בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

"יסוד קיום לאומנו"

מתוך הכרה בגודל התקופה ובתהליך הגאולה ההדרגתי, חיבק הרב מוהליבר את התעוררות חיבת ציון בקרב חלוצים שאינם שומרי תורה ומצוות, והאמין שהשלב הבא יכלול הכרה במלכות ה'. קווים למצוות יישוב ארץ ישראל במשנת הרב שמואל מוהליבר זצ"ל, שהשבוע ימלאו 125 שנים לפטירתו.

undefined

הרב בועז הוטרר

סיון תשפ"ג
7 דק' קריאה
הרב שמואל מוהליבר היה רב בקהילות חשובות בפולין ובליטא. בין השנים תרמ"א-תרנ"ח (1881–1898) פעל הרב מוהליבר ללא לאות לשם יישובה של ארץ ישראל, החל מקריאה להפניית פליטי הפרעות בדרום רוסיה לארץ ישראל, המשך בהקמת אגודות של חובבי ציון; בשותפות בלתי פוסקת בתנועת חובבי ציון ובמעורבות בכל פעולותיה, קטנות כגדולות; ברתימת הברון רוטשילד להקמת המושבה מזכרת בתיה; בהקמת ארגון "המרכז הרוחני" (מזרח"י), וכלה במסעות ברחבי אירופה, ואף בתמיכה בתנועה הציונית, שהחלה לפעול בערוב ימיו.

גדרי מצוות יישוב הארץ
פעילותו המעשית של הרב מוהליבר בעניין יישוב הארץ האפילה במידה רבה על התייחסות הגותית שלו לנושא. ניתן להבין מגמה זו בעזרת ניתוח גדריה של מצוות יישוב ארץ ישראל במשנתו. באחד ממאמריו המפורסמים "מטרת נסיעתי לארצנו הקדושה", משנת תרנ"א (1891), שפורסם בספר שיבת ציון, ביאר הרב מוהליבר, לאחר ניתוח דברי חז"ל ופסקי הרמב"ם והרמב"ן, שלמצוות יישוב הארץ שני חלקים: החלק הראשון של המצווה הוא הירושה - כלומר השגת בעלות על חלקים בארץ (בעבר באמצעות מלחמה ובזמן הזה בקניין כסף), והחלק השני הוא הישיבה בארץ. גם מצוות הישיבה מתחלקת לשני חלקים: החלק הראשון הוא ישיבת ארץ ישראל, היינו עצם הישיבה בארץ כפשוטה, והחלק השני והעיקרי הוא יישוב ארץ ישראל, היינו נטיעת כרמים, בניין בתים וזריעת תבואות וירקות.
ביטוי בולט לעמדתו נמצא במכתב שכתב לרב שמחה ביק ממוהילוב עוד בשנת תרמ"ו (1885). הרב מוהליבר ציין שם את תקוותו "לעלות לאה"ק [לארץ הקודש] ולפדות איזה כברת ארץ מידי זרים, ולקחת חלק ביישובה, לבנות עליה בתים, לזרוע שדות ולטעת כרמים". בהמשך מכתבו ציין הרב מוהליבר את המקורות בדברי חז"ל ובפסקי הרמב"ם לחשיבות העיסוק ב"חלק החומרי באה"ק" וציין כי "גם החלק החומרי באה"ק הוא רוחני מאוד נעלה, סולם מוצב ארצה" (שו"ת מהר"ש מוהליבר, סי' יט).
ביאור תמציתי לחשיבות החלק החומרי של יישוב הארץ נתן הרב מוהליבר באחד מסעיפי ברכתו לקונגרס הציוני הראשון, בשנת תרנ"ז (1897), שם הגדיר זאת כ"יסוד קיום לאומנו":
"גם צריכים כל 'בני ציון' לדעת ידיעה גמורה ולהאמין אמונה שלמה, כי 'יישוב הארץ', היינו לקנות אדמה ולבנות בתים, לנטוע פרדסים ולזרוע שדות, היא אחת המצוות היותר גדולות שבתורתנו, וישנם מקדמונינו האומרים כי היא שקולה כנגד כל התורה. והטעם הפשוט של גודל המצווה הזאת, באשר היא יסוד קיום לאומנו. האיש המאמין זאת הוא חובב ציון אמיתי בכל ליבו ונפשו ובלעדי הדעת והאמונה הזאת הנותן ידו אלינו הוא רק כנותן נדבה לצאת ידי כל הדעות".
מתוך עמדה זו היה אפשר גם לאגד בעלי השקפות שונות, כפי שציין הרב מוהליבר בכרוז שפרסם בזמן ההוא, בקריאה ליהודי אמריקה להירתם לתמיכה ביישוב הארץ:
"זה כחמש עשרה שנה החל הרעיון הקדוש יישוב ארץ ישראל להתפשט בין העם וכבר קנה ליבות רבים בכל המדינות, עשרים קולוניות נבנו בארצנו הקדושה ואחינו בצרפת, רוסיא, אנגליא ואשכנז ועוד, תומכים בידי האיכרים העובדים על הרי יהודה. בין התומכים האלה נמצא מכל המפלגות ומכל הכיתות והרעיון הנשגב הזה עומד למעלה מהן ומושך אחריו ליבות כולם, ובאמת כל איש ישראל המתבונן בו בשים לב מכל צדדיו וצידי צדדיו ימצא בו מה שתבקש נפשו והוא כמן הזה שכל אחד טועם בו טעמו האהוב לו. את האחד תמשוך המצווה הגדולה ש'שקולה כנגד כל המצוות' והשני רואה בו עקבתא דמשיחא, השלישי חפץ לייסד בקרב ישראל מפלגת איכרים עובדי אדמה ואחרי הרעיון והתבוננות רבה אינו מוצא מקום מוכשר לזה יותר מארץ אבותינו. הרביעי לב רגש בקרבו: ואומר ארצנו שממה ועלינו לבנותה, עמנו מפוזר ודורש מרכז ואיפוא מרכזו אם לא ארץ קודשנו? החמישי... השישי... וכן הלאה ונמצא כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד" (ר' שמואל מוהליבר וציוני אמריקה, תלפיות ג, ג-ד).

