נתיב העבודה - המשך פרק י'

וכאשר מת האדם שדרתו של אדם נעשה נחש, וכאשר היה האדם חי והוא נחשב מלך בעולם כאשר ידוע ראוי לו הזקיפה, אבל כאשר מת האדם ובטל מלכותו והוא קרוב עתה אל הנחש שבטל מלכותו גם כן, ולפיכך אחר שבע שנים שנתרחק ממדריגה שלו שהיה מלך כאשר היה חי ואז שדרו שלו נעשה נחש. ודוקא שדרו של אדם לפי שהשדרה בפרט יש לו קירוב אל הנחש, כי הדמיון שיש לאדם אל הנחש העיקר הוא השדרה, כי אין דבר שהוא בזקיפה כמו השדרה ובדבר זה היה האדם דומה לנחש, שאין נברא שהלך בזקיפה רק אדם ונחש מפני שהיו שניהם מלכים, ולפיכך כאשר מת אדם ואין ראוי לו עוד הזקיפה נעשה שדרה שלו נחש. וזה כאשר לא כרע במודים, כי ההבדל אשר בין שניהם הוא, כי האדם אף על גב שהוא בקומה זקופה והוא דומה למלך מקבל את השם יתברך עליו לאלוה וכורע לפני מלכו ומבטל מלכותו מפניו, ולפיכך דוקא דלא כרע במודים שאז דומה לנחש שהיה מלך, אבל אם כרע אין כאן דמיון שהרי ביטל מלכותו וזקיפתו אל השם יתברך, וכרע לפניו כעבד לפני אדונו ולא היה לו שום מלכות שיתבטל אחר מותו עד שיהיה נחש, ולפיכך אמר כי חוט השדרה מן האדם אשר הוא זקיפתו של אדם נעשה נחש מצד ההיקש הזה. ויש לך עוד להבין בעמקי החכמה, כי חוט השדרה הוא בין שני צדי האדם לכך החוט הזה בפנים של אדם מאחר שהוא קו ההולך בשוה תוך הצדדין באמצע אשר האמצע נחשב בפנים ומן הפנים מתחייב הנחש שהוא בחוץ כי אי אפשר זה בלא זה עד שחוט השדרה שהוא בפנים קרוב אל הנחש, וכאשר מת האדם ונתבטל צורתו נעשה נחש מחוט השדרה כי הם מתקשרים זה בזה לגמרי, והדברים האלו ידועים לבעלי חכמה. וקאמר ה"מ דלא כרע במודים, אבל אם כרע במודים בזה שכרע במודים מוסר עצמו להשם יתברך כמו שהתבאר מענין מודים, כי בזה שב העלול הוא האדם אל העלה:
וזה אמרם בפרק המפלת (נדה ל' ע"ב) כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה עד כאן. ודבר זה כי לכך נקרא יום המיתה כריעה שהאדם בטל חיותו ושב אל העלה, שהכורע יש לו נפילה על ברכיו ומוסר עצמו אל אשר כורע אליו, וזהו ענין הכריעה במודים. תשבע כל לשון הוא יום הלידה, שהשבועה נקרא קימא וכשיולד האדם והוא מקויים בעולם יש לו שבועה וקיום בו יתברך, והשבועה הזאת והקיום הזה אין כאן מקומו. מכל מקום תדע ותבין כי הכריעה במודים למסור נפשו אל השם יתברך ושב אל העלה במה שהוא עלתו ואז הוא נצול מן הגלגול הזה, כי אף כי יש חבור לאדם אל הנחש יש חלוק והבדל ביניהם בעולם הזה, מצד שהאדם יש לו השבה אל העלה הוא השם יתברך, ובפרט בכריעת מודים שבזה מוסר עצמו אל השם יתברך ובזה הוא נבדל מן הנחש, ודברים אלו עמוקים בסתרי חכמה:
ובפר"ק דברכות (י"ב ע"א) א"ל שמואל לחייא בר רב בר אוריין תא ואומר לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך הכי אמר אבוך כשהוא כורע כורע בברוך כשהוא זוקף זוקף בשם רב ששת כי כרע כרע כחיזרא כי זקיף זקיף כחויא. ביאור זה כי הכריעה הוא מצד השם יתב' אשר לפניו יכרע הכל, ולפיכך ראוי שיהיה בפעם אחד כי הוא יתב' אינו גשם אשר פעולתו הוא בזמן כאשר הדבר הוא מצד הש"י, ולפיכך הכריעה שהוא לפני השם יתב' היה בפעם אחד כחיזרא. אבל הזקיפה שהוא זוקף אף כי הפעולה זאת הוא מן השם יתב' שהוא זוקף כפופים, מכל מקום הויה זאת היא אל האדם הוא מקבל ההויה בזמן, ולא בפעם אחד כמו שנברא העולם בזמן, שכל הויה צריך זמן רק הכריעה שאין זה הויה לאדם, כי אדרבא שבזה האדם מבטל עצמו אל הש"י עד שאינו נמצא, ולפיכך ראוי שתהיה הכריעה בלא זמן רק בפעם אחד רק דבר שהוא הויה באדם כי כל הויה היה בזמן, ותראה שכל הויית האדם הוא בזמן ובטול שלו בלא זמן כלל, ודבר זה הוא מבואר. ולכך אמר כי כרע כרע כחיזרא וכי זקיף זקיף כחויא, ודבר זה מבואר הוא וברור: