בית המדרש

  • מדורים
  • הרב הנזיר
לחץ להקדשת שיעור זה
הרב שאר ישוב הכהן

מראה כהן

הוא חסה בצילם של שניים מגדולי הכהנים בדור האחרון: הראי"ה קוק זצ"ל, ואביו- הרב "הנזיר" דוד כהן, שהשבוע חל יום פטירתו עד גיל 16 גדל כנזיר, וגם כיום הוא נמנע מאכילת בשר ויין.ראיון עם הרב שאר ישוב הרב מספר על עצמו על משפחתו על אביו-הרב "הנזיר" כמו כן הרב שאר ישוב מדבר על דרכו ברבנות בחיפה.

undefined

יואל יעקובי

כ"ג אב תשס"ו
15 דק' קריאה
הימים שבהם אנו נמצאים מעלים את חיפה, העיר השלישית בגודלה בארץ, לכותרות. עובדה זו יחד עם התקרבותו של כ"ח באב, יום פטירתו של הרב הנזיר, מביאה אותנו לראיין דמות מיוחדת במינה, שעולמות רבים מתמזגים בה: רבה של חיפה, הרב שאר ישוב כהן.
הרב שאר ישוב הוא בנו של תלמידו הקרוב של הראי"ה קוק, הרב דוד כהן, הידוע בכינויו 'הרב הנזיר'. הנזיר, עורכו של 'אורות הקודש' של הרב קוק, שאף כל ימיו כרבו לחידושה של הנבואה בישראל. הרב שאר ישוב מספר כי אביו הסביר את מנהגי הנזירות שקיבל על עצמו בכך שעצם ההגעה לרוח הקודש אינה תלויה בבחירתו של האדם, אלא ברצון ה', אולם הוא היה מעוניין לעשות מה שביכולתו כדי להתקרב לכך. הנזיר נסמך על דברי הרמב"ם בסוף הלכות נזירות, שאומר שהנזיר שקול כנביא, שנאמר: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים".
גדרי הנזירות כוללים שלושה איסורים: איסור התספורת, האיסור לאכול ענבים וכל מה שיוצא מהם וההימנעות מטומאת מת (שממילא היתה אסורה על הרב הנזיר, בתור כהן). מלבד איסורים אלו הוסיף הנזיר על עצמו סייגים נוספים, שנבעו מהאידיאל של קדושת החיים: הוא לא אכל בשר ולא נעל נעלי עור.
אשתו של הנזיר, הרבנית שרה כהן, היתה בת דודתו – אמה ואביו של הנזיר היו בניו של ר' זכריה מנדל כ"ץ, רבה של העיירה ראדין (שהתפרסמה בזכותו של ר' ישראל מאיר הכהן, בעל ה'חפץ חיים'). אביה של שרה, הרב חנוך העניך אטקין, שימש כרבה של העיר לוגה הסמוכה לפטרבורג, ודוד כהן הצעיר עבר דרכם בדרכו ללימודי ההשכלה באקדמיה היהודית של הברון גינזבורג.
מעניין לציין כי הרב אטקין עסק בכריכת ספרים לצורך השלמת הכנסה, ומסיבה זו השלטון הקומוניסטי, שהיה שבע רצון מהרב שיודע גם לעבוד, לא עקב אחריו. ר' מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מליובאוויטש, ניצל את העובדה הזו, והתחבא בביתו של הרב כשבעה חודשים. מסיבה זו נטה הרבי חסד לנכדו של מצילו, הרב שאר ישוב.
כרחל לרבי עקיבא
בבית הרב אטקין הכיר הנזיר את בתו שרה, והם גמרו אומר להתחתן. הנזיר נסע לגרמניה להמשך לימודיו, אך בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה והקשר נותק. המצב לא נהיה פשוט יותר כשהחלה המהפכה הקומוניסטית; אך דוד כהן ושרה אטקין המשיכו לשמור אמונים זה לזו.
בזמן הפירוד למדה שרה אגרונומיה באוניברסיטה. היא רצתה לעלות לארץ ישראל, והניחה שכך תכשיר את עצמה לעבודה החקלאית בארץ. הנזיר, שעבר לשוויץ, החל בינתיים בעבודת הקודש הייחודית שלו ובמנהגי הנזירות, שקיבלו דרך ברורה יותר כשהכיר את הרב קוק והפך לתלמידו הקרוב.
כשהרב הנזיר כבר עלה לארץ, התאמץ הרב קוק והשיג רישיון עלייה עבור ארוסתו של תלמידו. לאחר שתים-עשרה שנים של פירוד ("כרחל לר' עקיבא", כך היה הנזיר אומר) הם היו אמורים להיפגש. אלא שהיתה בעיה: הנזיר הקפיד לערוך תענית דיבור מראש חודש אלול ועד מוצאי יום הכיפורים, והכלה המיועדת אמורה היתה להגיע באלול. גדולי ירושלים התכנסו כדי להתיר את הנדר, והפגישה נערכה. בהמשך נערכה גם החתונה בבית הרב קוק, כשבהעדר הורי הצדדים היו הרב והרבנית גם השושבינים. פרקי יומן של הנזיר מתקופה זו יוצאים לאור בימים אלו בחוברת "זכו שכינה ביניהם", לרגל נישואיו של נינו של הנזיר – נכדו של הרב שאר ישוב.
בתחילה נולדה הבת הבכורה צְפִיַה, לימים הרבנית צפיה גורן, ובהמשך, בט' במרחשוון תרפ"ח (1927) נולד הבן, אליהו יוסף שאר ישוב. הרב שאר ישוב מספר כי אביו הסביר לו שנתן לילדיו שמות סמליים, כמנהגם של הנביאים: צפיה היא מילה נרדפת לנבואה, ושאר ישוב היה בנו השלישי של ישעיהו הנביא. כוונתו של הנביא בשם היתה כפולה: רמז לכך ששארית ישראל שבגלות תשוב לארץ, וגם חזרה בתשובה עתידית של עם ישראל.באחד הפסוקים בישעיהו שבהם מוזכר השם שאר ישוב ישנו רמז לשואה. הרב שאר ישוב מספר כי לאביו היתה כל הזמן תחושה שרק חלק קטן מעם ישראל ישרוד ויחזור לארץ. חששו מאסון ליהודי הגלות היה מוחשי כל-כך עד כי אמו של הרב שאר ישוב סיפרה לו כי הנזיר ביקש לשכנע את מנהיג המזרחי, הרב מאיר ברלין (בר-אילן), שיתמוך בתכנית האבקיואציה המפורסמת והשנויה במחלוקת של ז'בוטינסקי ערב השואה, כדי לפנות את היהודים מאירופה בכל מחיר.
הנזיר רצה לגדל את בנו כנזיר מבטן. כשרצה המוהל של התינוק שאר ישוב לתת לו לטעום מהיין אחרי הברית התנגד האב, והרב קוק (שהיה כמובן הסנדק) רמז למוהל שיכבד את רצונו של האב.כך גדל הילד שאר ישוב בירושלים של אז, כ"ילד עם השערות הארוכות". כשהגיע לגיל שתים-עשרה ויום אחד, שבו יכול כבר נער לקבל על עצמו נזירות, נערך טקס בבית הנזיר (שיה גם בית כנסת ובית מדרש), שבו קיבל הנער על עצמו מרצון את מנהגי הנזירות בלי נדר גם מכאן ולהבא. רק בגיל שש עשרה, כשהחל הרב שאר ישוב ללמוד בישיבת פתח תקווה של הרב ראובן כ"ץ זצ"ל, והיה לו קשה להתהלך עם רעמת השיער הארוכה, הופסקה נזירותו. גם כאן נערך טקס בבית הנזיר, שבו גזרו את שערותיו לראשונה במספריים מכסף.
אמרנו שהנזירות הופסקה, אך אין זה מדויק. בענייני מאכל ומשקה הרב שאר ישוב נוהג במנהגי בית אביו עד היום: הוא אינו אוכל בשר ודגים וגם אינו שותה יין. את הקידוש של ליל שבת הוא עורך על חלות, ואת קידוש היום הוא עורך על חמר מדינא, שהרב שאר ישוב מגדיר אותו כמשקה שאנשים רגילים לקנות בחנות. בליל הסדר הוא שותה ארבע כוסות של יין תפוחים, וכשהוא עורך חופה וקידושין הוא אינו שותה מן היין אלא החתן והכלה בלבד. גם נעלי בד המשיך הרב שאר ישוב לנעול, עד שנפצע קשה ונפל בשבי הירדני במלחמת השחרור, ומסיבות בריאותיות לא יכול היה להמשיך במנהג זה.
בית קוק
הקשר האישי החם לבית הרב קוק שוזר את סיפוריו של הרב שאר ישוב. "זכור לי שמילדותי התייחסנו אל הרב כדוד, ולא כאל הרב הראשי". אפילו הזיכרון הראשון של הרב שאר ישוב קשור בבית הרב. בפרעות תרפ"ט (1929) התגוררה משפחתו של הנזיר בשכונת נחלת אחים, שהיתה אז בקצה המערבי של ירושלים, כשממול היה אזור ערבי עוין. בערב שבת נמלטה המשפחה לביתו של הרב קוק, ושם שהתה במשך הפרעות.
הרב קוק חיבב מאוד את בנו של תלמידו, וכשהחל את לימודיו בתלמוד תורה ("שהתנהל על טהרת הקודש וטהרת לשון הקודש") היה בוחן מדי שבוע את הילד על תלמודו. קרה גם שהילד הקטן שאל את הרב שאלה אמונית, והרב קוק, שהיה בן בית בכל מרחבי ספרות המחקר והקבלה, ענה לו בהתאם להבנתו, דבר שעורר התרגשות בקרב הסובבים וזיכה את הילד בנשיקה מהרב.
הקשר לבית הרב קוק יצר קשר גם עם גדולי ירושלים האחרים, המקורבים לרב קוק, שנודעו בצד תורתם גם בדרכיהם הנעימות ובמידותיהם הנאצלות. כך זכה הרב שאר ישוב להיבחן מדי שבוע על תלמודו בפני הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' המפורסמת וזקן ראשי הישיבות בימי הקמת המדינה.
הרב שאר ישוב מספר בספרו 'שי כהן' על אפיזודה מעניינת, המראה את גודל נכונותו של הרב מלצר להודות על האמת, גם בפני נער צעיר. הרב מלצר היה נוהג לבחון את הרב שאר ישוב על תלמודו באמצעות לימוד הקטע בספרו של הרב מלצר 'אבן האזל' המקביל לסוגיה שהנער למד. פעם אחת הרב שאר ישוב שם לב לכך שדברי הרב בספרו נסתרים מסוגיה מסוימת בגמרא. כשאמר זאת לרב מלצר הוא הגיב מיד בהתרגשות, וקרא בקול לאשתו באידיש עסיסית: "ביילא הינדא, ביילא הינדא, הילד הלא צודק! תביאי לו תיכף מיני מרקחת. מגיע לו, מגיע לו!".
בגיל שש-עשרה, במקביל לתספורת הראשונה, החל הרב שאר ישוב ללמוד תקופה קצרה בישיבת פתח תקווה (לומז'ה) אצל הרב ראובן כ"ץ, רבה של פתח תקווה. בהמשך עבר, לפי רצונו של אביו, לישיבת 'מרכז הרב', שבה למד עשר שנים.
הישיבה הלוחמת
עובדת היותו של הרב שאר ישוב נצר לשלשלת ארוכה של רבנים (17 דורות) היתה ככל הנראה בין הגורמים שדרבנו אותו להמשיך ללימודי רבנות. בסביבות גיל 20 החל בלימוד 'יורה דעה' לצורך קבלת סמיכה; אך בינתיים אירעו בארץ מאורעות רבי משמעות, שלא הניחו לבחור הצעיר לשבת בשקט ולעסוק בתורה. החלטת האו"ם ב- ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ומלחמת השחרור שפרצה בעקבותיה יצרה צורך דחוף בלוחמים. הרב צבי יהודה והרב נזיר פסקו שגם תלמידי ישיבות צריכים לעזור בהגנה על ירושלים המותקפת. באותה תקופה החלו הרב שאר ישוב וחבריו לייסד מסגרת צבאית חדשה, שבה ישלבו לימודים תורניים עם לחימה והגנה.
הרב מספר כי תקופת 'כהונתו' כרבם של השבויים הירושלמיים בירדן יצרה בשבילו מעין חזרה גנרלית לתפקידו הנוכחי כרבה של חיפה, בגלל הגיוון הגדול שהיה במקום. היו שם מגני הרובע היהודי (שבחלקם היו חרדים מאנשי היישוב הישן), אנשי קיבוץ רבדים של השומר הצעיר ופרופסורים מתחנת הכוח בנהריים. לכל הקבוצות האלו שימש הרב שאר ישוב כגורם מאחד למרות שכאן נוסד לראשונה רעיון ישיבות ההסדר, הרב שאר ישוב מעדיף את השם שניתן אז לאותה מסגרת: 'הישיבה הלוחמת'. "הסדר הוא שם שאינו מבטא תוכן מסוים, אלא רק את עצם קיומו של הסדר בין הצבא לישיבות, מה שאין כן השם שלנו".המסגרת כללה כשמונה שעות לימוד, כשמונה שעות שמירה בעמדה ושאר הזמן יועד לאכילה, לשינה וכדומה.
למרות שהרב שאר ישוב היה חבר בתנועת 'ברית החשמונאים', שהיתה מזוהה עם האצ"ל והלח"י, הוא וחבריו חיפשו מקום שבו ניתן יהיה להילחם תוך איחוד כל הכוחות הלוחמים: ההגנה, האצ"ל והלח"י. המקום נמצא בדמותה של ירושלים העתיקה.
הרב שאר ישוב היה מראשי המארגנים של 'הישיבה הלוחמת'. מנגד עמדו חוגים שגרסו שאל לתלמידי הישיבות להשתתף במלחמה, כשהם נסמכים על מדרשי חז"ל האומרים שבזכות לימוד התורה מנצחים במלחמה.
הרב שאר ישוב מספר כי באחד הימים נתלו מודעות על קירות רחובות ירושלים, ובהם הודפס מכתב ישן של הרב קוק. במכתב כתב הרב שאין לגייס לצבא לומדי תורה בשום אופן. כשראה זאת הרב שאר ישוב החוויר כולו. "איך אני, שבא מבית הרב, אעשה דבר המנוגד לדברים שכתב, כשהדברים נראים אותנטיים?!" הוא המשיך בדרכו ופגש את הרב צבי יהודה. לאחר שהרב בירכו לשלום, הוא שם לב שפניו של הרב שאר ישוב לבנים. הרב צבי יהודה שאל את הרב שאר ישוב לפשר החיוורון, ומשהסביר לו במה המדובר צעק הרב צבי יהודה בקול גדול ("שנשמע עד רחוב הנביאים"): "זה זיוף! זה זיוף!".
בהמשך הסביר לו הרב צבי יהודה כי זהו אמנם מכתב שאביו כתב, אך בזמן אחר ובהקשר אחר. המכתב היה ממוען לרב הרץ, רבה של בריטניה הגדולה, בזמן מלחמת העולם הראשונה, והנושא היה פטור מגיוס לצבא הבריטי עבור לומדי תורה. "אך לא זה המצב כאן", פסק הרב צבי יהודה. "כאן מדובר במלחמת מצווה של צבא יהודי, וגם על לומדי התורה מוטל להשתתף בה".
