נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (3)

ובמדרש (ב"ר פ"כ) עוד וקוץ ודרדר תצמיח לך אלו זכית היית נוטל עשבים מתוך ג"ע וטועם בהן טעם כל מעדנים שבעולם עכשיו ואכלת את עשב השדה על דורות הללו הוא אומר שהאדם משליף שדהו ואוכלה עד שהוא עשב כיון ששמע אדם הראשון כך הזיעו פניו אמר מה אני נקשר לאבוס כבהמה אמר ליה הואיל והזיעו פניך תאכל לחם כו' נוח לו לאדם אלו עמד בקללתו ראשונה. גם זה המדרש מבאר לך כי האדם שהוא בעל שכל יותר מכל הנבראים התחתונים, כאשר הש"י נתן לו ולשאר ב"ח כל עשב השדה זלגו עיניו דמעות, מפני כי אין ראוי שיהיה לאדם שתוף אל שאר ב"ח בדבר שהוא חיותו, עד שאמר הקדוש ברוך הוא אליו בזעת אפיך תאכל לחם, כי בזעת אפיך, דהיינו שיהיה צריך אל האדם שכל על פעל זה וכל פעול השכלי הוא על ידי טורח ועמל כי לא נעשה מעצמו כמו דבר שהוא בטבע שהוא נעשה מעצמו, וצריך טורח בחכמה על זה. וכל זה לייחד האדם במה שהוא שכלי שיהיה מזונות שלו על ידי פעל אנושי שהוא שכלי, וזה ראוי לו. ומה שאמר כי נח היה לאדם שהיה עומד בקללתו הראשונה, אין הפירוש כי יותר טוב היה לו עשב השדה, שדבר זה בודאי אינו כי דבר זה נתן לו מעלתו שהוא אדם שכלי וכפי ערך זה ראוי שיהיה מזונותיו גם כן. אבל מה שאמר כי טוב היה לו שהיה עומד בקללתו הראשונה, היינו שאם היו מזונות של אדם קלים עליו לא היה בא לידי כמה חטאים, שמפני שאין האדם מוצא מזונות הוא גוזל וגונב וכמה חטאים הוא עושה, ועל זה אמר כי טוב לו שהיה עומד מקללתו הראשונה. אבל בודאי לפי מעלתו שהוא אדם שכלי היה ראוי שיהיו מזונות שלו יוצאים אל הפעל ע"י האדם שהוא שכלי גם כן, ולכך אין לך לשאול מפני מה אין מזונות של אדם טבעיים. מכל מקום הברכה הראויה הוא המוציא לחם מן הארץ כמו שאמרנו, כי הש"י נתן כח עד שהוא סועד הלב אף כי תקונו הוא על ידי האדם:
ועוד יש לך לדעת, כי מה שאמר המוציא לחם, רצ"ל כי הש"י הוא שמוציא לחם מן הארץ לגמרי, רק שהחטא של אדם גרם זה שאין יוצא הלחם מן הארץ בעצמו רק שצריך אח"כ תקון ובלא זה לא היה ראוי להיות מזון האדם, רק כי דבר זה גורם חטא האדם ואם לא היה החטא היה יוצא בשלימות:
ובגמרא בפרק במה מדליקין (שבת ל' ע"ב) יתיב ר"ג וקא דריש עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנא' יהי פסת בר בארץ לגלג עליו אותו תלמיד ואמר אין כל חדש תחת השמש נפק אחוי ליה כמיהין ופטריות. ורצה לומר לעתיד כאשר לא יהיה עוד קללת האדמה שהיה בשביל חטא האדם, אז תקבל האדמה השפע מן הש"י בשלימות הגמור והכל יהיה יוצא בשלימות עד שלא יהיה צריך שום תיקון. ולפיכך תוציא הארץ גלוסקאות וכלי מלת, ועתה האדמה שנתקללה מן הש"י בשביל חטא האדם אינה מוכנת לקבל הברכה העליונה, אבל לעתיד שתפסק הקללה מן העולם אז תהיה הארץ מוציאה הכל בלי חסרון כלל. ומפני כי מצד הש"י אשר הוא משפיע בודאי הש"י מוציא לחם מן הארץ, רק שקללת הארץ גורם עד שצריך תיקון כדכתיב בזעת אפיך תאכל לחם ואין מה שטורח ועושה רק מה שגרם חטא שלו. ובודאי אם לא הוציא דבר שהוא סועד הלב א"כ היה הלחם בריאה אחרת, אבל בודאי הש"י הוציא מן הארץ לחם כי גם דבר שיצא מן הארץ הוא סעד הלב, רק שקללתו גרם שצריך להיות לו טורח ויגיעה עד שהוא סועד הלב לגמרי, ולכך יש לברך המוציא לחם מן הארץ. ומה שמברכין המוציא ולא אשר ברא, כי אין זה נחשב בריאה כי כל בריאה דבר בפני עצמו והלחם נברא למזון האדם שהוא חיותו ולכך אין לו לברך בלשון ברא, אבל שאר דברים שאינם עיקר מזון האדם, נחשבים בריאה כאשר אינם עיקר מזון האדם. גם כי ברכה זאת נתקנה על שנתן לו הש"י מזונו, ואין מברך על הבריאה עצמה ולכך אין מברך המוציא, והתבאר לך ענין הברכה המוציא לחם מן הארץ: