עורך: הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה: התובעת והנתבעת הן שתי עמותות, המשתפות פעולה ביניהן. בהסכם בעל פה שבין שני הצדדים הוסכם, שנציג של התובעת יתן שיעורים שיירשמו לטובת הנתבעת, ובתמורה הנתבעת תעביר חלק מתקציבה לתובעת. מספר השיעורים המועברים בכל עמותה משפיע על התקציבים שהיא מקבלת. לאחר שקיבלה את התקציבים, לא הסכימה הנתבעת להעביר אותם לתובעת.

התביעה: התובעת דורשת לקבל את חלקה בתקציבים על פי ההסכם.

הלכה פסוקה (259)

הרב ש.ב.ורנר

add_alert

45 - פסק דין: התחייבות לתשלום שכר בעת מחלה

46 - פסק דין: הסכם שותפות בהקצבות

47 - פסק דין: קיפוח פרנסה של שוחט במושב

טען עוד

תשובת הנתבעת: הנתבעת טוענת, שהיא לא רצתה לממש את ההסכם מחמת הבעיות החוקיות הכרוכות בו, ולכן חזרה בה מן ההסכם. היא מוכנה לשלם למרצה שהרצה עבורה שכר כמרצה, אבל לא לתת חלקים בתקציבים שהתקבלו על סמך הרצאות אלו.

פסק הדין : בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים: השולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיף ג) כותב: "האומנים שנשתתפו באומנות, אף על פי שקנו מידם, אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה - אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הגה: וי"א דיכולין להקנות זה לזה אפילו בדבר שלא בא. וי"א דאפילו קנין אינם צריכין, אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים, אפילו באמירה בעלמא, ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו. ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אחר כך, אבל לא לענין מה שהרויחו כבר, ואינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהן".

הדעה שמביא הרמ"א, שאפילו בלא קניין, אם התנו באמירה בעלמא היא דעתו של הרשב"א (שו"ת ח"ב סי' פז), שכאשר שני שותפים סיכמו ביניהם שיחלקו את רווחי עבודתם וכדומה, חל ההסכם בלא קניין, מדין שכירות: "לפי שכל אחד ואחד מהם נעשה שכיר אצל חברו, ויכול אדם להשתכר אצל חברו ללקוט לו מציאות ... ואלו המשתתפים הרי הם משכירים עצמם זה לזה להשתדל ולהרויח ולעשות מלאכות אלו לצורכו ולצורך חברו וקיים. ומכל מקום רשאים הם לחזור בהם כל זמן שירצה אפילו האחד, וכן פועל חוזר בחצי היום...".

לדעת הרשב"א, יש לתת תוקף להסכם שבין שני הצדדים בנדון דידן. אמנם, לדעה הראשונה ברמ"א, שאין השיתוף מתקיים אלא בקניין, בנדון דידן הרי לא נעשה קניין, וגם אילו היה קניין, לדעת המחבר קניין אינו מועיל במקרה זה.

לדעה הראשונה בשו"ע, אן כאן התחייבות בכלל, ולכן הנתבעת נאמנת לומר שחזרה מן ההסכם.
אבל לדעת הרשב"א כאמור, יש להסכם תוקף, אלא שניתן לחזור ממנו. הנתבעת טוענת שחזרה מן ההסכם עוד קודם שהשיעורים התחילו להימסר, ואילו התובעת טוענת, שלא ידעה מהחזרה עד שתבעה את הנתבעת לשלם את חלקה בתקציבים.

המחנה אפרים (שלוחין ושותפים סימן יט), כותב שלדעת הרשב"א שותף אינו נאמן לומר שחזר בו מההסכם בלי להביא על כך ראיה. הטעם הוא, שאם כן כל פועל יאמר כן, וזה לא מסתבר, שהרי סוף סוף המשיך לעבוד בעבודתו, ומניין שאינו עובד עבור בעל הבית? ולכן גם פועל וגם שותף אינם נאמנים לומר שחזרו בהם, כל זמן שלא הביאו עדים על כך. ואם כן, צודקת התובעת בטענתה.

ואמנם, השולחן ערוך (סימן קעו סעיף כח) פוסק, שבמקום שיש הפסד, רשאי שותף אחד לחלוק שלא מדעת חברו, ואם כן יש מקום לומר, כי היות שהנתבעת חששה מבעיות חוקיות, היא רשאית להפסיק את השותפות שלא מדעת התובעת, ואם כן גם לדעת הרשב"א, תהיה הנתבעת נאמנת. אלא שכבר כתבו הראב"ד והרשב"א, שגם במקרה זה צריך השותף להפסיק את השותפות בפני עדים או להודיע לשותפו, ואינו נאמן לומר שחילק את השותפות סתם כך.

מאידך, יש מקום להאמין לנתבעת, מכוח מיגו, שהרי הסכם זה נעשה בעל פה, ומיגו שהייתה יכולה להכחיש את ההסכם, נאמנת גם לומר שהיה הסכם וחזרה בה.