בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בחוקותי
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
6 דק' קריאה
ויקרא (פרשת בחקותי) פרק כו פסוק ג: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: פירש רש"י : "אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:"
כל השכר הטוב שבפרשה יבוא בזכות עמל התורה. וכי למוד תורה בלא עמל לא ראוי לשכר? אולם החידוש היותר גדול בדרשת חז"ל על הפסוק בתוכחה פסוק יד: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: פירש רש"י: "ואם לא תשמעו לי - להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו', הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה".
מדוע מגיע עונש כזה של כל האמור בפרשה על כך שאינו עמל בתורה?

עמל התורה מאהבתה מביא לקיומה
עמל התורה מלמד על קשר נפשי לתורה, אהבת התורה. חז"ל מזכירים תלמידי חכמים שעמלו בתורה וזה נבע מגודל אהבתם לתורה, ויקרא רבה (וילנא) (פרשת אמור) פרשה ל סימן א: "כד דמך ר' יוחנן הוה דורו קורא עליו (שיר /השירים/ ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו"
וכן מעשה בצדוקי אחד שראה את רבא מעיין בשמעתא. וישב על אצבעו ונטפה דם מבלי להרגיש, אמר לו לרבא: עם פזיז הינכם, שהקדמתם אמירת פיכם, נעשה, קודם שמיעת אוזניכם. ועדין אתם עומדים בפחזותכם, שאינך שם לב לנעשה עמך.
אותו צדוקי לא הבין שרבא אינו מתייסר בכך אלא כולו שקוע בעולם רוחני שממנו יונק עונג רב.
למוד תורה ללא אהבת התורה נעשה כמצוות אנשים מלומדה. ואע"פ המעשה של קיום המצוות עיקר והוא הקובע אם קיים את המצווה, אבל בלא לב וכוונה, המצוות כגוף בלא נשמה, וכאן מלמדת התורה שאם הלב לא נתון לתורה סופה להתבטל וממילא מצבו הרוחני יתדרדר עד שיגיע לו כל הפורענות האמורה בתורה.
וכך מפרש רש"י (טו) "ואם בחקתי תמאסו - מואס באחרים העושים: משפטי תגעל נפשכם - שונא החכמים: לבלתי עשות - מונע את אחרים מעשות: את כל מצותי - כופר המצוות שלא צויתים, לכך נאמר את כל מצותי, ולא נאמר את כל המצות: להפרכם את בריתי - כופר בעיקר הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר:"
ולפי זה מובן מה שאומרת התורה ושונה, "אם תלכו עמי בקרי" היינו במקרה ובעראי וכמצוות אנשים מלומדה, אזי גם הקב"ה כביכול ילך עמנו בקרי היינו בדרך מקרה ולא שימת לב. אם כן העיקר הוא שנלמד מתוך אהבה ורצון, ואז מידה כנגד מידה יעניק לנו אהבה תחת אהבה.

הקב"ה מתאווה שיהיו עמלים בתורה
אבל יתרה מזאת הקב"ה חפץ במי שקשור אל התורה בלבו ובנפשו.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ה עמוד א: "תנו רבנן: אם בחקתי תלכו - אין אם אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר: לו עמי שומע לי [וגו'] כמעט אויביהם אכניע, ואומר: לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו' ".
ילקוט שמעוני תורה פרשת בחקותי רמז תרעא: "אם בחקתי תלכו [כו, ג] אם בחקתי וגו' מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה, וכן הוא אומר לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, ואומר לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים, ואומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו', אם בחקתי תלכו יכול אלו המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי מצות אמורות, הא שאינו אומר אם בחקתי תלכו אלא שיהו ישראל עמלים בתורה".
אע"פ שהמעשה עיקר, זה ביחס לקיום המצווה ההלכתי, אולם הקב"ה מתאווה לכך לקיום מתוך עמל שמלמד על אהבת התורה, תאוותו שתהיה גם לנו תאווה, "גרסה נפשי לתאוה". כי בלא כוונה המצווה היא כגוף ללא נשמה.

"בחקותי" שהתורה תהיה נחקקת בלב
עמל התורה גורם ללומד שהתורה תהיה נחקקת בלבו. כתב בדיו על גבי ספר הוא כתב שנפרד מהספר, כתב חקוק באבן נעשה כחלק עצמי של האבן. וכך הלמוד מתוך אהבה חוקק את הדברים בלבו של אדם. ולפי זה נבין את המדרש הבא:
ויקרא רבה (וילנא) (פרשת בחקותי) פרשה לה סימן א: "אם בחקותי תלכו, הה"ד (תהלים קיט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך".
כאשר התורה חקוקה בלבו של אדם, גם אם יש לו טרדות רבות כדוד המלך רגליו מוליכות אותו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א: "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן."
מה הכוונה של הלל במשפט זה, האם יש בו נימה של גאוה? נראה שהלל בא לומר אם "אני" היינו לבי כאן, הרי כולי כאן גוף ונפש. וממילא הוא ממשיך ואומר: "הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך".
הלל כמו דוד רגליו מוליכות אותו אל הקדושה, והקב"ה לעומתו בא לקראתו לכל מקום שהוא נמצא, כי החיבור ביניהם מושלם.

ולא תגעל נפשי אתכם
פסוק יא: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: פירש רש"י "ונתתי משכני - זה בית המקדש: ולא תגעל נפשי - אין רוחי קצה בכם... והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לא-להים:"
והקשה הרמב"ן : "ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקדוש ברוך הוא כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו, וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (להלן פסוק מד) לא מאסתים ולא געלתים, ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיה יד יט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך: אבל הענין סוד מסתרי התורה, אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין".
נראה לפרש: שהקב"ה שהוא רם ונשא ישכון בתוכנו, הוא דבר פלאי, וצריך לומר שהחיבור הזה יתקיים ולא יפלוט אותנו ככלי שמגעילים אותו.
רבי שמלקי מניקלשבורג אמר לפי שפגשתי את המגיד ממזריטש, חשבתי שצריך לבטל את הגוף בעינוים כדי שיסבול את הנשמה, ולמדתי מרבי שהנשמה יכולה לסבול את הגוף.
פסוק יג: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. פרש רש"י "בקומה זקופה". שואל חת"ס הרי אסור לילך בקומה זקופה שדוחק רגלי השכינה? אלא שאם השכינה בתוכנו, זקיפתנו היא עם השכינה ואין אנו דוחקים אותה.

התורה משיבה אהבה לאוהבה
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב: "אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא - שנאמר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר".
רש"י: "תורה עומלת לו - שמחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה - מפני שאכף - שכפף פיהו על דברי תורה".
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב: "דרש רב נחמן בריה דרב חסדא, מאי דכתיב: לריח שמניך טובים, למה ת"ח דומה? לצלוחית של פלייטין, מגולה ריחה נודף, מכוסה אין ריחה נודף; ולא עוד, אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו, שנאמר: עלמות אהבוך, קרי ביה עלומות". רש"י : מתגלין לו - מעצמן בלא טורח כשהוא מלמדן.
כל הברכות באות כדי לאפשר קיום התורה והמצוות
לכאורה קשה מה שהתורה מבטיחה בפרשה זו שכר טוב למי שמקיים את התורה ומצוותיה, והרי למדנו שאין שכר מצוה בעולם הזה 1 ?
הרמב"ם הלכות תשובה פרק ט הלכה א עומד על שאלה זו בהרחבה, ונצטט את המשפטים העיקריים: "והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".
כלומר הברכות שבתורה אינן שכר מצוות, אלא סיוע לאדם המקיים מצוות שיוכל להמשיך בקיומם. והנה מדיוק דבריו עולה שכדי לזכות לסייעתא דשמיא זו צריך שיקיים את המצוות בשמחה ובטוב לבב ומתוך אהבה, שרק אז כדאי הוא שהקב"ה יזכהו להמשיך בקיום המצוות.
ולפי זה מובן מדוע התנאי לכך "שתהיו עמלים בתורה", כי זה מראה את אהבת התורה שלו, ולפיכך ראוי הוא לסייעתא דשמיא לאפשר לו את משאלות לבו לטובה.





^ 1.תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט עמוד ב: "דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה; בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il