בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת אשר

היסטוריה ארוכה וגיאוגרפיה קצרה

מה בין המאבק עם ישמעאל והמאבק עם עשיו ומהו טיבו של המאבק בין יעקב ועשיו?

undefined

הרב אברהם אבא וינגורט

כ"א בחשון תשס"ז
12 דק' קריאה
לתלמידנו היקר הרב יואל קלינג שליט"א ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון
אני נמצא עתה בטיסה בין פריז לתל אביב. בפריז נתתי מספר שיעורים, ובין השאר התקיים ביום ראשון לפני שבוע, מוצאי שבת לך לך, ב"מרכז רש"י", יום עיון לזכרו של הרב יהודה אשכנזי ז"ל, שעתה מלאו עשר שנים לפטירתו, ומסרתי שם שיעור הבנוי על תורתו, בבחינת דבריהם הם זכרונם.

התחלתי עם הרש"י הראשון בתורה:
"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, וכו', ומה טעם פתח בבראשית, וכו', שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

והרב אשכנזי העיר שברור שרש"י (עפ"י המדרש) כתב את הדברים ברוח הקודש. ושני טעמים לדבר:

א. עד המאה העשרים למניינם, מעולם לא היה מושג בהיסטוריה של "אומות העולם". היתה אולי אומה בודדה או מספר אומות שנאגדו יחדיו, ובאו בטענה או במלחמה על שנלקחה ארץ מידם, אך התאגדות של אומות העולם יחדיו - זה לא מצינו.

ב. עד לפני כמאה וחמישים שנה, לא היה מושג "לסטים אתם", במשמעות של טענה מוסרית הבאה בפי האומות על "גזילת" ארץ. כל העמים כולם ישבו והתיישבו על ארץ שכבשו אותם, ואף אחד לא ראה בזה בעייה מוסרית. כך דרכו של עולם (לכל היותר ראו בזה עילה ע"מ לכבוש מחדש וכדומה). רק משעה שהחלה תנועה של שחרור מקולוניאליזמוס, התחדד המושג של "כיבוש", ועמו הבעייתיות המוסרית שבדבר.

וע"כ ברור שרש"י ברוח קדשו חזה שזאת תהיה הבעייה המרכזית של הדור של עקבתא דמשיחא, שעם ישראל יעמוד על "כס הנאשמים", בטענה "לסטים אתם", ומתוך כך פתח את פירושו על התורה בדברים אלו של רבי יצחק.

ועתה עלינו להתבונן מהי התשובה שניתנת לאומות העולם. וכי בזה שנעמוד עם "מקרופון" ונכריז "בראשית ברא אלוקים", אנו נפתור את הבעייה? וכדי לעמוד על טיבה של התשובה, עלינו להתבונן ביתר עמקות בשורש הטענה "לסטים אתם", כלומר בשורש המאבק שבין אומות העולם לישראל.

לשם כך הבאתי לימוד שזכיתי ללמוד מפי הרב אשכנזי (ובהזדמנות אחרת כבר הבאתי את חידושו המרתק) על סוף פרשת תולדות.

מה בין המאבק עם ישמעאל והמאבק עם עשיו
בסוף פרשת תולדות, הפסוקים מספרים על יעקב שנשלח לפדן ארם ע"י אביו ואמו, מתוך שחששו מנקמת עשיו, ודאגו שיקח אשה משם ולא מבנות כנען. והפסוק אומר: "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי, אחי רבקה אם יעקב ועשיו" (בראשית כ"ח, ה'). ורש"י בד"ה אם יעקב ועשיו כותב: "איני יודע מה מלמדנו". ותוספת זאת במקרא "אם יעקב ועשיו" היא באמת פלאית, שהרי כל הפרשה עוסקת בענין זה, והוא הוא הטעם שבגללו נשלח יעקב לפדן ארם. אלא שגם רש"י קצת תמוה, שהקושי ברור לכל בר בי רב, ואם אין לרש"י תשובה, למה עליו להודיע קבל עם ועדה שאינו יודע (ראה בשפתי חכמים).

