נתיב העבודה - המשך פרק ו'

ומשלמות הכונה בתפלה ההשפלה לגמרי עד שיחשב עצמו שאינו בריה כלל לגמרי. וזה אמרם בפ"ק דסוטה (ה' ע"א) אמר ר' חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר שנאמר והיה מדי חודש בחדשו וגו' יבא כל בשר וגו' עד כאן. ודבר זה, כי עיקר התפלה אל השם יתברך מצד שהאדם הוא עלול ותולה בעלה המשלים אותו כמו שבארנו, ולפיכך כל שאין משים עצמו כבשר, ופירש שכבר הלכה הצורה ממנו והוא כבשר שהלכה הצורה ממנו ובזה האדם עלול מקבל לגמרי שסר צורתו שע"י צורתו האדם הוא מה שהוא, וכאשר האדם עושה עצמו כבשר שהלכה הצורה ממנו נחשב כאלו אינו כלל ואז תפלתו נשמעת. אבל אם מחשב עצמו מה אף אם מחשיב עצמו כמו עשב, סוף סוף יש לו צורה ומצד הצורה כל נמצא הוא דבר בפני עצמו מה שהוא ואין זה עלול גמור כאשר הוא בריה בפני עצמו. ולפיכך אמר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן יראה עצמו כבשר ואז ראוי לקבל כמשפט העלול אשר הוא מקבל מן העלה:
ומשלמות התפלה עוד שתהיה בלשון תחנונים. ודבר זה התבאר בפרק רבי אומר (אבות פ"ב) אצל שאל יעשה תפלתו קבע אלא תחנונים כמו העבד שהוא מתחנן אל האדון שלו, כי אם לא כן נראה כאלו חושב כי בדין יש לו ואין זה כן, ועיין בפרק רבי אומר:
ובפרק אין עומדין (ברכות ל"ב ע"ב) אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם מנא לן ממשה שנאמר ואתפלל אל ה' וגו' וכתיב וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא וגו' והאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר תוחלת ממושכה מחלת לב מה תקנתיה יעסוק בתורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה והא דמאריך ולא מעיין עד כאן. ובפרק הרואה (שם נ"ד ע"ב) שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם וכו' ופריך למימרא דמעליותא היא והאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המאריך בתפלה ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה והמוסר דין על חבירו לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה והא דמאריך ולא מעיין בה וה"ד דמפיש ברחמיה עד כאן. פי' רש"י ז"ל ומעיין בה אומר בלבו שיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה עכ"ל. וקשיא לפירוש זה כי האיך סלקא דעתך דמקשה שהרי בפירוש אמר שם דלכך לאו מעליותא משום דמעיין בה אבל מאריך בלא מעיין בודאי מעליותא ויצא. ועוד דקאמר דה"ד דמפיש ברחמים ולמה הוצרך לפרש הרי גם כן למקשה אין פירוש דמאריך בתפלה בענין אחר. ולפיכך נראה פשוט כי המאריך בתפלה היינו שאומר המלה בהמשכה ובעיכוב יתירה ומתוך כך הוא מעיין בתפלה, והיה סבור המקשה הא דאמר שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם המאריך בתפלה, היינו גם כן שהוא שוהה ומושך במלות ואי אפשר שלא יהיה מעיין בתפלה, ולפיכך מקשה למימרא דמעליותא היא וכו'. ומתרץ הא דמאריך בה ולא עיין הא דמאריך ומעיין בה, והשתא מפרש ה"ד כו', דהא כל שהוא מאריך בה אי אפשר בלא עיון וקאמר דמפיש ברחמי אבל אינו מושך המלות.