בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • הקדמות אמוניות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

פתיחה אמונית לסדר נזיקין

מקומו של סדר נזיקין בתוך ששת סדרי המשנה, שעניינם הכולל הוא בניין היסודות לעבודת ה'. ביאור "האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין", שישמור על ממון חבירו שלא ינזק; יראת השמים שקודמת לחכמה, ויראת השמים העליונה שבאה בעקבותיה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מרחשון תשס"ב
4 דק' קריאה 28 דק' האזנה
כדרכנו בכל שיעור פתיחה לזמן, אנו פותחים בתוכן הרוחני של המסכת - כדרכו של מרן הרב זצ"ל בכל תחילת זמן.
והפעם אנו מתחילים בעזרת ה' סדר חדש - סדר נזיקין.

ששה סדרי משנה - בניין יסודות עבודת ה'
הגמרא במסכת שבת דף לא דורשת: "אמר ר"ל וכו'... ודעת זה סדר טהרות ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו". ומפרש רש"י "ישועות זה סדר נזיקין - מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון". כלומר המגמה של סדר נזיקין אינה ללמד את חיובי התשלום על הנזיקין, אלא ללמד להמנע מלהזיק.

הגמרא במסכת שבת ממשיכה ואומרת "אמר רבא בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא".

מבאר המהר"ל בנתיב היראה פרק ד' שהשאלות שאדם נשאל בתחילת דינו הם ביסוד אישיותו: האם נזהר שלא לקחת מה שאינו שלו, האם היה עצמאי ובלתי תלוי באחרים, מתפרנס מיגיע כפיו? וזהו נושא ונותן באמונה. שאלה שניה היא האם היה קבוע בקשר לתורה, קבוע ברוחניות? הקשר לתורה לא היה ארעי אלא קבוע - קבעת עיתים לתורה.

האם היה כללי, לא פרטי שעוסק בעצמו, לא אגואיסט, אלא עוסק בהרחבת ההופעה בעולם ובהמשכיות הדורות - עוסק בפריה ורביה. האם היה מצפה לישועה? זאת אומרת שואף לעתיד הטוב לא מסתפק בהוה ובהיום.
האם פלפל בחכמה והבין דבר מתוך דבר? כלומר, האם העמיק והרחיב את כוחו הרוחני?
לסיכום, האדם נשאל האם בנה את היסודות האישיים שהם היסוד לכל עבודת ה': עצמיות, קביעות, כלליות, אידאליות, עמקות, ורחבות רוחנית.

סדר נזיקין הוא סדר ישועות: צפיה לישועה כללית ופרטית, צפיה לצאת מכל צרה ומכל נזק. וכשם שיש נזקים חומריים כך יש נזקים רוחניים, והצפיה לישועה היא להנצל ולהתרומם מכל היזק, עד לגאולה השלמה.

האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין
"אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות" (בבא קמא ל) ויש להבין: בשלמא מילי דאבות ברור שמביאים את האדם להיות חסיד, וגם מילי דברכות מביאות להיות חסיד, כי כשאדם מברך לפני כל מצוה ומברך ברכות הנהנין נמצא שכל דבר שעושה עושה מתוך הכרת ה', מתוך כוונה לשם שמים. אך מה שאמרה הגמרא שמי שרוצה להיות חסיד יקיים מילי דנזיקין צריך ביאור, שהרי אם אדם נזהר שלא יזיק אין בזה לפנים משורת הדין, זו חובה מינימלית. יש בזה סור מרע, אך עדיין אין זו מדת חסידות.

