בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עשרת ימי תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

"הן לא יאמינו לי"

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

שבת שובה תשי"א
5 דק' קריאה
"אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם" (יומא פה, ב).
שתי דרגות ישנן, דרגה יותר גבוהה ודרגה יותר נמוכה. דרגה אחת " לפני מי", כשהמטהר הוא האדם עצמו בכח עצמו, והקב"ה אינו אלא בחינת " לפני מי", כשהקב"ה מאיר את האור ולאורו מטהרים. זהו שאנו אומרים: "'אורי' - זה ר"ה", זה דרגת צדיקים גמורים, שקול השופר לחוד. ולאו דוקא ר"ה במובנו הפשוט, כי אם ר"ה כסמל, כטיפוס אב, למעורר את האדם עצמו. אכן הבינונים, להם לא מספיק ה"אורי - זה ר"ה", והם מחכים ליוה"כ. זה הסמל של " ומי מטהר", כשהטהרה אף היא לא באה מקרב האדם עצמו ל"אור" ה', אלא הקב"ה, בבחינת "ישעי זה יוה"כ", זו הבחינה הבאה לידי ביטוי בדיני יוה"כ של חמשת העינויים. אף כאן יוה"כ כסמל, והתרחשויות העולם כמסומלים, כשלונות בחיים שאינם נותנים אפשרות להמשיך ותובעים תיקון ושיפור.

כולנו מרגישים שאין הכל כשורה, אבל קשה למצוא את מקום התורפה. לשם כך נפתח את ספר התורה בפרשתנו פ' וילך. כאן ה' אומר למרע"ה: "וקם העם וזנה" (דברים לא, טז) ושבסופו של דבר תבא עליהם כל האָלָה. וזה תמוה, האיך אפשר לדבר לאדם בבטחה כזו? ולשם מה כל זה? הן אין זה אלא מרפה את הידים. "הן קרבו ימיך למות, למה נגזר עליו מיתה בזה לשון הן? וכו' כך אמר משה:בהן קלסתיך... ובהן אתה גוזר עלי מיתה? וכו' א"ל הקב"ה: ...אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים ואמרת לי: הן לא יאמינו, הוי הן קרבו ימיך למות" (דב"ר ט' ו'). "אתה מבקש לאחוז את החבל בשני ראשים אם 'אעברה נא' בטל 'סלח נא'..." (דב"ר ז' י'). אילו היה מרע"ה מכניס את ישראל לא היה ביהמ"ק נחרב ולא היו גולים, וכולם תמוהים.

הענין הוא, שכניסת ישראל לארץ לא היה תפקידה רק להבטיח להם חירות, זה היה להם בסוף זמנם גם במצרים. המטרה היתה הקמתם כעם, כעם ה'. לא כיחידים, אלא כציבור שלם, כגוף אחד המגשים בצורת חיים ממלכתית את דרכו של ה' בעולם, ומשמש ע"י כך סמל חי לרצון ה'. ולשם הכנה זו היה מן הצורך את נסיון הסלע. כי כל שנות המדבר היו שנות לימוד "ויענך וירעיבך" וכו', "למען ענותך ולנסותך" וכו' (דברים ח, ג-ד). הכל היו לימודים ונסיונות. אולם, מתוך שחסר להם הלימוד האחרון, חסרה להם ההכשרה לחיי אומה אלקית בא"י, ומתוך כך היתה הגלות גנוזה בעצם יסוד ההתנחלות.

יש תורת היחיד, יהדות היחיד, שלמות היחיד, ויש תורת הכלל, יהדות הכלל, שלמות הכלל. והבדל גדול בין זה לזה. תורת השלמות של היחיד רואה בעיקר את איש המעלה, אשר כל העולם כולו לא נברא אלא להיות צוות לזה, ומתוך כך היא מוכרחה להתיחס בזלזול ובערך משני לכל המקיף את היחיד השלם. "אי אפשר לעולם בלא בַשָֹֹם ובלא בורסקאי, אשרי מי שאומנותו בַשָֹֹם" וכו' (קדושין פב, א). זהו החשבון של שלמות היחיד. אכן, נתאר לנו, אילו כולם בוחרים להם את הבָשמוּת. כחטיבה שלמה, אין להעריך את החלק האחד על משנהו ולא רק מטעמים תכסיסיים, אלא מפני שבמובן אוביקטיבי כולם נחוצים, ואין אפשרות למילוי התפקידים הנאותים, אם לא בדרך זו שכל חוליא תעשה את שלה.

אכן, מה היא האפשרות של רתימת כל החלקים לראות את עצמם אחד? באוה"ע הדבר פשוט ע"י החיאת הרגשות האנוכיים הלאומיים. מה הוא הכח בישראל? האם התגלות לאומיות מסוג רגיל תועיל לחזק האומה מבחינת היותה נושאת רעיון האלקות בעולם? האם אין סתירה בין זה לזה? השאלה היא אם התעוררות הכח הלאומי בישראל תלך בד בבד עם הענין התורני. זה תלוי בתפיסת המהות הפנימית הישראלית ללא הבדל מעמד וידיעות. ואכן, את הלימוד הזה היה צריך לרכוש ולהרכיש ע"י הסלע!

ארבעים שנה היו ישראל במדבר. סדר הלמוד מפורש בעירובין (נד, ב) - כל העם מן הבקר עד הערב למד תורה. כל העם היה ישיבה גדולה עם מחדשים גדולים, עם בעלי פלפול ובעלי תריסין. אולם, כל זה היה טוב לעם בתור יחידים. לא"י אין זה עוד מספיק. כאן יש סכנה, שגם בארץ, החלק התורני יותר יסתגר בפנתו, והציבור אשר מוכרח לעבוד, אשר מוכח להגן, אשר מוכרח למלא כל עמדה, אשר לא יוכל, בשום אופן וברצון הטוב ביותר - לא יוכל, להקדיש מזמנו לתורה, והוא ממילא ישאר פתוח לקליטת כל השפעה מהחוץ. יתר ע"כ - המחשבה התורנית המוקדשת ליחיד, לדאגתו הרוחנית, לשלמותו הרוחנית, אולם רק ליחיד, בו בזמן שהחיים בתור אומה ידרשו הקרבה עצמית וויתורו של היחיד, גם ויתור על שלמותו. ודרישה זאת הרי כוללת בתוכה בעצם עצמה מוסרית העולה אפילו על דאגת היחיד לשלמותו הוא. ואם כך, האם יעצור כח הרעיון התורני לשמור על חיוניותו?

לא, זה לא יתכן! אין קיום לתורה, אא"כ תהא השתלבות כללית וזה על יסוד הכרה שכל אחד בישראל בכוחו לתרום למען הרעיון של הגשמת התורה, מפני שיש בו הבנה לענין זה, מפני שהוא מוכן לתת נפשו לרעיון הגשמת משטרו של הקב"ה בעולם, מפני שבתוך פנימיותו יוקדת תמיד הנשמה האלקית, שזאת היא עיקר תשוקתה.

ולמוד זה היה צריך לתת הדבור לסלע, זה היה צריך להוכיח שבכל דבר שבעולם, וגם באבן דוממת, שהנה הדרגה הנמוכה ביותר, יש אור ה' גנוז, ואור זה מוכן להענות לצו האלקי. ומכאן ק"ו לעם ישראל. לא בכח יראת העונש ירתם העם, כ"א בכח האהבה, בכח הרצון הטבעי להכנע לדבר ה'.