משמעותו של חזון העצמות היבשות
השותפות בין חלקים שונים מעם ישראל למגמה לאומית אחת, שיסודה במצוות יישוב הארץ, הייתה מבחינת הרב מוהליבר ביטוי מהותי לתחיית רוחו של העם. ביטוי לכך נמצא בנאום שנשא בוועידת חובבי ציון הראשונה בקטוביץ', בשנת תרמ"ד (1884). בנאומו תיאר הרב מוהליבר את התחלת הפעילות המאורגנת ליישוב הארץ, כביטוי לתחייה הרוחנית של העצמות היבשות שבנבואת יחזקאל. שני שלבים חוזה יחזקאל, השלב הראשון "קרבו העצמות עצם אל עצם" - קירוב שנעשה באמצעות שטף האנטישמיות כלפי כל יהודי באשר הוא "בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". ואולם בקירוב העצמות אין די כדי להחיות את הנואשים מתקווה האומרים "אבדה תקוותנו", ונדרש השלב השני: "ונתתי רוח בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם". שלב זה "הם המה הדברים אשר יש בכוחם להפיח רוח חיים בעצמות יבשות, לעורר את פינות עמנו לחיים חדשים, להסיר מאיתנו חרפת לאומים וכלימת גויים ולקיים בנו נבואת החוזה 'כי הנני אליכם ונעבדתם ונזרעתם ונושבו הערים והחרבות תבנינה'", היינו הפעילות הציבורית לבניין הארץ.
מתוך גישה זו מובנת גם תמיכתו של הרב מוהליבר בשיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים בתנועת חובבי ציון, וניסיונותיו העקביים להחלשת המתחים סביב נושאים דתיים, בהתיישבות ובמוסדות החינוך שלה, שהתעוררו במיוחד במהלך שנות ה־90, אף שהדגיש תמיד ש"תורתנו שהיא מקור חיינו צריכה להיות יסוד תחייתנו בארץ אבותינו" (מתוך נאומו לקונגרס הציוני הראשון).

