שאלה:
אצל אחת מבנותינו נתגלתה רגישות לכמה חומרים, בניקיון בבישול וכד', כך שבמשך כמה חודשים היא אינה יכולה להיות שותפה לרוב עבודות הבית, ולכן אני מרגישה שגם משאר הילדים אין לי הצדקה לבקש עזרה, כי אם היא לא עוזרת, מדוע שהם יעזרו. יוצא שאני עושה לבדי את רוב העבודות וזה מאד קשה. מה אפשר לעשות כדי להקל מעלי?

תשובה:
בית ומשפחה אינם כמו לול תרנגולים. בלול כולם שווים: כל התרנגולות מקרקרות ומטילות ביצים, כולם אוכלות תערובת ושותות מים וכד'. אשרינו שאנו בני אדם, עליהם נאמר שכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות. היחס לילדים הוא פרטני, כל אחד לפי צרכיו ודרישותיו. כאשר נולד תינוק במשפחה והאמא מניקה אותו, אף אחד במשפחה אינו מעלה בדעתו שכל הילדים צריכים לינוק. גם כשנקרע בגד לילד וההורים קונים לו בגד חדש, אין סיבה לקנות בגד דומה לשאר הילדים.
המחשבה שלך, כאמא, שאין זה הוגן להעסיק ילדים בעבודות הבית משום שאחד מהם מוגבל ואינו יכול לשאת עמהם בעול, היא מחשבה שגויה. שהרי אם אחד הילדים היה חולה ומרותק למיטתו, האם היה עולה בדעתך לראות כאילו כל הילדים חולים ומרותקים למטתם? לא רק לגבי הטלת חובות על הילדים, אלא גם ביחס ל'פינוק', למשל אכילת סוכריה, אם ילד רגיש לסוכר, האם בשל כך נמנע מכולם הנאה כזו?

חינוך ילדים (67)

הרב אליקים לבנון

add_alert

6 - ילד רע

7 - לול תרנגולים

8 - חוגי הורים

טען עוד

הילדים הם הראשונים להבין שיש מיוחדות לכל אחד מהם, כמאמר החכם: "אין דבר בלתי שווה יותר מהתיחסות שווה לבלתי שווים". רק אנו המבוגרים חושבים לפעמים אחרת, ומחשבה זו מועברת וזורמת לילדנו, עד שהם באמת מתחילים לדרוש יחס שווה לכולם.

אני מציע לכם, כמשפחה, להפוך את המצב למנוף חיובי, כדי להשיג את התוצאה הטובה: שוחחו עם כל הילדים על כך שהאחות שלהם נמצאת במצב מיוחד, ואיננה יכולה לשאת בעול הבית. לכן מתוך הרגשת שותפות של כולם עם כולם, כל הילדים יקחו על עצמם מטלות נוספות אשר ישלימו את החסר במשפחה. חינוך כזה הופך את כל הילדים לשותפים ולמעורבים בבית ובמשפחה. כמובן שגם ההורים מקבלים על עצמם עוד מחויבות, וכל בני הבית יחדיו "יחבקו" בשמחה את האחות הסובלת מאלרגיה.