בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שולמית חייה בת יעל

מסכת יבמות: דף פ"ח "דמי וכו'"

עד אחד נאמן בדבר שבממון?

האם עד אחד נאמן ביחס לממון כשאין מוחזק? שיעור זה דן בשיטת המהרי"ק בנושא, בקושיות שהקשו האחרונים על דבריו ובישוב שיטת המהרי"ק, וזאת לאור גדר נאמנותו של עד אחד בכלל – בירור המציאות או קביעת ההלכה למעשה.

undefined

הרב חיים כץ

כ"ג במר חשוון התשס"ז
8 דק' קריאה 61 דק' צפיה
שיטת המהרי"ק - עד אחד נאמן במקום שאין חזקה
התורה אומרת: "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" 1 . למרות זאת, שנינו במסכת יבמות 2 שיש מקרה ובו כן קם דבר על פי עד אחד: "האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה מזה", ובגמרא מבואר שהאשה הסתמכה על עד אחד שאמר לה שמת בעלה, ובית הדין התיר לה להינשא על פיו.
בהמשך מחפשת הגמרא את המקור לנאמנות העד, ואומרת שאין ללמוד זאת מכך שעד אחד נאמן לברר האם חתיכת בשר מסוימת היא חלב או שומן: "מי דמי, התם לא איתחזק איסורא, הכא אתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערווה פחות משנים".
הרמב"ן מבאר שהגמרא אומרת שתי סיבות לכך שאין ללמוד מנאמנות עד אחד לגבי חתיכת בשר מסופקת על נאמנותו להתיר אישה: ראשית, האיסור באשה הוחזק, היא מוגדרת כאשת איש והעד בא לשנות הגדרה זו, בעוד שלגבי חתיכת הבשר אנו מסופקים מלכתחילה ואין לנו כל ידיעה ביחס אליה; ושנית, אשת איש מוגדרת 'דבר שבערווה', וכלל בידינו "אין דבר שבערוה פחות משנים".
לעומתו, המהרי"ק 3 למד שבגמרא יש סיבה אחת: באישה האיסור הוחזק, ובחתיכה המסופקת לא. באשר לטעם השני של הגמרא, שעדות אישה היא דבר שבערווה שצריך שני עדים, טוען המהרי"ק שטעם זה תלוי בטעם הראשון, ש'איתחזק איסורא'. דווקא אם האיסור הוחזק יש צורך בשני עדים להתיר ערווה, אך אם האיסור לא הוחזק - מספיק עד אחד גם בערווה.
לפי המהרי"ק, מנין שלעדות בדבר שבערווה כשלא איתחזק איסורא מספיק עד אחד? אומר המהרי"ק שכיון שהמקור להצריך שני עדים בדבר שבערוה הוא גזירה שווה "דבר" "דבר" מממון 4 , הרי כשם בממון עד אחד נאמן אם אין מוחזק, כך גם בערווה.
מפשט דברי המהרי"ק יוצא חידוש גדול, שגם בדיני ממונות, כל מה שאמרה תורה "על פי שניים עדים יקום דבר" הרי זה דווקא כשיש מוחזק, אך אם אין מוחזק עד אחד נאמן. בחידושו של המהרי"ק נדון בשיעור זה.

קושיית השב-שמעתתא על המהרי"ק
השב שמעתתא 5 הקשה על דברי המהרי"ק מהגמרא במסכת בבא מציעא 6 : "סימנין וסימנין ועד אחד, עד אחד כמאן דליתא דמי ויניח". הגמרא עוסקת באבידה ששני אנשים מביאים עליה סימנים, ועד אחד מעיד לטובת אחד מהם, והדין הוא שאף אחד אינו זוכה באבידה. ויש להבין מדוע? הרי באבידה אין חזקת ממון, ולפי דברי המהרי"ק עד אחד צריך להיות נאמן בה? סימן שבממון תמיד צריך שני עדים, שלא כדברי המהרי"ק 7 .

הסבר ה"זכר יצחק" בעניין גדר הנאמנות של עד אחד
כתב הרמב"ם 8 :
אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק. כיצד? אמר עד אחד חלב כליות הוא זה... גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד.