הרב שאר ישוב שמח על הדברים, וביקש מהרב צבי יהודה שידפיס ויפרסם אותם. הרב צבי יהודה ענה לו שהוא מוכן לכתוב, אלא שבתי הדפוס בירושלים סגורים בגלל המחסור בדלק שנוצר עקב המלחמה. הרב שאר ישוב ביקש מהרב צבי יהודה שיכתוב, והוא (הרב שאר ישוב) ידאג להדפסה, וכך אכן היה. הרב שאר ישוב פנה ליו"ר ועדת המצב, יצחק רפאל, וזה דאג להדפסת החוברת. כך הודפסה החוברת 'למצוות הארץ – למשמר העם ישראלי'.
רב השבויים
"האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור המשיל משל, לאב שאוסר על בנו לעלות על סולם מחשש שייפול. אך מה יקרה אם הבן עלה בלי רשות על הסולם, נפל ונפצע? האם האב לא ירוץ לטפל בו?! הדור שלנו הוא דור שנפל ושבר את גופו. אין להעניש אותו אלא לקרבו. אך חלילה, אין לטשטש את הצער על חילול שבת ועל הבגידה בארץ ישראל"את העותק של החוברת שבידיו, בתוספת הקדשה אישית חמה מהמחבר, קיבל הרב שאר ישוב רק כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר הרפתקאות רבות שעברו עליו.
לאחר קרבות קשים נפלה העיר העתיקה לידי הירדנים בערב שבת קודש פרשת בחוקותי, י"ט באייר תש"ח. על-פי ההסכם, האזרחים היו אמורים לעבור לעיר החדשה והלוחמים נלקחו לשבי הירדני. כשהתברר למפקד הכוח הירדני שישנם רק 26 לוחמים בריאים, הוא התבייש לחזור לארצו כשיראו שהניצחון שלו היה על כוח דל כל כך, ולכן החליט לקחת לשבי גם פצועים. הרב שאר ישוב נותח ברגלו בשבי, אך כשחזר ארצה נקבעה לו נכות של חמישים אחוזים.
עוד בהיותו בשבי מונה הרב שאר ישוב לרב צבאי שלא בפניו, על-ידי גיסו הרב גורן והרמטכ"ל, כדי שיוכל לשמש נציג דתי בפני השלטונות הירדנים. הרב מספר כי תקופת 'כהונתו' כרבם של השבויים יצרה בשבילו מעין חזרה גנרלית לתפקידו הנוכחי כרבה של חיפה, בגלל הגיוון הגדול שהיה במקום. היו שם מגני הרובע היהודי (שבחלקם היו חרדים מאנשי היישוב הישן), אנשי קיבוץ רבדים של השומר הצעיר מגוש עציון וגם פרופסורים מתחנת הכוח בנהריים. לכל הקבוצות האלו שימש הרב שאר ישוב כרב, שמתפקידיו העיקריים הוא לאחד ולהשקיט מריבות.
לאחר שחרורו מהשבי, שלח צה"ל את הרב שאר ישוב לבית הבראה בזיכרון יעקב. הרב צבי יהודה נסע באוטובוס עד לשם כדי לבקרו והביא לו עותק של החוברת שעליה סיפרנו קודם לכן. הרב מראה לי את ההקדשה, הכתובה בכתב ידו של הרב צבי יהודה, וניכר שהוא מתרגש ממנה גם היום, לאחר 57 שנים. וכך כתוב בה, בסגנונו הייחודי של הרב: "לחמוד נפשי ורוחי וידידי הרב ר' אליהו יוסף שאר ישוב בן הרב ר' דוד הכהן, היועץ היוזם הדורש, ערוכה ושמורה מראשית הופעתה לשוב פדויי ד' ירושלימה, בכל שמחת הישע אשר מעולם ומלא היגלותה בשנת הקטרת (=תש"ט)".
לרב שאר ישוב היה קשר קרוב מאוד לרב צבי יהודה. הרב מספר כי הוא בילה שעות רבות של שיחות עמו, תוך כדי הליכה ברחובות ירושלים. "אפשר לומר שאני האדם שיש לו הכי הרבה 'שעות הרב צבי יהודה'", הוא אומר.