(ואגב, אילולא דמסתפינא, היה מקום לתת ביאור "פסיכולוגי" לתוספת זו. הקורא את הפרשה יכול להתרשם שרבקה אוהבת רק את יעקב, ואבד לה רגש אמהות כלפי עשיו. ובא הכתוב להודיענו, שלא כך הדבר, רגש האמהות שוה הוא אצל שניהם "אם יעקב ועשיו", וכל מה שעשתה, זה היה מתוך ראייה לעתיד, שהבינה שרק יעקב ראוי לברכה, והוא הוא המסוגל לקבל על עצמו את השליחות של בורא עולם, ולהשתלב בפרוייקט האלוקי. וגם את הפסוק "ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית כ"ה, כ"ח) יש להבין ברוח זו, כעין הנאמר על אברהם אבינו (בראשית י"ח, י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ד' לעשות צדקה ומשפט", ופירש"י בד"ה כי ידעתיו: "לשון חיבה").

וביאר הרב אשכנזי שכשרש"י אומר "איני יודע מה מלמדנו" (וכן הוא גם בשאר מקומות), כוונתו לומר שבעצם הוא יודע יפה מה מלמדנו הפסוק, אלא שמה שהוא יודע לא יכול להיות, וע"כ "איני יודע מה מלמדנו".

והנה בפרשת תולדות (בראשית כ"ה, ט') נאמר "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו", וכתב רש"י בד"ה יצחק וישמעאל: "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם".

וע"כ היה מקום לחשוב שאם הפסוק הדגיש כאן "אם יעקב ועשיו", והקדים יעקב לעשיו, סימן הדבר שעשיו חזר בתשובה. כלומר, אחרי כל האירועים, הוא עשה חשבון נפש והבין שהברכה - של יעקב היא. וגם המשך הפסוקים מלמדנו שהרהר קצת בתשובה והלך לקחת את בת ישמעאל לו לאשה, לאחר שראה שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. ועל זה מעיר רש"י: מה שהפסוק לכאורה בא ללמדנו לא יכול להיות, וע"כ איני יודע! ולמה לא יכול להיות? שני טעמים לדבר, האחד עפ"י פשוטו של מקרא, והשני מבחינה אידיאולוגית.

עפ"י פשוטו של מקרא:
כשיצחק מת נאמר בפרשת וישלח (בראשית ל"ה, כ"ט): "ויקברו אותו עשיו ויעקב בניו", ואילו עשיו היה חוזר בתשובה, היה לו לכתוב: יעקב ועשיו בניו. ומתוך שלא חזר בתשובה, מובן ששם גם לא נאמר, כמו אצל אברהם, שיצחק מת בשיבה טובה.

הבחינה האידיאולוגית
הרב אשכנזי הדגיש את הפן השני, הבחינה העקרונית. ולשם כך עלינו לרדת לעומק המאבק בין יצחק וישמעאל מחד, ובין יעקב ועשיו מאידך.

מה טיבו של המאבק בין יצחק וישמעאל? על הפסוק (בראשית כ"א, י'): "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", נאמר ברש"י: "מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, וכו'". המאבק הוא איפוא על ירושת ארץ ישראל.

ומהו טיבו של המאבק בין יעקב ועשיו? המאבק הוא על הבכורה ועל הברכה, כדברי עשיו לאביו: "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" (בראשית כ"ז, ל"ו). המאבק הוא איפוא על התואר "ישראל", מי הוא ישראל האמיתי, Verus Israel. ואין הדבר פשוט כלל וכלל גם מבחינתנו, ועלינו לחכות למועד יציאת מצרים כדי שהמאבק יוכרע בבית דין של מעלה, כדברי רש"י על הפסוק "בני בכורי ישראל" (שמות ד', כ"ב): "כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשיו".