דין פשוט הוא שכאשר שני עדים מעידים שפלוני אכל חלב הוא חייב מלקות, אך האם יש צורך ששני עדים יעידו על החתיכה עצמה שהיא אכן חלב? אומר הרמב"ם שלא, כדי להחזיק את האיסור מספיק עד אחד.
מקשה השב שמעתתא 9 על הדוגמא השניה שהרמב"ם הביא, שכדי להחזיק אישה כזונה שתהיה אסורה לכהונה מספיק עד אחד, והרי זה דבר שבערווה שמצריך שני עדים?
ומיישב שלפי הרמב"ם פסולי כהונה לא נחשבים לדבר שבערווה, לכן עד אחד נאמן בהם כמו בשאר איסורים. אך על כך הוא חוזר להקשות מהמשנה 10 : "נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן". מדוע האב אינו נאמן לומר על בתו שנשבתה ואסורה לכהן משום זונה, כמו כל עד אחד שנאמן בכך?
ר' עקיבא איגר בתשובה 11 מסביר, שדברי הרמב"ם שאיסור מוחזק על פי עד אחד אמורים רק ביחס לחיוב עונש מלקות, אך כדי לחייב עונש מיתה האיסור צריך להיות מוחזק על פי שני עדים.
ומבאר את דבריו הגריי"צ מפוניבז' בספרו "זכר יצחק" 12 : כדי לחייב אדם מלקות מספיק לקבוע שהדבר אסור, אבל כדי לחייב עונש מיתה מוכרח להיות בירור של המציאות, וזאת רק על פי עדות של שני עדים. למשל, כדי לחייב פלוני מלקות על אכילת דבר אסור אין צורך לדעת שהמציאות היא שהחתיכה אסורה, אלא די בכך שבפועל אסור לאכול את החתיכה מכח נאמנות העד. כיון שהאדם עבר על האיסור שנקבע למעשה, הריהו לוקה. לעומת זאת, כדי להרוג אדם הבא על אשה משום שהיא אשת איש יש לדעת שהיא אכן אשת איש במציאות. נאמנותו של עד אחד היא רק לקבוע את ההנהגה ההלכתית, שדבר מסוים הינו אסור או מותר, אך הוא אינו נאמן לברר מה התרחש במציאות. לכן אפשר להלקות על סמך איסור שהוחזק בעד אחד, אך אי אפשר לחייב מיתה על פיו.
על פי זה מיישבים האחרונים את שאלת השב שמעתתא על הרמב"ם, מדוע אין לאב נאמנות לומר שבתו נשבתה ולהחזיקה כזונה. גזירת חכמים ששבויה אסורה לכהן אינה איסור דרבנן שהוטל על השבויה, אלא היא נובעת מכך שהשבויה נמצאת בידי שוביה ועלולה להיבעל, לכן אנו רואים כל אישה שנשבתה כספק בעולה. במילים אחרות, גדר איסור שבויה שאסורה לכהן משום זונה תלוי בבירור המציאות. ממילא עד אחד, שאינו נאמן לברר את המציאות, לא יהיה נאמן לומר שפלונית שבויה ולכן אסורה לכהן.

תירוץ קושיית השב שמעתתא על פי הנ"ל
לאחר שלמדנו שגדר הנאמנות של עד אחד הוא קביעת המציאות ולא בירורה, נוכל ליישב את קושיית השב שמעתתא על המהרי"ק. המהרי"ק צודק בדבריו שעד אחד נאמן בדיני ממונות כשאין חזקה, והסיבה שהגמרא לא קיבלה עד אחד לעניין אבידה היא ששם דרוש בירור של המציאות, שהרי נאמר "'עד דרוש אחיך אותו' - עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי" 13 , וכבר אמרנו שביחס לבירור המציאות עד אחד לא נאמן.
על פי יסוד זה ניתן ליישב גם את הברייתא המובאת במסכת שבת 14 : "תנו רבנן, 'ערלתו' - ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא ספק דוחה את השבת". הדין שמילה דוחה את השבת נלמד מהפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", 'ביום' ואפילו בשבת, והנה כאן הגמרא דורשת מסוף הפסוק שאם יש ספק האם יש למול אין הדבר דוחה את השבת. שואלים התוספות במקום, מדוע צריך יתור מיוחד לשם כך? איך נעלה על דעתנו לחלל את השבת אם לא ברור לנו שיש חיוב מילה?
לפי הדברים האמורים למעלה אפשר ליישב, שהספק עליו מדברת הברייתא הוא במקרה שבא עד אחד ואומר שהלידה היתה בשבת לאחר שיצאו שלושה כוכבים, ולפי דבריו יש למול בשבת. וכאן מחדשת הברייתא, שכיוון שעד אחד אינו נאמן לברר את המציאות הדבר נחשב כספק, ומספק לא נחלל את השבת.

