כל אחד מאמין בדרכו, ואם יודעים לחיות עם מחלוקות ולהבין שיכולים להיות חילוקי דעות, אי הבנות וגם אולי טעויות, ובכל זאת אנחנו זוכרים שאנחנו עם אחד ואנשים אחים אנחנו, אז מתקנים את החטא הזה של שנאת חינם. זה קשה. מאוד קשה לתקן ולאהוב אהבת חינם, אבל זה התפקיד של הדור שלנו! אני לא יודע אם יש לנו דרך לשכנע את כל הצדדים החלוקים, לא רק מצד הרחוקים, גם מצד הקרובים, אני לא יודע אם אנחנו יכולים לשכנע את הקרובים שהם יתייחסו גם לאחרים שחולקים עליהם באופן הנכון. אבל אפילו אם קהילה אחת מסתכלת על הדברים באופן הנכון, זה כבר פועל.
חילוקי הדעות מופיעים בכל חלקי הציבור, גם בתוך הציבור הדתי, ברוך ה' יש חילוקי דעות גם בציבור הדתי וגם בציבור החרדי... גם בתוך הציבור של הציונות הדתית יש חילוקי דעות, וזו בבואה של מה שקורה בכלל ישראל. ואנחנו צריכים להתעלות, גם לשמור על עמדותינו ולהאמין בדרכנו וגם להתרומם, ואף על פי שאנחנו מאוד משוכנעים בצדקתנו, עלינו לאהוב גם את אלה שחושבים אחרת, שטועים אולי, ולפי דעתנו בוודאי טועים, ואף על פי כן אנחנו עם אחד. ואם אנחנו רואים כאלה שמתבטאים בצורה כזאת איומה ונוראה נגד כל מה שקדוש ויקר לנו, אנחנו צריכים להסתכל על זה בצער וברחמנות שהם לא זכו להיות חובשי בית המדרש, וקיבלו חינוך לא טוב, ונמצאים במקום הזה, ואולי קיבלו חינוך טוב והשתבשו, אבל הם אחינו. ואם אנחנו פה נסתכל ככה, הקב"ה ילמד זכות. אפילו אם לא נצליח לשכנע את כולם, אם אנחנו בעצמנו נתמלא באהבה לכל אחד מישראל, כבר אנחנו עושים תיקון.
אני לא רוצה עכשיו להסביר שאולי יש גם הצדקה מסוימת לצד השני, וגם אנשים שחלוקים עלינו מאוד, הם בכל זאת תורמים לעם ישראל תרומות גדולות שאי אפשר כמעט בלעדיהם, כי אם הם יפסיקו לתרום את התרומות שלהם, מדינת ישראל לא תוכל להתקיים. אני לא רוצה להיכנס בזה, אני אומר אפילו אם היינו אומרים שהם לא תורמים, הם עדיין עם ישראל, ויש לכל אחד נשמה אלוקית. ואם אנחנו מתגברים על כל הסיבות לכעוס ולשנוא, ועם כל הביקורת אנחנו גם אוהבים אותם, אנחנו עושים תיקון מאוד גדול. אפילו שזה עדיין רק בחוג מסוים שלנו. אנחנו מתעלים, וזה פועל. כך הייתה דרכו של מרן הרב, הוא הסתכל על כל מחלוקת מלמעלה. הוא לא תפס צד, הוא הסתכל גם על הצד השני וראה אלו נקודות טובות יש בו, ומה הקליפות שאותם צריך לבטל. אם נלך בדרכו של מרן הרב בכל מחלוקת שיש לנו עם מישהו, לא נעשה את זה בהתכתשות, אלא נתעלה ונסתכל מלמעלה, מה שטוב ניקח, ומה שלא טוב, ממילא הלא טוב הזה יתבטל. כך צריך לנהל מחלוקות באמונות ודעות ובכל דבר. אנחנו רוצים ללכת בדרכו של מרן הרב. וזה עניינו של החודש של פורים, שלמרות כל הפירודים אנחנו עם אחד ומחובר.
בעזרת ה', נשמור על הגובה הזה ועל העומק הזה, ונתרום את החלק שלנו במגמה של תיקון שנאת חינם שהייתה בדורות הקודמים.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il