נתיב העבודה - המשך פרק ט"ז , פרק י"ז (1)

ואמר ר' אבהו כל האוכל פת בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר הדחתים שם. נראה כי המים יש בהם טהרה כאשר הם בכלי ובמקוה, וכאשר הם על היד יש בהם טומאה כי היד מקום מוכן לטומאה שהרי היד צריך טהרה, ולפיכך האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא, ויש לך להבין הראיה שהביא ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא בגוים אשר הדחתים שמה. כי כמו שנחשב כאשר ישראל בין האומות שאוכלים לחמם טמא בגוים ונחשב אכילת ישראל ביניהם ענין טומאה, אף כי אין נוגעים הלחם רק שנחשב האכילה שהיא בטומאה, כך נחשב טומאה כאשר אוכל את הלחם בלא נגוב ידים, ואף שכבר טהרו המים השניים את הראשונים היינו שאין מטמאים עוד היד, אבל על כל פנים לא הלכו המים הראשונים עצמם וכאשר אוכל בלא נגוב דומה זה שאוכל לחם טמא כיון שעל הידים הם המים. כי כן נמשלו למים כדכתיב (שה"ש ח') מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכן הרבה, ולכך האוכל בלא נגוב ידים קודם שיסלק המים אשר הם על הידים נאמר עליו ככה יאכלו ישראל לחמם טמא בגוים, והבן זה היטב ואין להאריך בזה:
פרק יז
יבאר פי' ברכת המוציא וסדר האכילה ודברי תורה שעל שולחנו:
חייב האדם לברך קודם סעודתו המוציא לחם מן הארץ, כמו שאר דברים שהאדם חייב לברך עליהם קודם שנהנה וכן חייב לברך אחר שאכל וכדכתיב (ברכות ל"ה ע"א) ואכלת ושבעת וגו'. ובגמרא אמרו כי יש ללמוד ברכה שלפני האכילה קל וחומר מן ברכה שאחר המזון ואמרו אם כשהוא שבע מברך כשהוא רעב קל וחומר, כי אלו שתי ברכות הברכה שלפני המזון הוא על שנתן השם ית' אליו מזון לקיים נפשו, ואחר שאכל מברך כאשר השלים נפשו והוא שבע יש לו לברך הש"י על זה, והפרש יש בין מה שהוא מברך על מה שנתן אליו דבר להשלים חסרונו, ובין מה שהוא מברך על השלמתו ועל שביעתו. וקל וחומר הוא אם מברך על הטובה שיש לו כאשר הוא שבע, כל שכן קודם שיאכל שהש"י נתן לו המזון ואם לא נתן לו היה חסר ולכן צריך לברך ברכת המוציא קודם אכילתו. ויש לשאול על הברכה שהוא מברך קודם אכילתו למה מברך המוציא לחם מן הארץ, ולא אשר ברא הלחם כמו שמברך שאר הברכות בורא פרי העץ וכך היה לו לברך אשר ברא הלחם. ועוד למה אמר מן הארץ ולא מן האדמה כמו שאר ברכות שמברך בורא פרי האדמה, ועוד קשה שאמר המוציא לחם מן הארץ והרי לא יצא הלחם מן הארץ כי לא היה לחם כי אם על ידי האדם שאפאו. ובמדרש (ב"ר פמ"ח) אמר רבי יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דהדא פתא מזוניתא דלבא, בתורה ואקחה פת לחם וסעדו לבכם בנביאים סעד לבך פת לחם בכתובים ולחם לבב אנוש יסעד. וביאור זה כי הלחם הוא חיותו של אדם, ולכך שם לחם שייך על דבר שהוא נותן חיות לבריות, ולכך אמר הכתוב ג"כ (תהלים קל"ו) נותן לחם לכל בשר, ולשון לכל בשר משמע אף בהמה והרי אין הבהמה והעוף אוכלים לחם הנאפה, אלא כי פירוש לחם דבר הסועד את הלב, וכל דבר שהוא פרנסה של בעלי חיים נקרא לחם. רק מפני כי הלחם הנאפה הוא סועד יותר כי לב האדם צריך סעד יותר, ולכך אין מברכין המוציא לחם רק על לחם הנאפה שהוא מיוחד אל האדם שהוא סועד לב האדם ומ"מ אף קודם שנאפה הוא סעדא דליבא רק שאינו כל כך סועד הלב כמו הלחם הנאפה, וכאשר נעשה לחם על ידי אפיה אז הוא סועד הלב לגמרי. וכי בשביל שהאדם הוא חורש וזורע ומשקה האדמה וממרח לא יברך על הפרי שהש"י בירך אותו, זה אינו רק כי עיקר הדבר מתיחס אל הש"י והאדם הוא עושה הכנה בלבד, אבל מכל מקום הש"י הוציא מן הארץ דבר שהוא סועד הלב ולכך יש לו לברך המוציא לחם מן הארץ.