במילים אחרות, המאבק בין יצחק וישמעאל הוא בעולם הזה, המאבק בין עשיו ויעקב הוא בעולם הבא.

וע"כ במאבק על הירושה, בעולם הזה, הכתוב אומר שישמעאל חזר בתשובה. כי יכול הוא לחזור בתשובה, להכיר בזכותו של יצחק על ארץ ישראל, ועדיין הוא נשאר ישמעאל. אין הוא חסר ארצות להתיישב בהם. משמעות הדברים בהיסטוריה, שיבוא היום שישמעאל יכיר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ועפ"י הנאמר, זה יקרה במקום קבורתו של אברהם, בחברון. כשישמעאל יוליך את יצחק לפניו בחברון, זה יהיה הסימן שחזר בתשובה!

אך במאבק על התואר "ישראל", עשיו אינו יכול לחזור בתשובה. כלומר, ברגע שעשיו יכיר שיעקב הוא ישראל, הוא חדל מלהיות. הוא כבר לא יכול להתקיים בתורת עשיו, כי זהותו המוצהרת היא הכחשת זהותו של יעקב.

והנה רש"י היה חי בסביבה נוצרית עויינת, בתקופת הצלבנים. ורש"י לא יכול היה לומר בגלוי שעשיו -הוא אדום, הוא רומי, הוא עולם הנצרות- אינו יכול לחזור בתשובה. וע"כ כתב זאת בלשון סמויה: "איני יודע מה מלמדנו"!

בסיכומו של דבר, בעייתנו עם ישמעאל היא במישור הארצי, בעייתנו עם עשיו היא במישור השמימי.

ואוסיף על הדברים, שאין לנו בעייה עם ישמעאל אם נהיה רק דת, "דת של בית הכנסת". כל הבעייה מתחילה ברגע שאנו טוענים שעם אנחנו, והיא מחריפה דווקא בשעה שאנו מבקשים להיות עם ככל העמים. אין לישמעאל כמעט בעייה אם אנו מבקשים רק את ירושלים של מעלה, אם אנו דורשים את ירושלים כמו שהם, להבדיל, "דורשים" את מקה, כמקום פולחן, השתחויה ועלייה לרגל. בעייתם היא ברגע שאנו מבקשים את ירושלים של מטה.

ומאידך אין לנו בעייה עם עשיו אם נהיה רק עם. כל הבעייה מתחילה ברגע שאנו טוענים שדת אנחנו, ואנו דורשים את ה"בכורה" בשמים. אין לעשיו כמעט בעייה אם אנו מבקשים רק את ירושלים של מטה. הבעייה היא בעיקרה בשעה שהם קולטים שמשמעות ה"דרישה" היא התגשמות הנבואה (וע"כ אין תימא שבסופו של דבר, עולם הנצרות הכיר בזכותנו לחיות כעם בארץ ישראל. כי מרוב שהכרזנו שעם אנחנו ככל העמים, פג פחדו שיש משמעות נבואית-תיאולוגית לשיבת ציון).

"עם הדת"
והנה, שמעתי פעם דבר מענין מהרב אשכנזי על הפסוק "ואהבת לריעך כמוך". דווקא בשעה שהוא "כמוך" מוצאת התורה לנכון להדגיש "ואהבת". כי עיקר השנאה בעולם הוא בין הדומים, בין הטוענים לאותו כתר. כשאחים רבים זה עם זה, כקין והבל, השנאה היא הכי תהומית. גדולה היתה השנאה בין הרוסים והסינים, ששניהם טענו לכתר ה"קומוניזמוס הטהור", מאשר השנאה בין הרוסים והאמריקאים. השנאה היא אל מי שרואים אותו כמתחרה!

