בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל – הרב אליהו ברין
לחץ להקדשת שיעור זה
שיעור 23 -פרקים מ"ט , נ"א - נ"ב

מצוות בטלות לעתיד לבוא

התורה ומצוותיה נצחיים אך עם זאת, ישנן מאמרי חז"ל בהם נשמע שלעתיד לבוא ייבטלו מצוות. המהר"ל מציג את יישובי הראשונים בנושא ומוסיף יישוב משלו.

undefined

הרב אליהו ברין

ט"ו סיון תשפ"ג
18 דק' קריאה 41 דק' צפיה
פרק מט:
מן הדברים אשר הם גלוים וידועים ומעיד עליו השכל אחר שנמצאו דברים הטבעיים אשר ברא השם יתברך חוק נתן ולא יעבור, ואם בדברים אשר שייך בהם שינוי אינם משתנים ואיך בתורה שסדר השם יתברך כמו שסדר כל הנמצאים איך יהיה שנוי בזה, ודבר זה בארנו הרבה. ובעירובין (י"ג ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר כשהייתי לומד תורה אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי בני מה מלאכתך אמרתי לו לבלר אני אמר לי בני הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים שמא אתה מחסיר או מוסיף אות אחת נמצא אתה מחריב את כל העולם ע"כ. ורצה בזה כי התורה היא סדר המציאות כאשר אתה מחסיר אות או מוסיף אות הרי יש כאן תוספת או חסרון על סדר המציאות, וכמו שסדר השם יתברך כל המציאות בכללו ומעשה אלקים אין להוסיף ואין לגרוע וכאשר יש תוספת או גרעון בסדר מציאות העולם הוא חורבן כל העולם, וכן התורה כאשר יש בה תוספת או גרעון הוא חורבן כל העולם. כי כבר אמרנו פעמים הרבה כי התורה נחשב בריאה חדשה בעולם כאשר יצא לעולם הסדר אשר סדר השם יתברך את העולם בתורה ודבר זה בארנו פעמים הרבה, ולכך המוסיף או גורע אות אחת יש בזה שנוי בריאה שאם יש תוספת או גרעון כאלו יש חסרון או גרעון בעולם שממנה התחייב סדר המציאות, ולכך המחסר בכתיבה או המוסיף בכתיבה הוא שנוי סדר המציאות וזה חורבן העולם כך יראה פירושו והוא ברור. ורש"י ז"ל פי' וה' אלקים אמת אם אתה מחסיר האל"ף יהיה מת ובזה אתה מחריב העולם, וידבר ה' אם אתה מוסיף אות לומר וידברו אתה מחריב עכ"ל, אבל מה שאמר אתה מחריב העולם ולא אמר אתה ח"ו מחרף ומגדף מוכח דפירושו כמו שאמרנו. ורש"י ז"ל נקט דבר המבואר יותר שהשנוי בזה הוא חורבן התורה שסדר השם יתברך וכאשר חרב דבר מן מה שסדר השם יתברך חרב כל המציאות, כמו שאם יעקר החמה או הלבנה אין ספק שיהיה חורבן העולם כולו בעבור שאי אפשר שיהיה חסר דבר אחד מן מעשה אלקים אשר אין להוסיף ואין לגרוע, וגם התורה היא סדר השם יתברך את העולם וכאשר יצא שנוי בסדר הזה הוא בטול העולם ואם משנה דבר מבטל כל העולם. והאמת דבכל האותיות של תורה קאמר שמאחר שהתורה סדר השם יתברך אם תוסיף אות אחת או תחסיר אות אחת הרי אתה מוסיף אות על סדר המציאות או שאתה גורע ואם כן איך אפשר לומר שדבר שהוא סדר המציאות ישונה:
ובמדרש (שה"ש רבה פ' ה') רבי אלכסנדראי אמר אם באים כל העולם להלבין כנף אחד מן העורב אינם יכולים כך אם מתכנסים כל באי עולם לעקור יו"ד שהוא קטן האותיות אינם יכולים ממי אתה למד משלמה המלך ע"ה שבקש לעקור יו"ד מן התורה וקטרגה. רבי שמעון בן יוחאי אומר ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא אמרה רבונו של עולם דייתקי שבטלה מקצתה בטלה כולה והרי שלמה המלך מבקש לעקור יו"ד שבתורה אמר לו הקדוש ברוך הוא לך הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו ויו"ד שבך אינו בטל לעולם. רבי יהושע בן קרחה אומר יו"ד שבשרי עלה ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא ואמר רבונו של עולם עקרתני משם הצדקת זאת וקראת שמה שרה אמר הקדוש ברוך הוא לך מתחלה היית בסופן של אותיות בשם נקבה אני נותנך בראש האותיות בשם זכר בצדיק שבעולמי הה"ד ויקרא להושע בן נון יהושע ע"כ. ובמדרש (בראשית רבה פ' מ"ז) עוד אמר רבי שמעון בן יוחאי יו"ד של שרי היה שט ופורח לפני כסא כבודו אמר בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משרה הצדקת אמר לו הקדוש ברוך הוא וכו'. הנה בארו הדברים שאמרנו כי כמו שאי אפשר לשנות המציאות אשר ברא השם יתברך כך אי אפשר לשנות דבר אחד מן התורה אשר סדר השם יתברך גם כן, ולפיכך אמר אם מתכנסים כל באי עולם להלבין כנף עורב אינם יכולים כי אין לשנות הנמצאים אשר ברא השם יתברך, וכך אם מתכנסים כל באי עולם לעקור דבר קטן מן התורה אשר סדר השם יתברך אינם יכולים. ואמר שיש לך ללמוד דבר זה משלמה שהיה נדחה מן מדרגתו שהיה לו מקודם מדרגה עליונה במלכות ולבסוף ירד מן מדרגת המלכות ודבר זה לא מצאנו בשום חוטא שיהיה נדחה מן המלכות, ולדעת רבותינו ז"ל בגיטין (ס"ח ע"ב) לדברי הכל היה נדחה מן המלכות רב ושמואל חד אמר מלך והדיוט וחד אמר מלך והדיוט ומלך, ודבר זה לא היה בשביל החטא שבשביל החטא לא היה נדחה ממדרגת המלכות שהרי לא מצינו זה בשאר חוטאים שהיו נדחים מן המלכות מפני כי מעלין בקודש ולא מורידין וכיון שעלה שוב לא ירד והשם יתברך פורע חובו בשאר עונשים, ואלו שלמה היה נדחה מן המלכות ואין זה רק בשביל שהיה דוחה התורה שעבר על לא ירבה לו נשים שכשם שהוא היה בא לדחות ולעקור התורה היתה התורה דוחה אותו, כי מי שבא לדחות אות אחת הוא עצמו נדחה ובפרט התורה אשר בה מלכים ימלוכו וכמו שיתבאר ענין זה, ולכך התורה שבה מלכים ימלוכו והוא היה רוצה לדחות התורה היה הוא עצמו נדחה, ולא היה דוחה אותו שאר החטאים כי שאר החטאים שהאדם עושה אין לומר שהוא מבקש לעקור התורה כי אף אם הוא חוטא אין החטא מבטל התורה כי הוא חוטא מצד יצרו, וכאשר היה שלמה מרבה נשים לא היה חטא שלו במה שהיה מרבה נשים רק בשביל שבתורה כתיב פן יסור לבבו והוא אמר אני ארבה ולא יסור לבבי, ודבר זה הוא בטול לתורה מה שהיה אומר שאף אם ירבה לא יבא לידי זה שיסור לבבו. ולכך אמרו כי יו"ד של ירבה היה מקטרג עליו ולמה היו"ד דוקא, וזה כי היו"ד סימן העתיד שכל לשון עתיד שמשמש עליו יו"ד אית"ן אי אפשר שיהיה רק בכונה במזיד ובמחשבה כי כאשר יאמר לא יעשה זה אי אפשר לפרש רק שלא יעשה במחשבה ובכוונה, אבל העבר שאמר שעשה זה אפשר לפרש שעשה זה בשגגה ובלתי ידיעה, ולפיכך לשון עתיד הוא מורה על המחשבה בלבד שעלה על דעתו אותו דבר שבא עליו יו"ד האית"ן, וטעם זה כי יו"ד האית"ן שבא על העתיד א"א בלא מחשבה ובלא דעת לא כמו העבר כי אפשר שיהיה בלא מחשבה, ומפני כי חטא שלמה היה במחשבתו ובשכלו כמו שהתבאר שאמר אף כי ירבה נשים לא יסור והנה חטאו היה במחשבתו אשר נרמז ביו"ד מירבה שהוא לשון עתיד ובזה היה רוצה לבטל התורה כאשר השכיל נגד התורה ולכך אמרו כי יו"ד מירבה קטרג אותו. כי כבר אמרנו במה שהעולם נברא מן השם יתברך כל דבר שבו אין להוסיף ואין לגרוע, כך התורה מסודרת מן השם יתברך כל דבר שבה, ואלו היה חטא שלמה שעבר המצוה מן לא ירבה לו נשים לא היה ראוי לומר כי יו"ד של ירבה היה דוחה אותו והיה אומר המצוה היה דוחה אותו, אבל לא היה חטא מה שעבר המצוה דוחה אותו רק החטא שרצה