תורה - עצה לחיים

"ויאמר ד' אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו ויאמר להן ...", ובהמשך: "עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו ... ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך עשה".

ויש להבין את כל מהלך השיחה בין יעקב לנשותיו, הרי יעקב שומע ציווי מפורש מהקב"ה לשוב אל ארץ אבותיו, ואז יעקב קורא אל נשותיו "השדה", שעל כך דרשו חז"ל במסכת ברכות (דף ח'):

כלומר יועצין רק במקום שאין אחר זר ששומע. וצריך להבין, מה 'יועצין' שייך כאן, לאחר ציווי מפורש? ועוד נשותיו עונות לו בסברא ובחשבון כי באמת אין להן מה לחפש בבית אביהן. ועתה "כל אשר אמר אלוקים אליך עשה", וכי בגלל חשבונן עם אביהן, צריכות להצטרף אל יעקב וכי הציווי האלוקי אינו מספיק?

יסוד גדול למדים מכאן. כל ציווי ד', כל מצווה מהתורה, היא גם העצה ההגיונית הטובה ביותר לאדם איך לנהוג, וזה שהדגישה התורה בפרשתנו כי גם ע"פ ההגיון וההבנה הרי כך יש לנהוג, וכלשונו של הרמב"ם (סוף הלכות תמורה) שהמצוות הינן עצות מהבורא. משום כך הודגש העניין של "יועצין" והמענה של נשותיו להבין שזה הדבר הנכון וההגיוני ביותר. התורה והמצוות הם הם הדרכים הישרות ללכת בהם, ואין בהם כל מכשול או תקלה חלילה. חלילה לנו להתפשר או לעקם ציווי התורה לשום מטרה שהיא, כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע - ככת