אורה - זו תורה
כתוב (אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". ודרשו חז"ל (מגילה ט"ז ע"ב): אורה - זו תורה, שמחה - זה יום טוב, ששון - זו מילה, ויקר - אלו תפילין. ואומר רש"י: מלמד שעל כולם גזר המן שלא יקיימו, וכשנתלה חזרו הכל לקיימם.

וכתוב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור", ומדוע כתוב במגילה "אורה"? אלא מכאן והלאה הבינו שהתורה היא לא לפְּרָט אלא לכל, כמו פריה ורביה כאשה שפרה ורבה, להמשיך ללמוד והעיקר ללמֵד.

אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם

קול צופייך (812)

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

add_alert

231 - ויקחו לי תרומה – נתינה שיש בה הנאה

232 - אורה - זו תורה

233 - תענית אסתר

טען עוד

כתוב במגילה (אסתר ט, א) "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" - לשון רבים. כי ישנם שני שונאים לאדם: עמלק ויצר הרע, שאז קיימו וקבלו כפול כנגד שונא גשמי וכנגד שונא רוחני.

והסר השטן מלפנינו ומאחרינו
אנו אומרים בתפילה "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו". "לפנינו" - כשאדם בא לקיים מצוה הוא מרגיש שהשטן מונע ממנו לקיים המצוה. "ומאחרינו" - כשבא לעשות עבירה השטן עומד מאחוריו ומזרזו ביותר, ולכן אנו מבקשים שהקב"ה יעזור לנו להסירו "מלפנינו ומאחרינו".

חשבתי דרכי ואשיבה רגלי
וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהלים (קיט, נט) "חישבתי דרכי ואשיבה רגליי אל עדותיך", כשהיה דוד המלך רוצה ללכת לבית המדרש ללמוד תורה היה היצר הרע מסית אותו ואומר לו 'וכי מתאים למלך לשבת עם פשוטי העם ולהתיש את כוחו בלימוד התורה, הרי מלך אתה, ולך נאה ללכת ולצפות במרוצי סוסים, או במשחק כדורגל', וידוע שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ד). מה היה עושה דוד המלך? הוא היה אומר לעגלון שיסיע אותו לכל מיני דרכי תענוגות, ואז היה היצר מסיר את ה"כבדות" ממנו, ובאמצע הדרך היה דוד המלך מסיט את המרכבה לכיוון בית המדרש ומשאיר את היצר מבולבל ונבוך.

וכשהיצר הרע רואה שהאדם נלחם בו, הוא עוזב אותו ופונה לאדם אחר. ואנחנו אומרים ליצר הרע: גם אנחנו גם פקחים ויודעים כיצד להסתדר איתך.

ואת עשרת בני המן תלו
יש מגילות שבהם ציורים נפלאים מענייני המגילה. ופעם אחת הראו לבעל הבא"ח מגילה מעין זאת והוא אמר שהתמונות שבהם רואים את המן ועשרת בניו תלויים על עץ אחד, הם טעות, כי המן נתלה בפסח - ורמז לכך "וישבות המן ממחרת הפסח", ורק בניו נתלו ביום י"ד באדר, כי ביום י"ג נהרגו (עיין מגילת אסתר פרק ט'. ועיין ב'תורה לשמה' סי' שכ"א).