לעקור הוויית התורה השכלית שסדר השם יתב' הנמצאים כמו שהתבאר והתורה סדר שלה שלא ירבה לו נשים פן יסור לבבו לכך אין לומר בזה שהיה מקטרגת אותו רק היו"ד של ירבה, והבן הדברים האלו מאד. ורבי שמעון בן יוחאי אומר כי יו"ד של שרה וכו' ר"ל כי כל אשר הוא בתורה ראוי שיהיה נצחי וכאשר הוסר דבר ממנה אי אפשר שיהיה בטל, ולכך כאשר קרא השם יתברך שמה שרה כי היו"ד מורה על התיחדות שרי על עמה ואח"כ נעשית שרה לכל העולם ומפני כך הויה זאת הוא הוית התיחדות שהיה בשרה שנתבטל מן התורה, ודבר זה אין ראוי שיהיה שום הויה בתורה בטלה ולכך הוסיף הויה זאת של התיחדות ליהושע שכאשר היה מבקש משה שיהיה יהושע נבדל מן המרגלים ולא יהיה בכלל המרגלים רק מיוחד לעצמו נתן ליהושע יו"ד, כי היו"ד מורה התיחדות וזה בשביל קטנות היו"ד שהדבר שהוא קטן אין בו רבוי וכולל רק המיוחד, ומעתה היו"ד שהוא הויה מורה על היחוד לא נתבטל רק נתוסף הויה זאת ליהושע. ואמר הקדוש ברוך הוא שמתחלה היתה בסוף נקבה ועתה תהיה בראש הזכר ודבר זה מופלג מאד, ופירוש דבר זה כי היו"ד מורה מעוט כאשר היא בסוף התיבה של שרי ומורה כי לא היתה רק לאומתה בלבד, אבל כאשר היו"ד היא בראש זכר אף על גב שהיא מורה מעוט היינו שהזכר יש לו מדרגה עליונה וכל מדרגה עליונה היא מעט וקטנה, ודבר זה שייך בזכר דוקא כי אין שייך זה בנקבה שתהיה מתחברת הנקבה במדרגת היו"ד הקטנה הנסתר כי מדרגת הנקבה היא גלויה בלתי נסתרת, ולפיכך אין היו"ד בראש הנקבה רק בסוף הנקבה המורה על מעוט כח הנקבה אבל לא בראשה כי בראשה אדרבה מורה על המדרגה הקטנה הנסתרת, ולפיכך אמר הקדוש ברוך הוא כי תחלה היתה בסוף הנקבה שמורה מעוט כח עכשיו תהיה בראש הזכר וזה יהיה מורה גודל כח, מכל מקום כי שרה מפני שהיא מן האמהות מעוט הכח שלה ראוי שיהיה בראש הזכר שיהושע בנה של שרה ולפיכך ההויה שהיא בסוף של שרה ואבן אשר מאסו הבונים הם האבות שהם התחלה היתה לראש פינה אצל הבנים שהם אחרונים, ולפיכך היו"ד שהיה בסוף שרי באה בראש יהושע כי סוף הדבר שהוא א' הוא ראש והתחלה לאשר הוא אחריו. ותדע עוד כי היו"ד היא אות חשובה שהיו"ד מן השם והוא משמש בראש התיבה בלשון עתיד יפקוד ובלשון נקבה בלשון עתיד בסוף תפקדי, ודבר זה כי מדרגת הזכר שהוא התחלה והאשה משלמת את הזכר וההשלמה הוא בסוף ולכך היו"ד שהיה בסוף שרה באה ליהושע בראש, והדברים האלו עמוקים מאד מאד בחכמה, והתבאר לך כי כל הוויות שהם בתורה לא היה ביטול להם כלל, ובזה התבאר, ועוד יתבאר:


פרק נ"א:

יש מבני אדם אשר לא מבני ישראל המה חשבו כי אין התורה נצחית כדעתנו באשר מצות הרבה אי אפשר לקיים אותם כי אם בארץ ובבנין בית הבחירה, ולכך אמרו כי איך אפשר שהתורה נצחית כאשר אי אפשר לנו לקיים הרבה מהם, גם אמרו כי אין התורה משלמת האדם רק בקיום כל המצות ולא יעבור אחת מהם, כי הדבר אשר הוא שלם ראוי שיהיה בלי תוספת וחסרון, כמו שנאמר בתורה (דברים ד') לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו. שתראה מזה כי תורת משה לא תקבל בעצמה תוספת וחסרון, ולזה יראה כי התורה אינה משלמת האדם רק כאשר מקיים כל המצות כולם ולא חסר אחת, ולפי זה לא תהיה משלמת רק אחד מן אלף שהיה מקיים כל התורה, אמנם בודאי כך הוא כי תורת משה שלמה בלי תוספת וחסרון כלל, אמנם במה שהאדם פרטי די לו בשלמות פרטי ואף מצוה אחת זוכה בה, כי הפרטי במה שהוא פרטי וחלק אין צריך לו רק שלמות פרטי, וכדתנן (קדושין ל"ט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, אף על גב דמוקי ליה בפרק קמא דקידושין (שם) שעשה מצוה אחת יתירה על זכיותיו, היינו מפני שאם רובו עונות הרי הוא רשע מפני שרובו עונות ולכך צריך מצוה אחת יתירה על זכיות שלו, אבל בודאי בשביל מצוה אחת זוכה, ואם לא עשה חטא כלל וגם לא עשה מצוה תכף אחר שנעשה בן י"ג ונתחייב במצות אם עשה מצוה אחת בלבד זוכה לכל אשר אמרנו בשביל מצוה אחת, כי מצוה אחת פרטית זוכה בה האדם הפרטי. ולכך קאמר במשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו', ולא תני כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיות שלו, לאשמועינן שאם אין לו זכיות ואין לו חובות שנעשה עתה גדול בשנים די לו במצוה אחת, רק שאם חטא צריך נגד החטא זכיות שיהיה מחצה על מחצה ואז המצוה היתירה מכרעת. והכתוב שאמר (דברים כ"ז) ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם וגו' פי' הרמב"ן ז"ל וז"ל ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותם יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל חזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הוה כי לא אמר אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אשר לא יקים וגו' כטעם קיימו וקבלו היהודים והנה הוא חרם המורדים והכופרים עכ"ל. ולפי דעתו הנה ארור זה על דבר שהוא בלב בלבד והוא הכופר בכל התורה כולה, וזה טעות כי אין שייך במי שהוא כופר ארור כי הוא מין גמור, ובסוטה (ל"ז ע"ב) דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת שנאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה והוליד בן ועבד ע"א אמר הקדוש ברוך הוא ארורים אביו ואמו של זה שכך גרמו לו ע"כ, ומכל שכן איך נאמר שהפרשה הזאת נאמרה בכופרים בתורה לגמרי וכי בארור סגי ליה. והראיה שהביא מן קיימו וקבלו אינה כלום, כי שם היה התחלת קבלת המצוה ושייך בזה קיימו וקבלו שיהיו קיום לקבלתם אבל התורה כבר קבלו אותה ואין צריכה קבלה עוד. ועל דרך הפשט יראה שלכך אמר אשר לא יקים ולא אמר אשר לא יעשה, שלא היה משמע רק מצות עשה שכך משמע אשר לא יעשה דברי התורה וזה משמע על מצות עשה, ואינו דומה למה שנאמר (דברים כ"ט) הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת דשם נאמר כל דברי התורה ובודאי על הכל נאמר אף על הלאוין וכאן לא נאמר כל. ועוד אם פירוש לעשות מצות עשה נילף לא תעשה בק"ו, אבל לענין שבועה אין לומר אם נשבע על הקל ק"ו על החמור דאין בשבועה רק מה שנשבע, ולכך נאמר אשר לא יקים שהוא לשון על לא תעשה גם כן כי האוכל חלב נאמר שלא קיים מצות חלב ולא שייך לומר שלא עשה מצות חלב כיון שאין במצוה הזאת מעשה כלל ואח"כ כתיב לעשות אותם היא מצות עשה. ובודאי הרמב"ן ז"ל לא נדחק לפירוש זה בשביל מלת לא יקים דברי התורה שודאי יש לפרש אחת מדברי תורה, ובלאו הכי גם כן אינו קשיא כי למה לא יהיה בכלל ארור העובר על מצוה אחת כמו שהוא בכלל ארור משגה עור בדרך כי אין בלשון ארור כרת וערירי רק ארור בעלמא, ואפילו אם הוא לשון חרם ונדוי הרי כאשר יראה חטא בחברו חייב בודאי לנדותו ודבר זה נזכר בכמה מקומות ואם כך אפילו נדוי בבית דין של מטה חייב כל שכן ארור שהוא נדוי מן השמים שהוא חייב. ובירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד) דרש על מקרא דלא יקים את דברי התורה וכי יש תורה נופלת ר' שמעון בן אליקים