ומתוך כך נראה לי שאם נהיה לא עם ולא דת, אלא נהיה מה שמורי ורבי ה"שרידי אש" זצ"ל הגדיר: "עם הדת"Das Volk der Religion , תפוג השנאה, ואולי אף תיעלם, ולפחות תיפול בתרדמה עמוקה, גם של ישמעאל וגם של עשיו. כי באותו רגע נחדל להיות "מתחרים". וזוהי ההבטחה הגדולה שניתנה לנו: "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ד' אלוקיך שלש פעמים בשנה" (שמות ל"ד, כ"ד). ומענין הביטוי "ולא יחמוד", המקביל ל"לא תחמוד" שבעשרת הדברות. וחשבתי פעם, ואח"כ שמעתי את הרעיון גם מפי גיסי הרב יהושע כ"ץ שליט"א, רבה של מעלה אדומים, שהדברים מתקשרים עם דברי האבן עזרא שם: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו וכו', כי ידע כי זה לא יתכן". וכן הוא ג"כ בשעת עלייה לרגל. כשהאומות יראו אותנו כעם שכל שאיפתו היא לעלות אל ד' ולהידבק בו, הם יחדלו לחמוד את ארצנו, כי יבינו שארץ הקודש מיועדת לעם קדוש, ואין הם שייכים אליה.

גיאוגרפיה והיסטוריה
דומני שכבר הבאתי פעם את דברי שר החוץ לשעבר, שאמר: הטרגדיה של ישראל, שיש לנו היסטוריה מדי ארוכה וגיאוגרפיה מדי קצרה (והוספתי, שהגויים מתוך שלא מצליחים לגזול מאתנו את ההיסטוריה מנסים לגזול מאתנו את הגיאוגרפיה. אך דבר אחד הם שוכחים: שבכל פינת גיאוגרפיה יש אין סוף היסטוריה).

והנה, אם נרצה לבטא את הנאמר לעיל קצת במילים אחרות, דומה שהמאבק עם ישמעאל הוא על גיאוגרפיה - מי הוא הבעלים על ארץ ישראל. המאבק עם עשיו הוא על היסטוריה - מי הוא זה שזכה בבכורה ובברכה. ואין פלא איפוא, כשעשיו -הוא אדום הוא רומי- חזר למקורות התנ"ך, וקיבל את דת הנצרות, הוא שלל מכאן ואילך את ההיסטוריה מהעם היהודי, ולדידו היהודים ירדו מבימת ההיסטוריה בעת ההיא.

(ואגב, כפי שכבר הערתי בהזדמנות אחרת, הרב אשכנזי היה מבאר מה טיבה של "התשובה" של עשיו, שהלך לקחת את בת ישמעאל. נאמר (בראשית כ"ח, ח'): "וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו". ולמה רק "בעיני יצחק אביו", הרי בשעה שלקח בנות כנען נאמר (בראשית כ"ו, ל"ה): "ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" (אולי, יש הבנה לדברים עפ"י הכתוב הסמוך: "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות", ופירש"י: "בעשנן של אלו שהיו מעשנות ומקטרות לאלילים". וזהו הנאמר שראה עשיו "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו", הכיר זאת בעיניו של יצחק. ודווקא עתה שם את לבו לדבר, מאחר שכל ענין חילוף הברכות התגלגל מתוך שכהו עיני יצחק מראות). וביאר הרב אשכנזי שבגלגול ההיסטוריה, עשיו "החוזר בתשובה", זהו עולם הרומי שהופך לנוצרי. ו"תשובה" זו היא רק ביחס לאב ולא ביחס לאם. וראה מה שדרשו חז"ל על הפסוק: "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית" (משלי כ"ח, כ"ד): "ואין אביו אלא הקב"ה, וכו', ואין אמו אלא כנסת ישראל". וכשעשיו "חוזר בתשובה", הוא חוזר רק ביחס להקב"ה, אך לא ביחס לכנסת ישראל, וד"ל.

ועוד העיר רב אשכנזי, שכתוב שעשיו לקח את בת ישמעאל "על נשיו לו לאשה" (בראשית כ"ח, ט'). ואיזו מין תשובה היא זו, כשאינו נפרד מנשותיו הראשונות (וכבר העיר רש"י על כך). ושוב יש כאן ביטוי ל"תשובה" של עשיו בגלגול ההיסטוריה. כשחוזר בתשובה, אינו מסוגל להתנתק מעברו. רומי הפאגנית, העובדת אלילים, הופכת לנוצרית. אמנם מקבלת על עצמה את האמונה בבורא עולם, אך אינה מסוגלת להתנתק לגמרי מריבוי האלילים, ומתוך כך נולדה האמונה ב"שיתוף".

ועוד העיר הרב אשכנזי, שנישואין אלו של עשיו עם בת ישמעאל, הם ביטוי לשיתוף פעולה בין עולם הנצרות ועולם האיסלם הבאים לחסום את הדרך בפני ישראל, ברגע שנדמה להם שישראל עומדים לזכות בברכתו של אברהם אבינו, שברכה זו היא על סף התממשות. ועפי"ז נראה לי לפרש את שתי הפעמים שנאמר בפסוקים שם "וירא". "וירא עשיו כי ברך יצחק את יעקב וכו'" (בראשית כ"ח, ו'). "וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו" (בראשית כ"ח, ח'). ולכאורה הכל ראיה אחת (עיי"ש ברש"י פסוק ז'). אלא שיש "שני דינים" ב"וירא". שתי ראיות יש כאן מצד עשיו, הקשורות לאותה מציאות של יעקב שנשלח לפדן ארם. יש "וירא" שהוא ביטוי לכעין חזרה בתשובה, וכנ"ל, ויש "וירא" שהיא ביטוי לרצון לעקוף את יעקב. הוא מבין שא"א שהברכה תעבור דרך בנות כנען, אז הוא לוקח את בת ישמעאל, ודרכה יכולה הברכה לעבור (וראיה לדבר, מתוך ה"איום" של עבד אברהם על לבן ועל בתואל: "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני הגידו לי, ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל" - בראשית כ"ד, מ"ט. ופירש"י בד"ה על ימין: "מבנות ישמעאל"). ולשם כך איננו מחוייב להיפרד מנשותיו הראשונות.

ואגב, בוא וראה כיצד פסוקים מועטים אלו שבסוף תולדות, שבמבט ראשוני מספרים לנו על מעשה שולי של שידוך ושל זיווג, מקפלים בתוכם, עפ"י ההארה של הרב אשכנזי, את כל ההיסטוריה).

וברגע שעולה בידינו לאחד בין גיאוגרפיה והיסטוריה, אין אנו "מתחרים" לא בישמעאל ולא בעשיו.

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ
ודומני שעפ"י כל אלה נוכל להבין את התשובה שיש בפינו לאומות העולם המאשימים אותנו: "לסטים אתם". ומהי התשובה לפי רש"י: בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ! אך כיצד הכרזה זאת מגיעה באזני אומות העולם? כיצד היא נקלטת ומתקבלת?

והנראה בזה שישנה רק דרך אחת להכריז שד' ברא שמים וארץ: כשבני ישראל שומרים את השבת. שבת היא היא העדות על מעשה בראשית. ובשעה שכל הוויתם של ישראל הם החיים עפ"י מחזוריות הבריאה, שש אחד, שש אחד, שש אחד, הרי עצם הוויתנו היא העדות החיה על מעשה בראשית. אנו מנגנין את התזמורת של הבריאה, אנו הכינור של הסימפוניה האלוקית, וכל האומות שומעות ומקשיבות. ולהבדיל, הגע בעצמך, וכי היושב ומקשיב לסימפוניה של מוצרט יקנא במנצח ובכנר הראשי? אדרבה, אזנו מתמוגגת ונפשו מתענגת.

