בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוה גדולה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רפאל בן יוסף

מצוות עשה להשיב אבידה

מצות עשה להשיב אבדה לישראל, שנאמר: "השב תשיבם לאחיך" (דברים כ"ב א').

undefined

הרב שמואל הולשטיין

שבט תשס"ז
3 דק' קריאה
מצות עשה להשיב אבדה לישראל, שנאמר: "השב תשיבם לאחיך" (דברים כ"ב א').

מצוה לספר
לאחר שבועיים לשהותו של ר' זושא אצל רבו המגיד ממזריץ', בא להפרד מרבו. קודם צאתו, המגיד בירך את ר' זושא שימצא במהרה חתנים טובים, ואז הוציא ממגרת שולחנו מעטפה עם סך של שלוש מאות רובל לצרכי החתונה, משום שידע על עניותו הרבה של ר' זושא.

בדרך לביתו כשעבר ר' זושא באחת העיירות בדרך, ראה ליד בית הכנסת התקהלות גדולה. הוא פנה לשם, ולשאלתו נענה כי הייתה אמורה להתקיים במקום חתונה שמחה במיוחד של ביתה היחידה של רוח'ל האלמנה. כל העיירה התאספה לשמוח בשמחה מיוחדת זו, אולם רוח'ל שהתחייבה לתת לחתן נדוניה של שלוש מאות רובלים, אותם חסכה במשך שנים פרוטה לפרוטה, איבדה את כל הכסף ולא מצליחים למצוא את כספה האבוד. ר' זושא שנזכר כי בכיסו מונחים שלוש מאות רובלים, נדחף לתוך ההמולה והכריז בקול כי הוא מצא את הכסף האבוד. הקהל כולו הריע לו, והתזמורת החלה שוב לנגן תוך שר' זושא נישא על כפיים. לאחר מספר דקות פנו אל ר' זושא בבקשה שייתן לחתן את הכסף. ר' זושא בתשובה ענה כי הוא מבקש מהאלמנה לתת סימנים והיה ויתאימו למציאתו, ייתן את הכסף. האלמנה פרטה בפניו את השטרות השונים שמהם היה מורכב צרור כספה, ור' זושא ענה כי כך אכן מצא, וכי הוא רץ למלונו להביא את הצרור. הוא רץ אל חלפן הכספים ופרט את הכסף שקיבל מהמגיד בדיוק על פי הסימנים שקיבל מהאלמנה. כשחזר לחתונה עם הכסף, הקהל התלהב והתחיל לשיר לכבודו. מפה לפה ניתן היה לשמוע את קריאות ההתפעלות מיושרו של מוצא האבדה על שלא העלים עיניו והחזיר האבדה לבעליה.

ר' זושא החל לשלש את הכסף לידי החתן. אך כשהגיע לשלושים רובלים האחרונים הפסיק וטען כי את השלושים הנותרים הוא שומר לעצמו כשכר טרחה. הקהל התרגז, וככל שעקשנותו של ר' זושא התגברה כך מנת הקללות והחירופים התעצמו. לאחר דין ודברים החליטו לקחת את הפושע לרב העיירה על מנת שיכריע מה דינו. הרב כששמע את דרישתו של ר' זושא החל לצעוק עליו וציווה עליו להחזיר מיד את כל הכסף. ר' זושא בחוסר ברירה הוציא את שארית הכסף ונתן לחתן תוך שכולם צועקים עליו ומבזים אותו. לאחר שיצא, נזכר הרב כי האיש המוזר הזה הינו זושא תלמידו של המגיד ממזריץ', תלמיד שכל כך משתבח בו, והרגיש שחייב לספר למגיד מיהו באמת תלמידו רודף הממון.

כשהגיע למזריץ' סיפר המגיד לרב את כל המעשה. המגיד הבין מיד כי ר' זושא נתן את כספו שלו, וביקש כי יריצו סוס מהיר לרדוף אחר ר' זושא ולהביאו חזרה. כשחזר, המגיד ציווה עליו כי יסביר את פשר התנהגותו. בחוסר ברירה סיפר ר' זושא כי בעת שהכריז כי מצא את הכסף היצר הרע התחיל לשבח אותו על המעשה האציל שעשה בוותרו על כספו שלו לטובת האלמנה. "כשרקדו לכבודי, הרגשתי שאני כמעט ולא יכול לעמוד מול היצר הרע שניסה בכל כוחו להפילני בגאווה. וכשהלכתי לחלפן הכספים הרגשתי שעוד רגע אני נופל לחלוטין ברשתו, לכן אמרתי לקהל כי אני דורש שכר תמורת החזרת המציאה, ותוך רגע כל הכבוד העצום התחלף בביזיונות שאין כדוגמתם, ואז יצרי הרע ברח מהמקום במהירות"...

כשיצא ר' זושא אמר המגיד לנוכחים: "לעשות מעשה טוב זה דבר אחד, ולעשות אותו בשלמות המידות זה כבר דבר אחר"...

מצוה להורות
המוצא מציאה חייב להכריז ולחפש את המאבד ולהשיבה לו. ויש בדבר חילוקי דינים רבים ולכן ראוי לאדם המוצא מציאה לעשות שאלת רב באשר לדין המציאה שמצא.

מעיקר הדין המוצא מציאה במקום שיש שם רוב גויים או יהודים מחללי שבת בפרהסיא או אוכלי נבלות להכעיס, המציאה שלו ואינו חייב להכריז. אולם טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר לישראל כשר שנתן סימנים שהאבדה שייכת לו.

מציאה שיש בה ספק שמא הניחום שם בעליה בכוונה אין לגעת בה.

אדם מכובד שמצא מציאה שאין זה מכבודו לטפל בה, וכגון שגם אם הייתה שלו לא היה נוטלה, אינו חייב ליטלה ולהשיבה לבעליה. אולם יש מקום לנהוג בזה לפנים משורת הדין.

בכלל מצוה זו כל מעשה שיכול לעשות על מנת למנוע נזק מחברו.

וכתב רבינו יונה: "אם מצוה להשתדל בהצלת ממון חברו קל וחומר להשתדל בהצלת חברו, להצילו בעת צרתו".

__________
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il