אומר זה החזן ר' שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין שלמטה אמר ר' אסי בשם ר' תנחומא בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ע"כ. ויראה פירושו כי הם ידרשו כי פירוש יקים שצריך החזן להקים הספר תורה ולא יאחז אותה למעלה רק יאחז אותה למטה ויקים אותה למעלה, וזהו הקמתה ממש גם כן כי כאשר נוהג בה כבוד דבר זה קיום התורה ואם יאחז אותה שלא בכבוד דבר זה הוא נפילה שגורם שתפול התורה, לכך כתיב אשר לא יקים כלומר שהאדם חייב לעשות שהתורה לא תפול וזה כאשר יתן כבוד לתורה אז הכל עושים את התורה במעשה, ואם ח"ו מבזין את התורה כמו החזן שאוחז בו למעלה ואינו דרך כבוד דבר זה גורם לה נפילה שלא יקיימו התורה שיאמרו מה היא התורה חשובה וזה שאמר זה החזן. ולדעת רבי אסי שצריך להחזיק התורה ביד אחרים שיעשו את התורה ואם אינו עושה הרי הוא בכלל ארור שלא החזיק בתורה. והנה נצחיות התורה מבואר במופת ברור אצלנו כי התורה היא מן השם יתברך ומצד המקבל אינה ראויה כי האדם הוא בעל גוף וגשם אם לא שהיא מתנה לאדם כמו שנתבאר לפני זה כי התורה היא מן השם יתברך ואיך יהיה לדבר זה שנוי וחלוף, ואם התורה מצד המקבל אפשר כי המקבל הוא משתנה אבל הדבר שהוא מצד העלה כמו שהיא התורה שהיא מצד העלה אם כן איך אפשר שיהיה לדבר זה שנוי. ולא תוכל לומר כי אף שהתורה היא מצד השם יתברך מכל מקום נתן אותה אל המקבל, דבר זה אינו קשיא כי העלה אשר הוא נותן התורה הוא השם יתברך והרי בידו המקבל כחומר ביד היוצר לעשות בו כרצונו שלא יהיה לו שנוי וכמו שאמר הכתוב (ירמיה י"ח) הלא כחומר ביד היוצר אתם בית ישראל בידי. ולכך אמרו ז"ל שהיה נתינת התורה מצד השם יתברך הוא העלה לא מצד האדם המקבל, שאם היה נתינת התורה מצד המקבל היה ח"ו שנוי לתורה כאשר יש השתנות למקבל כמו שבארנו למעלה. ולכך אמרו במדרש כאשר בא השם יתברך לתת התורה כפה עליהם ההר כגיגית שיקבלו את התורה שיהיו ישראל נחשבים אנוסתו ובאנוסה נאמר לא יוכל שלחה כל ימיו, והדבר הזה כי רצה שיהיה הכל מצד העלה כי הדבר שהוא מצד העלה אין השתנות לו ואינו כמו כאשר הדבר מצד המקבל כי המקבל יש לו שנוי, לכך כאשר היה מאנס את האשה והיה החבור מצד הצורה שהוא האיש שנחשב כמו הצורה אז יש לחבור הזה קיום נצחי לכך נאמר לא יוכל שלחה כל ימיו כי החבור הזה נמצא מצד הצורה, ולא כאשר החבור היא מצד האשה גם כן שהאשה היא המקבל והמקבל יש לו שנוי כי כל מקבל הוא מצד החמרי אשר בו השנוי, ולכך היה נתינת התורה מצד העלה הוא השם יתברך לא מצד המקבל ואי אפשר רק שיהיה נצחי, ולמעלה פירשנו זה קצת בענין אחר והכל הוא אחד. ויותר מזה כי התורה בשעה שנתן אותה השם יתברך לעולם הרי סדר את העולם בסדר אשר ראוי שיהיה נוהג העולם כסדר הזה והוא יתברך ממנו סדר הכל, ומאחר שכן הוא כיון שאין בטול לסדר העולם הוא העולם הטבעי איך אפשר שיהיה בטול לסדר שהוא למעלה מן הטבע, ואין צריך עוד יותר ראיה ומופת על זה:

פרק נ"ב:
התבאר לך בפרק שעבר כי אי אפשר רק שתהיה הויית התורה נצחית. עתה יש עלינו לבאר מה שבא בדברי חכמים בברכות (י"ב ע"ב) תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל ממצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. א"ל לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו ע"כ. והרי מבואר לפניך כי למ"ד שאין מזכירין יציאת מצרים יהיו בטלין כמה מצות כמו מצות פסח ומצה וביעור החמץ, שנאמר אצל זה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ומאחר שאין מזכירים יציאת מצרים לימות משיחנו תהא מצוה זאת בטילה. והרשב"א ז"ל השיב שאילו כתיב למען תזכור יום צאתך כל ימי חייך שבעת ימים תאכל מצות היה משמע בודאי כי לא נצטוו במצות מצה וביעור חמץ רק בשביל שיזכיר יציאת מצרים, אבל מאחר דכתיב יום צאתך בסוף ראיה מוכרחת שהם שני דברים וכך פירוש הכתוב שבעת ימים תאכל עליו מצות והיא מצוה בפני עצמה כי בחפזון יצאת ממצרים ולמען זאת כלומר בשביל שיצאת ממצרים בחפזון תזכור יום צאתך כל ימי חייך בפה, ואם כן לא תהיה מצות מצה בטילה שמצות מצה אינה תולה בזכרון יציאת מצרים, ובלא זה גם כן יראה דלא קשה דהא על כל פנים מה שכתוב למען תזכור יום צאתך לא על ידי אכילת מצה, שהרי חכמים פירשו (ברכות י"ב ע"ב) למען תזכור יום צאתך על הזכירה בפה ולא על אכילת מצה, ועל כרחך פירושו כמו שפרשנו בחבור גבורת ה' שבעת ימים תאכל עליו מצות וכאשר תאכל עליו מצות מעתה תוכל לזכור יום צאתך כל ימיך, שאם לא אכלת מצה בזמן היציאה לא היה זה זכירה מה שהוא זוכר כל יום ויום אחר שאין ידוע מה ענין היציאה אבל עתה שתאכל עליו שבעת ימים מצה מעתה זכירה של כל יום ויום הוא זכירה ליום היציאה אבל המצוה של אכילת מצה אינו בשביל הזכירה. ופירוש למען בכאן כמו (דברים כ"ט) בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה, שאין פירושו שהולך בשרירות לבו למען שיוסיף לו הרוה את הצמאה אבל פירושו כאשר הוא הולך בשרירות לבו דבר זה הוא לספות הרוה את הצמאה, וכך פירושו כאן שבעת ימים תאכל מצות בשביל זה תזכור יום צאתך כל ימי חייך, וכבר פירשנו בחבור נצח ישראל. ולי יראה דאף לבן זומא לא שתהא הזכרת יציאת מצרים בטלה, כי יציאת מצרים היא התחלת ישראל שהיו אל השם יתברך ואין חלוק בין בזמן הזה ובין לימות משיחנו ואין צריך רבוי אל ימות משיחנו שלעולם יש לזכור ההתחלה היא יציאת מצרים, רק דחכמים דרשו כל ימי חייך להביא לימות משיחנו אם כן סבירא להו דהזכרת יציאת מצרים כדי לזכור הטובות שעשה השם יתברך עם ישראל ולכן לדידהו ימות המשיח רבוי, שלא תאמר כי אצל הטובה הגדולה של ימות משיחנו אין לזכור טובת יציאת מצרים ולכך צריך רבוי, ומקשה להו והלא אין לזכור טובת היציאה אצל טובת ימות משיחנו דכתיב (ירמיה כ"ג) לא יאמר חי ה' וגו' שתראה כי טובת היציאה אין לה זכר כלל אצל טובת ימות משיחנו, אלא ודאי הזכירה של ההוצאה דהיינו שיש לזכור לעולם התחלת ישראל שהיו לעם ה' על ידי היציאה ובשביל כך המצוה לזכור יום היציאה ואם כן לא צריך רבוי דמאי שנא ביאת משיחנו מבזמן הזה כי לעולם צריך להזכיר התחלת ישראל, רק לדברי חכמים שהזכרת היציאה בשביל הטוב שהטיב השם יתב' עמנו והו"א שאצל הטוב שיהיה לישראל לימות משיחנו אין להזכיר יציאת מצרים ולכך צריך רבוי של כל ימי חייך, וע"ז מקשה והלא האמת כך הוא כי לא יהיה נזכר יציאת מצרים אצל גאולה האחרונה שכל כך גדול תהיה גאולה אחרונה, ומתרץ לא שלא יזכר לגמרי אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר וכו', אבל על כל פנים יזכר יציאת מצרים אליבא דכולי עלמא מפני שהוא התחלת ישראל שלקח אותם ובשביל זה יהיה יציאת מצרים נזכרה:
במסכת נדה (ס"א ע"ב) בגד שאבד בו כלאים הרי לא ימכרנו לנכרי ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא ופליגי דר' ינאי דאמר רבי ינאי לא שנו אלא לסופדו אבל לקברו אסור, ומזה מוכיח שהמצות בטילות לעתיד לבא. והרשב"א ז"ל פירש מה שאמר מצות בטילות לעתיד לבא היינו אחר המיתה מיד בעולם הנשמות, הטעם כמו שמפרש שם כיון שמת האדם נעשה חפשי מן המצות. ומה שאמרו בע"א (ג' ע"א) בפסוק היום לעשותן ולא למחר לעשותן היום לעשותן ולא היום ליטול שכרן כל זה הוא בעולם הנשמות אבל לא בזמן התחיה וכל שכן לימות משיחנו שהרי אמרו אין בין עולם הזה לימות משיחנו אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואיך ס"ד שיהיו המצות בטילות לימות משיחנו כך כתב הרשב"א ז"ל. והביא ראיה לזה דאם לא כן רק פירושו מה שאמר היום לעשותן ולא למחר היינו לזמן התחיה למה מקשה בפשיטות והאמר ר' יהושע בן לוי היום וכו' כאלו אין חלוק, והא ר' ינאי דסבירא ליה דלקברו אסור סבר המצות אין בטלות לעתיד ולכך אסור לקבור בבגד כלאים. וסוגיא דגמרא כך הוא בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו וכו' אבל עושה אותו תכריכין למת אמר רב זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא אמר ליה אביי ואיתימא רב דימי והאמר ר' ינאי לא שנו אלא לסופדו אבל לקברו אסור אמר ליה ולאו אתמר עלה אפילו לקברו ורבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת האדם נעשה חפשי מן המצות ע"כ. ולפי הסוגיא דגמרא אין נראה דהא דקאמר ר"י מצות בטילות היינו משום דמת פטור מן המצות כדאמר ר' יוחנן דלא הוה ליה למימר בהך לישנא רק הוי ליה למימר זאת אומרת מת פטור מן המצות כדאמר ר' יוחנן, אלא דרבי יוחנן לחוד ודרב יוסף לחוד דרב יוסף אתי לאשמועינן דמצות בטילות לעתיד היינו לזמן התחיה כשיעמדו המתים לא יהיו המצות נוהגות, דאם לא כן כיון דקיימא לן בגד הנקבר עם המת עולה עמו לעתיד דאף על גב דמת פטור מן המצות הרי כשיעמוד המת יהיה חייב במצות, והתכריכים עצמם שהם למת הם בשביל התחיה להודיע כי אין המת כמו הבהמה שאין לו תקוה ותוחלת אבל הוא חוזר לחיותו כאדם שהוא ישן וחוזר לעמוד כדכתיב (ישעיה כ"ו) הקיצו ורננו שכני עפר הרי שקרא הכתוב אותם ישנים ולפיכך לא היה ראוי לעשות להם תכריכין של כלאים אם לא היו המצות בטלות לעתיד. ובמדרש (קהלת רבה ג') ומותר האדם מן הבהמה אין רב הונא ורב אמי חד אמר שעשה לו קבורה וחד אמר שעשה לו תכריכין ע"כ. וביאור זה מה שאמר הכתוב ומותר האדם מן הבהמה אין ר"ל כי האדם מצד גופו בעולם הזה כלה ומת, ואם אמר הכתוב ואין יתרון לאדם מן הבהמה היה משמע שאין יתרון כלל לאדם מן הבהמה. אבל כיון שהכתוב אמר ומותר האדם משמע שיש לו יתרון לאדם אבל יתרון זה אין ר"ל שאין לו מציאות בפעל, ופליגי בזה חד אמר שעשה לו קבורה ובזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה שאין לה תקוה עוד ולכך אין הבהמה נקברת אבל האדם נקבר וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה ולא קבל ההעדר מכל וכל שאם קבל ההעדר מכל וכל למה לו הקבורה אבל מורה דבר זה שאין לו ההעדר מכל וכל, וכן למה לו התכריכין כיון שקבל העדר מכל וכל אבל יתרון זה אין לו מציאות עתה שהרי הגוף מת ולכך אמר הכתוב ומותר האדם מן הבהמה אין. ומחלוקת אלו החכמים למ"ד יתרון זה קבורה כי הגוף לא קבל העדר מכל וכל, כי הגוף הוא עיקר האדם ועוד כי הגוף הוא מן האדמה אשר האדמה ראוי לקיום יותר והוא דבר נפלא נתבאר במה שאמר הכתוב (קהלת א') והארץ לעולם עומדת ומזה באה התחיה לאדם, ולכך אמר ומותר האדם מן הבהמה אין, ר"ל הקבורה