כשבני ישראל שומרים שבת בתורת עם, ולא רק כפרטים, אין הם מעוררים קנאה ושנאה, כי אין הם בני תחרות לאף אחד:
- כי כעם המעיד על מעשה הבריאה, אנו נאמנים לזהותנו כ"עם הדת". ויפה העירו לי שעצם החיבור הזה בין העם והדת הוא החיבור בין ארץ ושמים, שעל בריאתם אנו מכריזים ע"י השבת.

- כי בשעה שבארץ ישראל אנחנו, ושם אנו כעם שומרים שבת, אנו מקיימין את החיבור הייחודי בין גיאוגרפיה והיסטוריה. ארץ ישראל היא קדושת המקום, שבת היא קדושת הזמן, "וילכו שניהם יחדיו". רעיון זה בא לשיא ביטויו בשנת השמיטה, "שבת הארץ", הזמן פוגש את המקום, וקדושת שניהם הופכת לאחד.

כשבני ישראל כעם מנגנין את הסימפוניה של הבריאה, הכל רואים שאיננו רק דת המקיימת מצוות, שתורתה פותחת במצוה ראשונה, אלא עם שיש לו ארץ שתורתו פותחת בזכותו על הארץ. ואין אנו מקדשין רק את הזמן, בבחינת "החודש הזה לכם", אלא גם את המקום, בבחינת "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים".

ובשעה שישראל ישמרו את השבת, יכריזו גם מלמעלה "שבת שלום".

(ואולי זהו הנאמר במסכת שבת קי"ח,ב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלים". ומהן שתי השבתות: שבת בראשית ושבת הארץ, המפגש בין קדושת הזמן וקדושת המקום).

ואתם, אחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, ייצגתם בצורה המופלאה ביותר את אותו צירוף "שבת הארץ", לא רק ע"י הדוגמא הכ"כ יפה של עובדי אדמה השומרים שמיטה כהלכתה, אלא שעצם הוויתכם היתה סמל לצירוף של עם ודת, של היסטוריה וגיאוגרפיה. הייתם למשל ולשנינה כיצד ההידבקות בגיאוגרפיה אינה אלא הידבקות בהיסטוריה, ככלב בן יפונה שהלך על קברי אבות כשראה שהמרגלים מבקשים להינתק מהגיאוגרפיה. ביקש להראות שאי אפשר להפריד בין הדבקים, ומי שרוצה להיפרד מהגיאוגרפיה סופו שנפרד גם מן ההיסטוריה.

והיה כנראה מי שהגה בימינו את הרעיון של הפרדה והינתקות: לנתק אתכם ואותנו מן הגיאוגרפיה. אולי היו כאלה שגם חשבו בתמימות שהיפרדות זו תביא את השלום המיוחל כ"כ, ולא קלטו שזה בדיוק ההיפך, שברגע שמנתקים בין קדושת הזמן לקדושת המקום, רק מעוררים קנאה אצל ישמעאל ועשיו.

לדורון, לתפילה ולמלחמה
ולבסוף, רצוני להוסיף דבר, מענין לענין, בשאלה כיצד התכונן יעקב אבינו למפגש עם עשיו: "התקין עצמו לשלושה דברים - לדורון לתפילה ולמלחמה" (רש"י, בראשית ל"ב, ט').

אחיך היקר, הרב אלי קלינג שליט"א, בתכניתו השבועית בערוץ 7 בימי שישי, הביא את דבריו של אחד מאלופי צה"ל (היום לשעבר!), שכה שקועים היינו בהכנות ובביצוע ההינתקות, שלא התכוננו כדבעי למלחמה בצפון. ועיתונאי אחד, הנחשב מאד בעולם התקשורת, התקיף אותו, ומלבד שהכחיש את המציאות, וקבע שההכנה והביצוע של ההינתקות היו דבר שולי בעיסוקיו הרב-גווניים של צה"ל, כתב עוד שטענה זו אווילית היא, שאפשר להפוך את הקערה על פניה, ולומר שעיסוק היתר של צה"ל ב"שטחים הכבושים" הוא שמנע ממנו להתכונן כדבעי במלחמה בצפון.