אילו היו לומדים את הלימוד, כי אז היה לנבואה בישראל, לא תפקיד של מוכיחים אלא תפקיד של מדריכים, כי אז לא היה נוצר מצב שמצד אחד היו קיימים גדולי גדולים, ומאידך שקועים בע"ז וחסרים יסודות אלמנטריים של דרך ארץ. עי' תנא דבי אליהו פי"א על פלגש בגבעה - שהיו צריכים ללמד את העם " דרך ארץ" - הלכות מדינה, הלכות התנהגות לפי התנאים החדשים. במקום זה כל אחד אמר "שלום עליך נפשי". מה פירוש הדבר? ודאי שהכוונה, שבראש וראשונה עלי לדאוג לשלמות נפשי אני. וזהו שהביא את החרבן. וגם בסוף בית שני, הקרע שבין ת"ח ועמי הארץ והשנאה ההדדית, ממה כל זה בא? ממה שמתחלתם נתחלק העם לפרטים, וכל אחד לא ראה אלא את עצמו.

וזהו מה שאמרו: אילו היה מרע"ה מכניס את ישראל... , כי אז היה בהכרח העם לומד את מה שהיה נזקק ואז היה בטוח בקיום מסגרת לאומית דתית. לא כן כשהדבר לא נעשה. אכן, לזה היה מרע"ה צריך להיות מאמין גדול בפנימיות ישראל, וזהו שהוכיח אותו הקב"ה שטענתו הראשונה ו"הן לא יאמינו לי" השפיעה בסוף ג"כ.

וזהו גם הסתירה בין ה"סלח נא" ל"אעברה נא". כי ה"אעברה נא" בנוי על הערכת היחיד, לא כן ה"סלח נא", שהיה נגד מה שאמר ה' "ואעשה אותך לגוי גדול".
אכן, כל הקלקול מוכרח ואפשרי להתקן בימות המשיח. אותה חלוקה בין מעמדות של אנשי תורה שרואים בעיקר את עולם התורה, ישנה גם בין אלה העומדים בעולם המעשה - חלוקה מוגדרת בין קודש לחול, כל שאין הקודש משמש כח מאיר ומחיה את החול. יש תחומים מוגדרים ומחולקים. ומכאן שבמה שנוגע לעניני חול הרי גם אלה שעומדים על בסיס התורה, בונים את החיים לפי ההשקפות החילוניות, לפי האידאלים החילוניים ומכאן ההכרח שבכל ענינים אלה מורגשת ההשפעה של המחשבה החילונית. אותו היחס שבין פקיד לקהל, אותו היחס של חברים במפלגה, אותה התרוצצות סיעות עם אותה שינאה ואותה אי אפשרות של התפשרות. ההרגשה צריכה להיות מצד אחד, שגם העובד עבודה חילונית הוא ממלא תפקיד קדוש, ומאידך, שמתוך שהתפקיד הוא קדוש, צריך להיות אליו גם רצינות של גישה, גם התיחדות של מחשבה. צריכה להתעבד גישה, שאיש הצבא ממלא תפקיד קדוש, לאו דוקא אם הוא נוהג כיהושע הלן בלילה בעמק ההלכה. וגישה זאת נצרכת גם מאיש התורה, גם מאיש הצבא בעצמו אל תפקידו.

"תהו ובהו וחושך... ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א, ב).
התהו ובהו והחשך של כל האידאולוגיות השונות הן מגלות את רוח האלקים המרחפת, את הרוח המשיחית, אשר תוכנה "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". (ע' ב"ר ב' ד'). גובה שונה לתחתית הים, ותפיסת כל אחד ומקומו באומה שונה, אולם כולם מאוחדים מלמעלה בדעת ה', הוא רוח התשובה שנמשלה למים, שיכולה לאחד את המנותקים ואת הסוגים השונים.

ובעמדנו היום מצד אחד במצב של "לפני מי", ע"י הקולות והברקים העולים מקצה המזרח הרחוק, אשר שוב אינו רחוק כל עיקר. וגם ה"מי מטהר" אתכם ע"י העינויים, הסבל העובר על הישוב בנסיון העמידה הכלכלית. יה"ר שנרגיש את הכח המטהר של ימי התשובה, של דעת אלקים, ונזכה לרוח של משיח ולגאולה שלימה.

(מכת"י)

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il