יישוב ארץ ישראל ושלבי הגאולה
יחד עם זאת חשוב גם לעמוד על היבטים נוספים בהגותו של הרב מוהליבר בנושא, שאותם ביסס כבר קודם לפרעות ברוסיה.
לפני מאה שנה בדיוק, בסיוון תרפ"ג (1923), ערך נכדו של הרב מוהליבר, ד"ר יוסף מוהליבר, קובץ מתוך כתבי סבו בשם "דעותיו והשקפותיו של רבי שמואל מוהליבר: ליקוטים מתוך כתביו", ובו כלל מאמר שנכתב בשנת תרל"ו (1876), עוד קודם שהחל הרב מוהליבר בפעילותו המעשית, והשופך אור על כמה נקודות חשובות בהגותו בנושא יישוב הארץ וזיקתו לגאולה.
את המאמר פתח הרב מוהליבר בניתוח פסוקי התורה המתארים את קיבוץ הגלויות לארץ ואת ההתעוררות הרוחנית שתבוא רק אחריה: "והביאך ה' א־לוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה והיטיבך והרבך מאבותיך. ומל ה' א־לוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א־לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל). כאן מצא מקור לאפשרות שבשלב הראשון של הגאולה לא יהיו ראויים ישראל למדרגת גאולה ניסית אלא למדרגת גאולה טבעית שתקדם לשלב הרוחני, וכדברי חז"ל: "זכו אחישנה לא זכו בעיתה" (בבלי סנהדרין צח ע"א). בהתעוררות הלאומית של עמי איטליה ויוון, ובעובדה שיהודים החלו מקבלים מעמד אזרחי ותופסים עמדות בכירות, הוא ראה ביטוי ממשי להתחלת התגשמות אפיק זה:
"ה' יתברך הבטיח לנו בתורתו 'וגם היותם בגויים לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם', א"כ איפוא תקוותנו לא תשוב ריקם שבאחרית הימים ניקח את עמדתנו לעם בפני עצמו בארצנו הקדושה, וזה יהיה בדרך הטבע, כמו שראינו, כי כבר האיר לנו קצה השחר, השגנו זכויות וחירות, ומאיתנו אנשים העומדים ברום המעלה בחוכמה, בכסף ובמשרה, וזהו אם לא זכו תהיה בעיתה, רוצה לומר שמעט מעט נתעלה מעלה עד שנשוב לארצנו".
שוויון הזכויות והטבת מעמדם של היהודים בארצות אירופה, שהצמיחו דמויות מפתח בכלכלה ובממשל מעם ישראל, היו אפוא לדעת הרב מוהליבר הוכחה ניצחת לאופיו של התהליך ולעובדה שמדובר בקירוב הגאולה: "הניסיון הוכיח לנו במשך המאה האחרונה כי ימי גאולתנו הולכים וקרבים [...] ובדרך כלל ברוב מדינות אירופא הננו עומדים על גרם המעלות ורק עוד מדרגה אחת או שתיים וגאולתנו תהיה בלי ספק".
בהתאם לאבחנה זו ביאר הרב מוהליבר אף את הפער שבין ההידרדרות הרוחנית הרבה האוחזת בעם ישראל לבין "תחת זה במצבנו הגשמי הנני הולכים הלוך וגדול עד כי הגענו למצב ההווה", תופעה שלדבריו לא רק שאינה סותרת את תהליך הגאולה אלא במידה רבה היא תוצאה כמעט הכרחית של אופייה של הגאולה בדרך הטבע. זאת משום שהאפשרות של עם ישראל להיגאל בדרך הטבע יכולה להתממש רק בהשתדלות דיפלומטית וציבורית נבונה באמצעות "החכמים הרוזנים והשועים מעמנו, הראויים לעמוד בהיכל מלך, הגבירים הגדולים אשר אין קץ לאוצרותם". מציאות זו התאפשרה רק הודות לכך ש"ה' יתברך בחמלתו על עמו אחר רוב