לא אכל עד אם דברתי דברי

ראובן פשוט היה כבר חייב לקנות מכונית חדשה. הוא כבר יסתדר עם התשלומים, הרי בעבודה כבר הבטיחו לו שהקידום הוא ענין של כמה ימים. קידום זה, יתבטא בצורה משמעותית במשכורתו. וחוץ מזה, הלא לכולם יש "אובר דרפט". הוא כבר ימצא כיצד לשלם, אבל מה שבטוח שאת המכונית הוא חייב... כעבור יומיים ראובן נסע במכונית החדשה, אבל הדאגה כרסמה בליבו. זה עתה קיבל את הידיעה, שחלו "עיכובים טכניים", והקידום כבר לא כ"כ נראה באופק. סוף החודש מתקרב ומי יודע כמה צ'קים יחזרו. איזו בושה. איזו תסבוכת. ראובן נסע במוכונית החדשה ופיזר "חיוכים של מליון דולר", אך השמחה והשלוה היו מליבו והלאה.

הלחץ השפיע על ראובן לרעה הוא חזר הביתה עצבני. היה זה רק ענין של זמן עד שהוא ימצא את קורבן תיסכולו. "אפרים!", קרא ראובן לבנו, "מה עם שיעורי הבית? כבר גמרת להכין אותם?". "עזוב אבא, אני חייב לצאת עכשיו עם החברים... אח"כ... אני כבר אסתדר". "אבל גם אתמול אמרת זאת, ולבסוף חזרת עייף, ואת התוצאות איני צריך להזכירך", אמר ראובן בכעס הולך וגובר. "אבא יהיה בסדר, רק משחק אחד. תוך רבע שעה אני פה", פלט אפרים קודם שנעלם בחדר המדרגות, "כמה דקות. לא משהו". הוא כבר למד שעדיף להעלם מהשטח, קודם שהטונים יעלו. אפרים שיחק חייך ואף השמיע את קולו בצחוק מתגלגל, אבל השמחה היתה ממנו והלאה. הוא הרגיש מועקה גדולה בליבו. "כן, זה בגלל דברי אבא. הוא צודק!", הרהר אפרים בליבו, "כבר עברו שעתיים, ואני עדיין במגרש. גם אם אחזור כעת הביתה, כבר עייפתי ולא יהיה לי כח להכין שיעורי בית. והמורה הלא הזהיר אותי שזו ההזדמנות האחרונה שלי". אפרים אזר את כוחות נפשו, "זהו אני חוזר הביתה עכשיו", החליט. קול אחר אמר בתוכו: "כל הכבוד אפרים, החלטה נבונה, אבל בוא רק נגמור את משחק. לא נעים מהחבר'ה...". בשעות הערב המאוחרות, התגנב אפריים הביתה, עייף ובוש בעצמו. "למה כל פעם אני נופל בפח הזה?! - רק רבע שעה - כן, בטח...".

זמנו של האדם מוגבל, והדברים שעליו להספיק, רבים ומגוונים. באופן כללי ניתן לחלקם דברים אלו לשנים: להנאות, ולחובות.

ההתחברות עם ההנאות הגשמיות, מסיחה את דעתו של האדם מהמוטל עליו ומפגישה אותו עם הצדדים היותר נמוכים שבמציאות. פגישה לא מבוקרת עלולה להפילו ולהסיח את דעתו מן המשימה.

עד"ז ראינו בחגי תשרי שחלפו עלינו זה מכבר. קודמים ימי הדין וחשבון הנפש ל"ושמחת בחגיך" של סוכות, ואדרבה דווקא הסדר שעשינו בחיינו בימי הדין הוא זה שמוליד את השמחה האמיתית והשלוה בחג הסוכות.

בשו"ע (או"ח רלב סעי' ב) פסק מרן על פי דברי הגמ', שאין לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך לחצות היום, עד שיתפלל תפילת מנחה. על פניו היה דין זה נראה מתמיה: וכי מפני שיאכל סעודה קטנה ישכח להתפלל מנחה?!

לאור האמור מובן, שאכן כן! אדם המסיח דעתו מהתרכזות במשימות הרוחניות, ומחל להתעסק בענינים גשמיים הקרובים לכוחות היצר הרע, עלול להגרר מענין גשמי אחד למשנהו, ומענין לענין, לשכוח את משימותיו הרוחניות.

אליעזר עבד אברהם ידע סוד זה וע"כ לא נפל בפח שטמן לו לבן הארמי (אותיות 'רמאי').לבן רצה לחסל את אליעזר ולקחת את כל הרכוש, ע"י סעודה שתסיח את דעתו של אליעזר מהשליחות, ותעמעם את זהירותו.

"לא אכל עד אם דברתי דברי", לא אחל לשמח ולענג את הגשמיות שלי, לא אסיח את דעתי מהמשימה האלוקית המוטלת עלי, עד אשר אגמור לטפל במשימות ובחובות המוטלים עלי. ואף אחר מילוי המשימות אשמח שימחה של מצוה. שמחה שלוה של אושר, של מנוחה הבאה על גבי חיי העשיה והיצירה.