המהר"ל בבבא קמא אומר שהמדרגה הגבוהה יותר בחסידות היא להזהר בנזיקין מאשר להיטיב לגמול חסדים. ונראה שכוונתו שלקיים מילי דנזיקין פרושו לשמור שחברו לא יוזק, לא רק על ידו אלא למנוע מחברו נזקים שבאים ממקום אחר - כגון אם אדם רואה תקלה ברשות הרבים הוא מסלק אותה ומונע נזק מאנשים. מדוע זו מדת חסידות יותר מאשר להיטיב עם חברו? כאשר אדם מיטיב עם חברו, החבר מכיר לו טובה, אבל כשאדם מציל את ממון חברו אין החבר מכיר לו טובה באותה מדה, כי לא קבל ממנו דבר ממשי. חברו לא נתן לו דבר, אלא רק סלק את הנזק, וכל שכן אם חברו אינו יודע כלל שניצל על ידו. יש בזה בחינה של חסד אמיתי ללא תמורה. וטעם נוסף, במניעת נזק אין אותו סיפוק כמו שיש בעשית טובה ממשית, ועל כן יש בהצלת ממון חברו בחינה מיוחדת של חסד.

בפרקי אבות פרק ב' משנה י' שנינו "חמשה תלמידים היו לרבי יוחנן בן זכאי... ר' יוסי הכהן חסיד" ואחר כך מובא "ר' יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", וגם כאן אנו רואים שמדת החסידות היא לטפל בממון של השני כאילו זה ממוני, וזהו ביאור "לקיים מילי דנזיקין" - לשמור שחברו לא יוזק.

יראה וחכמה
בהמשך, הגמרא בשבת עוסקת בראשית חכמה יראת ה'. "אמר רבא בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות חיצוניות לא מסרו לו, בהי עייל???" עולה מהגמרא שיראת שמים דומה לפתחים חצוניים שדרכם נכנסים לפנימיים, בלי יראת שמים אי אפשר לזכות בתורה.

לעומת זאת, בגמרא ביומא דף עב, עמוד ב נאמר "מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דירתא ותרעא לדרתא עביד" כלומר חבל על מי שאין לו חצר אבל עושה פתח לחצר. ומפרש רש"י שהתורה אינה אלא שער להכנס בה ליראת שמים. נמצא שבמסכת שבת נאמר שיראת שמים היא המבוא לתורה וביומא נאמר שהתורה היא השער ליראת שמים. לכאורה סתירה לפנינו, אך באמת הדברים משלימים זה את זה: ללא יראת שמים בסיסית אי אפשר להכנס לתורה, ומתוך התורה אפשר להגיע ליראת שמים עליונה, מדרגה עליונה שאי אפשר להגיע אליה בלי תורה. וזהו מה שאמרו בפרקי אבות "אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה".

כל יראת שמים צריכה גם להתפשט ליראה מחכמים. וכך היה רבי עקיבא דורש 'את ה' אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים', והכוונה כאן לתלמידי חכמים אמיתיים הבטלים לרצון ה', וממילא כלולים בתוך דבר ה' המופיע בעולם.

אמרו חכמים שהרואה חכם מחכמי אומות העולם מברך 'ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם', ואילו הרואה חכם מחכמי ישראל מברך 'ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו'. הפרש גדול יש בין הפועל 'נתן' לבין הפועל 'חלק'- המילה חלק משמעה שהקב"ה כביכול חילק את חכמתו לחלקים, והחכמה שמשתמשים בה חכמי ישראל היא ממש מחכמתו של הקב"ה.

תשובה ודיני ממונות
הרב באורות התשובה בפרק יג, פסקה ה כותב:
'דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחבירו הכלולים אצלנו בלימוד חשן משפט, בכל הבקיאות הגרסאית היותר בהירה וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית. היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלוקי על בסיסו הנאמן...'

הרב כותב כאן שאחת מדכי התשובה היא ללמוד את דיני נזיקין בבקיאות ובעיון. מתוך לימוד זה האדם יודע איך ריבונו של עולם רוצה שנתנהג, ובזה מתעורר הלב לעבודת ה'. בהערות לספר אורות התשובה (הערה 6) מפנה הרב צבי יהודה לספר 'הצדיק ר' יוסף זונדל סלנט' (היה רבו של ר' ישראל סלנט ותלמידו של ר' חיים מוולוז'ין) ששם מובא שהיה אומר שאי אפשר שתהיה לאדם יראת שמים אם לא למד כדבעי חשן משפט, וקשה להזהר בדיני נזיקין ומשפטים אם חסרות ידיעות בתורת המדות והמוסר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il