סמיכה מיוחדת
כשחזר הרב שאר ישוב לארץ נבחן לרבנות וקיבל סמיכה מכמה מגדולי הדור, אך דומה שאת הסמיכה המרגשת ביותר הוא קיבל מהרב הראשי דאז, הרב יצחק הלוי הרצוג. "למרות שלרב הרצוג היה קשר עם משפחתנו", מספר הרב שאר ישוב, "הוא לא ויתר לי בבחינות. שלוש פעמים באתי אליו והוא שאל עוד ועוד, עד שבסוף נחה דעתו. לאחר שסיים לכתוב את כתב הסמיכה ומסר לי אותו, קמתי ללכת. לפתע הרב הרצוג קם והתחיל לחבק אותי ולבכות כילד קטן. הוא סיפר לי שכשהעיר העתיקה נפלה והייתי בדרך לשבי, הוא חילל שבת כדי לנסות להצילני מסכנת הנפשות שקיימת בשבי הערבי. עכשיו הוא מתרגש מאוד על כך שהוא זוכה לסגור את המעגל ולתת לי סמיכת חכמים". לימים סגירת המעגל התרחבה לתחום נוסף – הרב שאר ישוב משמש כנשיא מכון הארי פישל, תפקיד שבעבר מילא הרב הרצוג.
הרב שאר ישוב המשיך בשירותו הצבאי ברבנות הצבאית, שם מילא בין השאר תפקיד של רב פיקודי וכן היה רבו של חיל האוויר. בצבא שירת שבע שנים (עד תשט"ו, 1955), שבסיומן השתחרר בדרגת סגן אלוף.
תוך כדי שירותו הצבאי נשא לאישה את רעייתו, נעמי. נעמי היא בתו של הרב ד"ר חיים שמשון גולדשטיין, שהיה נשיא אגודת הרבנים באמריקה, ונכדתו של הנדיב הנודע ישראל (הארי) פישל, שהיה מקורב לראי"ה קוק, ושמכספו נבנה גם בית הרב.
לחתונה הגיע הרב שאר ישוב במדים ייצוגיים של חיל האוויר. היו מאנשי ירושלים שתמהו על לבושו הבלתי מקובל של החתן. הרב צבי יהודה השיב למבקרים שדווקא בגדים אלו הם המתאימים למעמד, שהרי חתן דומה למלך, ואלו הם בגדי מלכות. את חיבתו הרבה לרב שאר ישוב הפגין הרב צבי יהודה גם כאן, והוא רקד עם החתן כאילו היה בנו.
רעייתו של הרב שאר ישוב, ד"ר נעמי כהן, היא דמות מיוחדת בפני עצמה. היא דוקטור לפילוסופיה, ולימדה במשך השנים באוניברסיטאות תל אביב, בר-אילן וחיפה. ד"ר כהן עסקה בחקר ההיסטוריה של החינוך, בסידור התפילה ובעיקר בתורתו של הפילוסוף היהודי הקדום בן המאה הראשונה לספירה, ידידיה (פילון) האלכסנדרוני. מי שעודד את ד"ר כהן לעסוק בחקר תורתו של פילון היה חמיה, הרב הנזיר, ששאף להחזיר את כתבי פילון לארון הספרים היהודי המקובל, כפי שפורסם אחרי מותו במאמר בספר הזיכרון 'נזיר אחיו'. גם בתכנית הלימודים שערך הנזיר לבקשת הרב קוק מופיעים כתבי פילון כחלק אינטגרלי מהתכנית. לזכותה של הרבנית, ילידת ארצות הברית, זוקף הרב שאר ישוב גם את האנגלית הטובה שבפיו.
לרב שאר ישוב ולרעייתו בת אחת, אלירז, ששמה רומז גם הוא על העולמות השונים המתמזגים בבית אביה. מצד אחד מגיע שמה מעולם הסוד, על שם המלאך רזיאל, ומצד שני היא קרויה על שם מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, שהרב שאר ישוב הכירו מימי לימודיו של רזיאל בישיבת 'מרכז הרב'. אלירז היא אשת חינוך המתגוררת באפרת ולה שישה ילדים.