כי הקבורה מורה שאין כאן העדר גמור מצד גופו שאילו היה העדר גמור לא שייך קבורה לדבר שהוא העדר גמור. ולמ"ד זו תכריכין ר"ל כי כבוד האדם וצלמו האלקית לא יקבל העדר גמור שאין כבוד האדם וצלמו נכנס בכלל ההעדר, שאילו היה מקבל העדר גמור למה לו התכריכים לכבודו הרי כבודו נעדר אלא אין כבודו נעדר לגמרי ולכך ראוי אל התכריכין, ואף אם אין זה נמצא בפעל לגמרי מכל מקום אין העדר לכבוד האדם וצלמו וזה שאמר ומותר האדם מן הבהמה אין אלו התכריכין ר"ל שלא קבל כבוד האדם צלם שלו העדר גמור. והוא ידוע ממה שאמרו חכמים (תענית ה' ע"א) יעקב אבינו לא מת ואמרו (בבא מציעא פ"ד ע"א) שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון אשר על אדם הראשון נאמר כי בצלם אלקים ברא, וכבר בארנו זה במקום אחר. ויש לך להבין מעתה מחלוקתם מ"ד שיש לו קבורה שהוא שייך לגוף, ומ"ד שיש לו תכריכים שהם כבוד האדם שראוי האדם לכבוד מפני צלם אלקים ומצד הצלם הזה הוא התחיה. ומעתה מה שאמר מצות בטילות לעתיד שאם לא היו בטילות לעתיד כיון שתכריכין הם בשביל התחיה ומורים התכריכים שהוא חי בכח הראוי שלא יהיו כלאים אבל מפני שהמצות בטילות לעתיד לכך מותר בכלאים. ור' ינאי דסבר דלקבור בו אסור יראה דשפיר סבר דמצות בטילות לעתיד מכל מקום אסור לקבור בו בעולם הזה, ואפילו אם סבר ר' ינאי דמצות אין בטילות לעתיד מכל מקום לא קיימא לן כוותיה רק כר' יוחנן דאפילו לקבור בו מותר. והשתא הא דפריך בע"א והאמר רבי יהושע בן לוי היום לעשותן ולא למחר לעשותן היינו כי מי שלא קיים המצות בעולם הזה אין יכול לומר שיקיים אותם בעולם הבא, לדברי הכל פריך כי אם לא קיים המצות עתה לא יועיל לו שיקיים אותם לעולם הבא ופשוט הוא. וקאמר דר"י לטעמיה כלומר שאל יקשה לך אפילו מצות בטילות לעתיד כיון דלובשין אותו עתה בעולם הזה יהיה חייב המת ולכך אמר רבי יוחנן לטעמיה דמת פטור מן המצות אם כן מותר בכלאים. וכן מוכח מדברי התוספות שהרי התוספות פירשו דמצות בטילות לעתיד לבא כשיעמדו בלבושיהן ולפיכך מותר בכלאים, הרי התוספות מפרשים כי מה שאמר מצות בטילות לעתיד הוא לזמן התחיה. ומעתה התבאר מה שאמר מצות בטלות הוא לזמן התחיה ומכל מקום אין לומר בזה כלל שהתורה ח"ו תהיה בטלה שאם כן היה לו לומר זאת אומרת התורה בטלה, אבל אמר מצות בטלות לעתיד שלא יהיו בסגנון זה שהם עתה כי התורה היא סדר עולם הזה כמו שבארנו, אבל לזמן התחיה הוא עולם הבא ואין לו סדר העולם הזה ולכך מצות התורה יהיו בטלים כפי מה שהוא סדר עולם התחיה, ומכל מקום לא נקרא זה בטול התורה כי התורה כוללת סדר כל המציאות וגם בתורה נרמז סדר המציאות שהוא לזמן התחיה מה שיהיה והרי התורה קיימת כבראשונה, וכמו שכתוב בתורה על איזה מצות שלא יהיו נוהגים רק לזמן שהרי לא תסוב נחלה ממטה למטה הוא לדור באי הארץ בלבד ולא יאמר בזה שהתורה ח"ו בטלה אבל יאמר שכך אמרה התורה שהמצוה היא זמן זה ולא יותר, וכך בתורה כתיב כל סדר המציאות לנצח נצחים ואם אנו לא יודעים אבל לעתיד נבין דברי תורה על בוריה ונדע כי מה שכתוב בתורה מצות אלו הם שייכים כמו שהוא האדם בעולם הזה עם גופו שיש לו בעולם הזה ולזמן התחיה לפי מה שהוא סדר בעולם התחיה כמו שיתבאר אחר כך, לכן אף אם אנחנו מודים כי לזמן התחיה בטלים המצות כפי פשט הגמרא אין בזה שנוי אל התורה כלל בדבר מה, וזה שרצינו לבאר ועוד יתבאר:




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il