ורחץ.
המזון הוא המשיב לאדם את אבידת חלקי חומרו, והם בונים מחדש את גיוו הנהרם, ע"י כח החיים עצמם, וע"י עבודת החיים ומכשיריהם. אמנם המשקה לא יועיל ביחוד להמציא לאדם חלקים חדשים, תמורת החסר לו, אבל הוא האמצעי המיוחד להעברת החלקים אל מקומותיהם. א"כ המזון יתיצב לפנינו בתור מטרה עצמה, והמשקה בתור אמצעי לו. והנה האדם צריך לעולם לקדש ולטהר את מטרתו, ואת אמצעיו, שעל ידם יקנה אותה, שגם המה יהיו קדושים וטהורים, "כי אני ד' אהב משפט שנא גזל בעולה" ז), "ובוצע ברך נאץ ד'" ח). והנה יש שהמטרה עצמה עלולה להשגות את האדם מדרך הישר והטוב, בעיקר בעת תתיצב לפניו בערך ההכרחי, עד אשר אם גם יראה אותה בניוולה, ולא תסכים עם הכח הפנימי, רוח ד' אשר עליו ודעת ויראת ד' אשר בקרבו, מ"מ יסכים לאחז בה, יען כי ההכרח יאכף עליו אכפו, הכרח של תאוה עצומה או קנאה קשה כשאול וכיוצא בהם. אבל כאשר אין שם סיבות [מכריחות] את האדם בכללו או את האומה, או גם את היחיד, אז לחזות נכחה, ולהתאמץ להתקרב לעולם אל מטרה יותר מתאמת אל האמת והצדק, עד אשר ילך. טובו ואמתו. אמנם האמצעים במה לבוא אל המטרה כח אחר חיצוני, רק מכח עצם כחה הנשגב . טוב העצור בה יוכל האדם לפול מערכו הנכבד , אשר אם החל להתיצב על דרך לא טוב, יתעוררו את המטרה, רק יבחר ברע מצד עצמו, יתיצב על דרך לא טוב אח"כ רע לא ימאס, ע"כ לפי אותה המדה עד שיתעורר בנו כל החפץ היותר שלם ומלא לאהבת החיים מצד חמדתם הבהירה והטהורה מצד שאיפותיהם העדינות הקדושות שכולם אומר כבוד. ממילא התוצאה הנמשכת מחיים כאלה בערכם המעשי הוא לאהב באמת את כל ענוגי החיים הטובים הטהורים, המעונגים והמלאים צדק ומישרים, שאינם יוצאים מכל גבול היותר נאה ויותר מפואר, כ"א הם חיים ומחיים, שמחים ומשמחים, מקבלים טוב ונותנים טוב. חיים כאלה עינוגם הוא עבודת הקודש. זהו ערך ענג שבת, "אז תתענג על ד'" .בחיים כאלה אין המילוי של הרעבון בא מצד ההכרח לחוד, כ"א גם העונג וביותר העונג הנמזג בכל תנועה נאותה בכל רגש חי ובריא, בין מוטבע בין מורגש בין מושכל, הכל הוא קודש קדשים וחדות ד' מעוזו. לציין חיים כאלה, שהחירות של קדושת זמן חירותנו מתוה לנו את דרכם דרך הקודש, תשמש יפה אכילת הטיבול של הירקא לפני הסעודה. במצב צמצום החיים הלא "בר בי רב דלא נפישא ליה רפתא לא ליכול ירקא, משום דגריר", וכן "בעניותי לא אכלי ירקא משום דגריר" , הנה הירקא מוסיף גירוי ומגדל את הרעבון, ועמו את רגש הענג המוחשי שבאכילה, שאין הדבר ראוי בחיים של מצב הפרישות והטהרה.