והנה, טענה זו כשלעצמה תמוהה היא, שאינה דומה "מלחמה" ביהודים, ומלחמה באויב, והעיסוק במלחמה במחבלים הוא בסופו של דבר גם הכנה למלחמה יותר כוללת, גם אם אינה דומה במדוייק. אך הרב אלי קלינג הדגיש בעיקר פן אחר של הדברים. העיסוק בהינתקות מהווה בעייה לא בגין העיסוק המעשי, אלא בעיקרו בגין העיסוק המנטלי. הקונצפציה היא שהשלום עומד בפתח, ועל כן לא מתכוננים במלוא הרצינות למלחמה, כאילו גם היא בפתח. קונצפציה זו היא שהולידה את אוסלו, והיא שהולידה ג"כ את ההינתקות (או את ההשלמה של חלק נכבד מן העם עם המהלך), שהולידה את המחשבה שאחים שלנו היושבים ב"שטחים כבושים" הם המכשול לשלום, ודי לסלק אותם כדי להוליד את "ימות המשיח".
רצוני להוסיף על ניתוחו הקולע: באופן פרדוקסלי, דווקא המאמין מתכונן לכל האופציות האפשריות: לדורון, לתפילה ולמלחמה.

(הרב אשכנזי היה אומר שישנם ג' סוגים של יהודים, אלא המתכוננין רק "לדורון", אלא המתכוננין רק "לתפילה", ואלה המתכוננין רק "למלחמה". ויעקב הוא ישראל, וכלל את שלשתם.

ואוסיף על דבריו, שעשיו, כשרואה את יעקב מתכונן גם למלחמה, הוא נסוג. כי עשיו חושב שיעקב מסוגל רק לדורון (החזן מלוזן, ר' זכריה ברקוביץ ז"ל היה אומר על המשנה, שבת קנ"ג,א: "מי שהחשיך בדרך - נותן כיסו לנכרי", שמי שנהיה לו "חושך" בדרך מפני נכרים המבקשים להביא עליו רעה, שיתן להם "כיסו" וייטב לו!), או לתפילה. ולפתע מתגלה לעיניו יעקב אחר, יעקב המסוגל גם למלחמה, שחי לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה, בעולם של עשייה. כי עשיו, לפני ש"חזר בתשובה" כועס על יעקב שגזל לו את העולם הזה, והוא חשב שיעקב איננו מסוגל לזה. ואחרי ש"חזר בתשובה" הוא כועס עליו שגזל לו את העולם הבא... וכשרואה שיש לו את הכישרון לשניהם, הוא נסוג).

מי שיש לו קונצפציה חילונית של משיחיות, הוא נדבק בה כאל עבודה זרה, והוא לא מסוגל לראות אפשרויות אחרות. אך האמונה הטהורה בד' לא מביאה לשיתוק אלא לעשייה.

איננו יודעים כיצד ד' יביא את הישועה, אם ע"י דורון, אם ע"י מלחמה, אם ע"י דרכים אחרות, וע"כ עלינו להתכונן בכל הדרכים שיש בידינו לפעול, וכך להיות שותפים להשי"ת בעשייה: "אשר ברא אלוקים - לעשות". אסור שהעיסוק ב"דורון", בדרכים דיפלומטיות ליישוב המשבר יבוא על חשבון העיסוק במלחמה (וכבר הערתי פעם שיעקב לא נותן לעשיו שום דבר מהותי כ"דורון", לא נותן לו חלקים מארץ ישראל, אלא עזים ותישים רחלים ואילים, גמלים ופרים, אתונות ועיירים...).

ומתוך כך יובן ש"תפילה" באמצע היא, בין דורון לבין מלחמה. ולכאורה עליו היה לפתוח בתפילה. אלא שהתפילה היא המכוונת גם את הדורון וגם את המלחמה!

ויה"ר שד' יברך את עמו בשלום.

בברכה מרובה ובידידות, אברהם אבא וינגורט

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il