תלאותיהם ומצוקותיהם התחיל להרים מצבם על פי דרכי הטבע במה שנתן בלב המלכים והשרים לקרב גם את האומה הישראלית לתת לפניהם חוקים ומשפטים צדיקים [שוויון זכויות]". במציאות כזו "הלוא כמעט הכרח היא" שתהיה גם הידרדרות רוחנית, שכן "כאשר ראו בני עמנו כי שערי ההצלחה פתוחים לפניהם החלו גם המה לבוא בשערים האלה ובלי שפה וידיעה אי אפשר לבוא בשערים הללו. מובן מאליו כשהתחילו להתחכם וגם להצליח הזניחו מעט מעט את התורה כאמור 'וישמן ישרון ויבעט'".
השגת עמדות מפתח כלכליות ומדיניות כרוכה אם כן באופן טבעי בקליטת התרבות והשפה האירופיות, הגורמות ממילא לתהליכי הידרדרות רוחנית. חשוב לציין שהרב מוהליבר ודאי לא תמך בהידרדרות זו. אדרבה, במהלך שנות ה־70 התבטא הרב מוהליבר במיוחד בנושאים חינוכיים וקרא לנקוט שינויים חינוכיים נדרשים כדי למנוע הידרדרות רוחנית. אבל היא גופא היה ברור לו ששינויים אלו חייבים לכלול שילוב של לימודי השכלה, לימוד שפת המדינה וחינוך לעיסוק במלאכות יצרניות. הוא שלל את האפשרות להתעלם מצורכי הזמן, כפי שדרשו רבנים רבים, והדגיש את הצורך "לאחד את התורה והחוכמה בעוד מועד", ומתברר שהוא גם לא התעלם ממילא מהמחיר שצורכי הזמן האלה גבו לפעמים.
ואולם הרב מוהליבר הדגיש כי אין זה כמובן השלב האחרון. המציאות הנזכרת היא כאמור חלק מתיאור השלב של השיבה ארצה, אך לאחריו יבוא השלב הרוחני, וכך ניסח זאת במאמרו:
"והיה אם ישאל האיש אשר לו לב רגש וחרד לאהבת התורה והאמונה לאמר הן כפי הדברים האמורים הלוא כ"ז סיבה מאת ה' להביא את ישראל ארצם ולאדמתם אבל האם עוזבי תורה ותוכחי אמונה המה ינחלו את הארץ? הזוהי תקוות ישראל לשוב אל ארצו ולהשליך את תורתו? ע"ז אשיב, נחכה נא מעט עד אשר נזכה לעלות לציון ועינינו תחזינה בבניין הר קודשנו וממשלת ישראל, אז ישפוך עלינו ה' את רוחו ממרום להפוך את לבבנו לעובדו באמת. וזה אשר רמזו לנו הכתובים הנ"ל 'והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' וגו'' - הוא כל זמן ההווה והעתיד להיות עד אשר נשוב לארצנו, ואם כי הורם קרננו, אבל התורה והיראה הולכת וחסרה כנ"ל, על כן הבטיחנו ה' יתברך, כי כאשר נזכה לשוב לארצנו אז 'ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך וגו'".
הרב מוהליבר נפטר בביאליסטוק, בי"ט בסיוון תרנ"ח. עצמותיו הועלו ארצה ונטמנו בג' בכסלו תשנ"ב, באדמת מזכרת בתיה, שאותה ייסד. עם הגיע שנת המאתיים להולדתו של הרב מוהליבר זצ"ל (נולד בכ"ז בניסן תקפ"ד) ובמלאת 125 שנה לפטירתו, ראוי לחזור ולהעמיק בפועלו ובהגותו של אחד מהמאורות הגדולים של הדורות האחרונים. אזכרה ופעילויות נוספות סביב דמותו של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל יתקיימו ביום חמישי י"ט בסיוון תשפ"ג בבית העלמין במזכרת בתיה.


מתוך העיתון 'בשבע'






את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il