קושייתו השנייה של השב שמעתתא
עוד שאל השב שמעתתא על המהרי"ק מדברי הרא"ש בעניין עד המסייע 15 . לדעת המהר"ם והרא"ש, אדם המחויב שבועה דאורייתא יכול לפטור עצמו מחיוב זה אם יביא עד שיאמר כדבריו. ומביא הרא"ש ש"יש מקשין הבל" על כך, מהגמרא שאומרת שאם שומר מסר לשומר והחפץ נגנב - השומר הראשון חייב, ומדוע שלא יפטור השומר השני בעדותו את השומר הראשון משבועה? הרי עד המסייע פוטר משבועה! ומתרץ זאת הרא"ש: "דחיוביה דראשון בשביל דאין יכול לישבע הוא, והוא אין רוצה להאמין לשבועת השני ומתחייב לו הראשון ממון, ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון".
באופן פשוט, תשובת הרא"ש היא שהעד לא מסייע מכיוון שהשומר הראשון חייב ממון. להישבע הוא לא יכול כי אינו יודע, והדין קובע ש"מתוך שאינו יכול להישבע משלם". לא בפטור משבועה עוסקים כאן אלא בפטור מממון, ובכך אין לעד כח לסייע.
שואל השב שמעתתא, מדוע העד אינו יכול לפוטרו מהחיוב הממוני? הרי לפי המהרי"ק עד אחד נאמן גם בממון כשהוא אינו מוציא ממוחזק, וכאן הרי מטרת עדותו של העד אינה להוציא ממוחזק אלא להיפך, להעמיד את ממונו של השומר בידו?

ישוב הקושיא
כדי ליישב את שיטת המהרי"ק, עלינו להבין תחילה מדוע השב שמעתתא לא הקשה על המהרי"ק מגוף הדין שעד מסייע לפטור משבועה. היה מקום לשאול מדוע הרא"ש מתייחס ל"עד מסייע" כחידוש, שואל מה המקור לכך ומסביר זאת שכיוון שיש לו כח לחייב שבועה יש לו גם כח מיוחד לפטור ממנה? הרי לפי דברי המהרי"ק אין כל חידוש בדין עד המסייע, בכל התורה עד אחד נאמן כשאינו בא נגד חזקה, וממילא יש לו כח לפטור משבועה! כשפלוני מודה בחמישים וכופר בחמישים התורה מצריכה אותו להישבע שאכן הוא פטור מחמישים, וכשם שאם היו באים שני עדים ואומרים שפלוני פטור מחמישים הוא לא היה צריך להישבע, כך היה צריך להיות הדין לפי המהרי"ק גם בעד אחד, שנאמן להחזיק ממון? אם הרא"ש מתייחס לסיוע העד כחידוש, סימן שלא למד כמהרי"ק, ומדוע לא הקשה השב שמעתתא מעצם דין עד אחד?
צריך לומר שהשב שמעתתא מודה ליסוד האמור למעלה, שלעד אחד אין כח לברר מה המציאות אלא רק לקבוע מה ההלכה. כיון שכך הוא אינו יכול לפטור מחיוב שבועה (אילו לא היה לכך לימוד מיוחד), שכן תפקידה של השבועה הוא לברר את המציאות האם האדם חייב או פטור. החידוש הגדול בדין עד המסייע הוא, שהתורה סומכת על עד אחד גם ביחס לבירור המציאות, ולכן הוא פוטר משבועה.
ולאור הדברים הללו יישבו האחרונים גם את קושיית השב שמעתתא. נקדים ונאמר שהמהרי"ק כנראה למד, שיסוד החיוב הממוני של "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" אינו שחיוב שבועה הינו מעיקרו חיוב ממון, כהבנה הפשוטה של דברי הרא"ש, אלא זהו חיוב שבועה שמצמיח חיוב ממון במקרה שהאדם אינו יכול להישבע. מעתה, כיון שהנאמנות של עד אחד לפטור משבועה היא חידוש, שהרי לגבי שבועה צריך לברר את המציאות ובדרך כלל עד אחד אינו נאמן ביחס לכך, יש לומר שאין לך בו אלא חידושו: העד נאמן רק ביחס לשבועה רגילה, אך לא ביחס לשבועה שהולידה חיוב ממון.

