בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הוראת התורה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

עקרונות בהוראת הגמרא

בשיעור זה עוסק הרב סמסון בהוראת הגמרא, בעיקר לתלמידים מתחילים: שיטת הלימוד הכללית ועניינים שונים שעל המורה לדעת; לא להכביד יותר מידי על התלמידים בחילוקי שיטות; הכנת שיעור באופן האידיאלי - לימוד יסודי של כל שיטות הראשונים. בסוף השיעור עוסק הרב סמסון בחשיבותו של הלימוד העצמי.

undefined

הרב דוד סמסון

תשנ"ד
4 דק' קריאה
דרכי לימוד והוראה כלליות
מטרת העל של המורה היא להכניס את התלמידים לעובי הקורה של לימוד הגמרא: שיאהבו ללמוד ושידעו איך ללמוד. שני דברים אלו יקרו כשהתלמידים יבינו את ערכו של הלימוד, וכשירגישו שהם מתקדמים ומצליחים.

נראה תחילה מספר נקודות כלליות.
א) לר' חיים מבריסק היתה דרך מיוחדת בלימודו: דרכו היתה להראות על פי סברא חדה, שדבר שנראה כדבר אחד כולל למעשה שני עניינים נפרדים, ועל פי זה להאיר הלכות שונות וליישב קשיים. מאוד קורץ ללמוד בצורה כזו, אבל אז במקום ללמוד גמרא - לומדים רמב"ם: בדרך כלל דברי הרמב"ם סותרים את הגמרא, ר' חיים מסביר את הרמב"ם, ראש הישיבה מקשה על ר' חיים מהשיטה מקובצת ועושה חילוק משלו - למשל, כאן זה דין בחפצא וכאן זה דין בגברא.
לנצי"ב היתה דרך אחרת, והתבססה על בירור יסודי של שיטות הראשונים. ניתן לראות זאת בספרו "העמק שאלה" על השאילתות, שם הוא מביא את שיטות הראשונים ומבאר אותן בצורה פשוטה, ומדייק דיוקים מאוד פשטניים בלשון, לברר האם באמת אותו ראשון התכוון לדבר זה או לא. וזו שיטת "מרכז הרב", כך הורה הרב צבי יהודה - ללמוד שיטות הראשונים ועיקרי סברות האחרונים, ולראות כיצד האחרונים משתלבים במערך הראשונים, איזו נקודה כל אחד משלים.

ב) איך לא ללמד? לפעמים מורה רוצה ללמוד בצורה יסודית, ולשם כך הוא שואל את כל השאלות האפשריות בכל דין שנפגשים בו: האם הוא הגיוני? מקורו: דאורייתא, דרבנן, דברי סופרים, פירוש מקובל, נלמד בי"ג מידות, הלכה למשה מסיני, גזירה, סייג, תקנה, מנהג? האם הוא נלמד מפסוק? אם זו תקנה - למה גזרו והתקינו? האם הגזירה התפשטה? מי? מתי? איפה? תחולתו של הדין: נוהג רק בארץ או גם בחו"ל? האם נוהג גם שלא בזמן הבית? לשעה או לדורות? האם נוהג בכהנים בלבד, גם בנשים, בבני נח? האם זו מצוה שהזמן גרמא? חפצא או גברא? וכן על זו הדרך.
אמנם, נראה קצת מוגזם ללמד כך תלמידים, אך לימוד כזה יכול להיות לפעמים לעזר אם רוצים לעשות שיעור ממשהו שלא ראוי לשיעור.

ג) המורה צריך להבחין בין שאלה, קושיא, סתירה, ניגוד, אתקפתא: להבהיר לתלמיד היטב מהו מובנם של כל אחד מהביטויים הנ"ל ושאר המונחים התלמודיים, ולחזור על כך עד שהדברים יהיו מונחים לתלמיד בראש, שכן מושגים אלו הם הבסיס לכל לימוד גמרא.

ד) כשמלמדים תוספות יש להראות את המבנה שלו: התוספות מחולק לשני חלקים, בחלק הראשון יש קושיא, תירוץ, ושלש ראיות; בחלק השני שתי ראיות וראיה שנופלת. כך התלמיד יודע בדיוק מה הוא לא מבין, וזהו השלב הראשון בדרך להבין. אם התלמיד אינו יודע לעשות זאת, הוא יכול להתקשות רק בהבנת נקודה אחת, אך לא ברור לו בדיוק מה הוא לא מבין, והכל אצלו מעורפל. לעומת זאת אם מבנה הסוגיא ברור לו, הוא ידע להגדיר לעצמו איזו נקודה בדיוק צריכה בירור, וכך חוסר ההבנה בנקודה זו לא יפגע בהבנת שאר הנקודות - והתלמיד יהיה בדרך להבין גם מה שחסר לו.