דרך נוספת לתרץ את קושייתו הראשונה של השב שמעתתא על המהרי"ק
הר"ן 16 כתב שלעד אחד יש נאמנות לומר שמציאה שייכת לפלוני, והטעם הוא שכיוון שאין לו הנאה מעדות זו הוא לא יבוא לשקר. גם על דבריו הקשו האחרונים מהגמרא בבבא מציעא שהבאנו למעלה, שאומרת שעד אחד לגבי אבידה הוא 'כמאן דליתא'.
אולם, קושיא זו תלויה בהבנת פשט לשון הגמרא "סימנים וסימנים ועד אחד, עד אחד כמאן דליתא דמי ויניח". ההבנה שלפיה הקשו האחרונים היא, שהסימנים 'מתקזזים' זה עם זה, ובנוסף לכך עד אחד לא נאמן באבידה. לפי הבנה זו, אכן קשה על הר"ן ועל המהרי"ק.
אך אפשר להבין אחרת: הסימנים הם אלו שמבטלים את כוחו של העד האחד! דווקא בגלל שיש סימנים העד הוא 'כמאן דליתא'.
הקצות 17 דן בשאלה האם אפשר להוציא ממון על פי סימנים, אף על פי שפשוט לו שעד אחד אינו יכול להוציא ממון. מדבריו נלמד שכוחם של סימנים גדול מכוחו של עד אחד, ומכאן ישנם פוסקים שקבעו שבאיסורים - כשיש סימנים מול עד אחד נכריע את הספק על פי הסימנים, ולא על פי העד 18 . כמובן שבמקרה בו דנה הגמרא ביחס ל"סימנים וסימנים ועד אחד" אין הדבר שייך, שהרי לשני הצדדים יש סימנים.
מעתה, מיושבים דברי הר"ן אל נכון. בדרך כלל עד אחד נאמן לומר שאבידה שייכת לפלוני, ודווקא כשיש הוכחה של סימנים לא מאמינים לו. באותו אופן יוסבר המהרי"ק, שעד אחד יהיה נאמן לחייב ממון אם אין חזקה נגדו, והסיבה שהגמרא לא האמינה לו לברר של מי האבידה היא שהסימנים ביטלו את כוחו.
ראיה לכך שגם אם יש שני כוחות שווים הם לא 'מתקזזים', אלא עדיין עומדים זה מול זה, ניתן להביא מהגמרא במסכת בכורות 19 . הגמרא דנה בדין עגלה ערופה שנמצאת סמוכה לשתי ערים בשווה, ושואלת: "יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו". ולכאורה שאלת הגמרא אינה מובנת, שהרי התורה קבעה שהעיר הסמוכה אל החלל צריכה להביא עגלה ערופה, כאן בית הדין מדד והתברר לו שאין עיר קרובה, והדין צריך להיות שאף עיר לא תביא עגלה ערופה, ומדוע שואלת הגמרא שיביאו שתיהן? רואים מכאן שגם כאשר אני נשאר בספק, כשההכרעה נעלמת ממני, כיוון שמצד האמת יש עיר קרובה יותר (שכן ודאי המרחק אינו זהה בצורה מוחלטת, ורק אנחנו לא יכולנו לדייק) - צדדי הספק קיימים, וחיוב הבאת העגלה במקומו עומד. בדומה לכך גם בחיוב השבת אבידה, כששני אנשים מביאים סימנים - כיוון שודאי אחד מהם צודק, אני לא מסתכל עליהם כאילו התבטלו. וכיוון שיש הוכחה ברמת בירור המציאות על ידי הסימנים - לא נסתפק בעדותו של העד האחד.



^ 1 דברים יט, טו
^ 2 תחילת פרק עשירי, בגמרא בדף פז ע"ב.
^ 3 שורש עב'
^ 4 ראה קידושין סה ע"ב
^ 5 שמעתתא ו' פ"ג
^ 6 כח ע"א.
^ 7 יש מקום להעיר על קושיית השב שמעתתא, שכן באופן פשוט מוצא האבידה נחשב לשומר של הבעלים, ונמצא שיש כאן מוחזקות, ולכן עד אחד אינו נאמן גם לפי המהרי"ק.
ניתן להסביר את הקושיה על פי דברי הר"ן בקידושין. המשנה בדף סג ע"ב אומרת: "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן". שואל הר"ן כיצד אדם מן השוק נאמן לומר שהוא קידש, הרי זה דבר שבערווה שמצריך שני עדים? ומתרץ שלאב יש נאמנות מן התורה על בתו, ואם כן כשאומר "קדשתיה" הוא מחזיק אותה כאשת איש, כעת כשבא העד האחד הוא יהיה נאמן משום שהוא לא בא להוציא מחזקה, אלא להעמיד על אותה חזקת אשת איש ולברר שהוא הבעל.
כך נוכל לומר גם אצלנו. מוצא האבידה מחזיק אותה עבור הבעלים, ואם כן העד שמעיד לטובת הבעלים לא מוציא את האבידה מחזקתה, אלא מברר מיהו הבעלים. יוצא שהגמרא עוסקת בעד אחד שלא בא נגד חזקה וחוזרת השאלה על המהרי"ק.
^ 8 הלכות סנהדרין, פרק ט"ז, הלכה ו.
^ 9 שם פרק טו'
^ 10 קידושין פרק ג, משנה ח. בגמרא בדף סד ע"א.
^ 11 מהדורא קמא סי' קז'
^ 12 סי' מו'
^ 13 בבא מציעא כח:
^ 14 קלד ע"ב.
^ 15 בבא מציעא פרק א, סימן ד.
^ 16 מסכת חולין, דף לד בדפי הרי"ף
^ 17 סימן רנט.
^ 18 ראה בספר 'בית נאמן' לר' אייזיק חבר.
^ 19 יח ע"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il