ה) חשוב מאוד שהתלמידים יראו את התמונה הגדולה, לקשר את הפרט עם הכלל הגדול. למשל, כשלומדים "האשה נקנית בשלשה דרכים" כדאי לדבר תחילה על התא המשפחתי, סדר נשים בכלל וכו'.

הכנת השיעור
הדרך האידיאלית להכנת שיעור היא הדרך הארוכה: בשלב הראשון יש לפתוח כל ספר העוסק בסוגיא, לפתוח באוצר הפוסקים ולראות הכל - בין עיקרי ובין פחות עיקרי. אחר כך למיין את הדברים, ובשלב השלישי לשים את הכל בתוך מערכת אחת. בשלב הרביעי ממקדים, ואז השיעור מקיף את כל שיטות הראשונים.

כל המוסיף גורע!
לפעמים יש שמונה שיטות ראשונים, אך אפשר לצמצם אותם לשני כיוונים מרכזיים. לפעמים עושים הפוך: לוקחים תוספות ותוספות רא"ש שאומרים כמעט אותו דבר, אך מוצאים הבדל דק ביניהם ומסיקים שיש כאן שתי שיטות. זה נכון שצריכים להיות עירניים ולשים לב לכל שינוי לשוני, אבל זה מתאים לתלמידים ברמה גבוהה יותר. בשלב מוקדם התלמיד צריך להבחין בין שתי שיטות שונות לגמרי, ורק בשלב מאוחר ניתן לתת לתלמיד להבחין שבאותה השיטה יש בעצם שתי שיטות. סדר זה נכון גם בישיבה לצעירים וגם בישיבות גבוהות, כי אחרי ש'כתשת' את הסוגיא והבאת ארבע שיטות ראשונים עייפת את התלמידים, ושלב זה לבד יכול לקחת שיעור או שניים.

ניתן לרדת להבחנות דקות רק אם התלמידים כבר הגיעו לבד לארבע שיטות, ואתה רק מזכיר את זה בעשר דקות והשיעור עצמו הוא על ההבחנה בתוך השיטות עצמן. אז התלמידים לא יתעייפו, כי אין יותר משני שיעורים על הנושא. בקיצור, יש גבול עד כמה תלמידים מסוגלים לשמוע על נושא מסויים. אם תתחיל לעסוק בפירוט בפשט, אחר כך תלמד ארבע שיטות ראשונים ואחר כך תבנה על זה תת-שיטות - תאבד את התלמידים בדרך!

לאחר שמיינת את השיטות המרכזיות, אתה מסווג לכל שיטה את הקושיות המרכזיות שיש עליה (הקושיות מופיעות בראשונים, באחרונים ולפעמים גם לך יש קושיות) ואתה כותב למה כל שיטה לא סוברת כמו השיטה השניה, למה שיטה מסויימת בוחרת מערך כזה של שאלות ותשובות ולמה השני בוחר את המערך המקביל, ואז אתה כותב את הכל ויש לך את השיעור.

לימוד עצמי ותפעול התלמידים
יש חשיבות גדולה ללימוד העצמי, כי זהו עיקר הלימוד. תפקיד השיעור הוא רק שהתלמיד יקבל מהמורה כלים ללימוד, אך הלימוד העצמי הוא העיקר. אם שומעים הכל מאחר - זו רמה נמוכה, שקשה בעזרתה ללמוד אחר כך סוגיא לבד. הרמה הכי נמוכה זה מה שקורה בדרך כלל בשיעורים, כי לא מתפעלים נכון את התלמידים, והתלמיד רק שומע ושומע. יש רמה גבוהה יותר של "תרגום", דהיינו שמבקשים מהתלמיד לחזור על מה ששמע במילים שלו. בדרך כלל זה לא קורה במסגרת השיעור, אך אם מפעילים נכון את התלמידים הדבר אפשרי. יש בכך קצת בעיה, משום שיותר קל להפעיל כך את התלמידים הטובים, והחלשים נשארים בצד, וגם לכך יש פתרונות חדשים - חלוקת הכיתה למספר קבוצות, המורה מסתובב ביניהם ונותן להם משימות.

חלק מהותי מהלימוד העצמי נעשה על ידי דפי עבודה. יש להדגיש שיש שני סוגים של דפי עבודה: הכנה לפני השיעור, וחזרה. כמו כן, דף לעבודת בית עיקר מגמתו לימוד החומר, ודף עם החברותא - עיקר מגמתו תפעול החברותא, ובהכנת דף העבודה צריך להתאימו למטרתו.
כיצד מכינים דף עבודה? נותנים מראי מקומות ושואלים: מהם שלש הקושיות? מהם ארבעת התירוצים? למה כל שיטה לא סוברת כמו השניה? מה יוצא מהסוגיא להלכה, ומהם הנפק"מ בין השיטות?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il