הנהגה בסובלנות
תוך כדי שירותו כרב צבאי למד הרב שאר ישוב משפטים במחזור הראשון והשני של המחלקה למשפטים באוניברסיטה העברית, שם סיים בתואר 'מוסמך'.
למרות שהמוסדות שהרב עומד בראשם הם בעלי רוח דתית-לאומית, כדרכו של הרב שאר ישוב, הרב שמח בכך שהם מאחדים בתוכם כוחות תורניים מכל מרחבי עולם התורה.
השם המלא של מוסדות 'אריאל' בירושלים ובחיפה, שאותם ייסד הרב, הוא 'אריאל – מפעלי תורה, יהדות וחברה'. הרב מסביר כי זו תפישת עולם הגורסת שלא צריך להיות נתק בין לימוד התורה בדרגה הגבוהה, כפי שלומדים בכולל הדיינות ובמכון להוצאת כתבי ראשונים, לבין לימוד התורה בחיפה לעולים החדשים הרבים שבעיר ומפעלי חברה כמו בית תמחוי. בימים אלו למשל משמש בית התמחוי של 'אריאל' בחיפה את משפחות החיילים הפצועים שמאושפזים בבית החולים רמב"ם בעיר.
כשהציע לו אביו של הרב יעקב אריאל להצטרף למועצת העיר ירושלים, הסכים הרב ("בגלל אהבתי לירושלים ולבניינה, וכדי לקדם את החינוך הדתי בעיר"). כך שימש הרב שאר ישוב חבר מועצת העיר במשך 18 שנים, כשבמקביל המשיך לעמוד ללא שכר בראש מכון הארי פישל. בין השנים תשכ"ו-תשל"ג הוא כיהן גם כסגן ראש העיר ירושלים.
לאחר שנפטרו שני רבניה של חיפה, הרב יהושע קניאל והרב יוסף משאש, נותרה חיפה ללא רב ראשי. יו"ר הוועד הבוחר היה סגן ראש העיר, יוסף בלושטיין, שהיה ראש מחנה השבויים בירדן מימי מלחמת השחרור. בלושטיין, שזכר את הרב שאר ישוב מימי השבי, הציע לו להגיש את מועמדותו לרבנות העיר. בתשל"ה (1975) נבחר הרב שאר ישוב לכהן כרבה הראשי האשכנזי של חיפה, תפקיד שאותו הוא ממלא עד היום.
הנהגתו ברבנות של הרב שאר ישוב היא בדרכי נועם ובסובלנות. בשנת תשנ"א קיבל הרב שאר ישוב את פרס הסובלנות. הדברים מגיעים עד כדי כך שבשבוע השני של הלחימה הנוכחית הוזמנו לישיבת מועצת העיר גם הרבנים הראשיים. ראש העיר של חיפה האדומה אף ביקש מהרב שאר ישוב לפתוח את הישיבה בקריאת פרק תהלים.
האם הרב איננו חושב שהתנהגות בדרכי נועם ובסובלנות עלולה לגרום לחילוניים לחשוב שדרכם לגיטימית?
"להיפך," משיב הרב. "אני חושב שמצוות אהבת ישראל חלה גל על יהודים חילוניים. הרב בעל התניא כותב שלכאורה קיימת סתירה: מצד אחד יש מצווה לאהוב כל יהודי, ומצד שני ישנה מצווה לשנוא בעלי עברה. הוא מסביר כי יש לאהוב את היהודי שבו ולשנוא את העברה שבו. ה'חזון איש' כותב שבדורנו אין מי שיודע להוכיח, ולכן יש לקרב את החילונים בעבותות אהבה. ודאי שזוהי גם נקודה יסודית במשנת הרב קוק. רק מיעוט קטן מהחילונים הם 'אנטי' ובגדר בעלי עברה ממש. רובם הם תינוקות שנשבו, ובוודאי העולים מרוסיה, שכלל לא ידעו מהי יהדות, חוץ מריקודים במוצאי שמחת תורה ומצות בפסח.
"האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור המשיל משל, לאב שאוסר על בנו לעלות על סולם מחשש שייפול. אך מה יקרה אם הבן עלה בלי רשות על הסולם, נפל ונפצע? האם האב לא ירוץ לטפל בו?! הדור שלנו הוא דור שנפל ושבר את גופו. אין להעניש אותו אלא לקרבו. אך חלילה, אין לטשטש את הצער על חילול שבת ועל הבגידה בארץ ישראל".
על דעת המקום
מדי פעם קוטעות את הראיון שיחות טלפון. מישהי שאמה נפטרה שואלת על הלכות אבלות, והרב מקריא לה במתינות מתוך 'גשר החיים'. מישהי אחרת, שהיתה מעוכבת גט במשך שש שנים והרב עזר לה, רוצה להזמין את הרב שיסדר חופה וקידושין לבנה, והוא מבהיר לה שהוא אינו נוטל כסף על כך. כשאני מציע לרב להמשיך את השיחה בטלפון בזמן מסוים, הוא אומר שבזמן זה הוא אינו יכול כיוון שאחד הפרופסורים בבית החולים רמב"ם, אדם חילוני, הודיע לרב כי הוא מעוניין להיפרד מאשתו, והרב הזמין את בני הזוג אליו. "אתה רואה", אומר לי הרב, "זו רבנות. לא רק לפסוק הלכה, לומר מה מותר ומה אסור".
בעקבות המצב מורה הרב לתושבי עירו הצעירים להישאר. רק לילדים ולזקנים הוא מורה לעזוב. מיותר לומר שהרב ורעייתו נשארים בביתם, שמפאת גילו אין בו מרחב מוגן.
למרות שהרב שאר ישוב הוא בשר מבשרה של הצינות הדתית, וכל ימיו ראה במדינת ישראל חלק מהותי בגאולה, לאחרונה הוא מתחיל לפקפק בכך. "בזמנו שאלתי את הרב הרצוג", הוא מספר, "מנין הוא לקח את קביעתו שנכנסה לתפילה לשלום המדינה, שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. הוא ענה לי שזו גמרא מפורשת במסכת סנהדרין, שבשעה שארץ ישראל נותנת את פריה בעין יפה – אין לך קץ מגולה מזה. אמרתי לו שכל זה נכון לגבי ארץ ישראל, שחזרה להיות מיושבת על-ידי יהודים, אך מנין לנו שהמדינה עצמה היא גם חלק מתהליך הגאולה? ענה לי הרב הרצוג שהמדינה היא המכשיר הטוב ביותר ליישובה של ארץ ישראל, ועל כן היא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה. אבל כל זה כשהמדינה באמת מהווה כלי ליישובה של הארץ. היום, אחרי הגירוש מגוש קטיף, זה כבר לא כל-כך ברור".
חששו של הרב שאר ישוב מהידרדרותה של המדינה מביאו להציע להוסיף לתפילה לשלום המדינה את המילה "שתהיה": "שהמדינה תהיה ראשית צמיחת גאולנו", הוא אומר, "ולא חלילה, אם תמשיך במסלול שבו היא הולכת, מפריעה לכך".
בין הדתות
הרב שאר ישוב הוא מוותיקיה של מועצת הרבנות הראשית לישראל, ואף היה מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל. במסגרת חברותו במועצה הוא מכהן כיושב ראש הוועדה העליונה של הרבנות הראשית לישראל להידברות עם הוותיקן.
"היום יש מהפך באידיאולוגיה הדתית של הקתולים", הוא אומר. "בעבר היתה קיימת התזה שהעם היהודי נענש על שהרג את ישו. הדוגמה הזו בוטלה רשמית על-ידי מועצת הכנסייה העליונה. השואה מצד אחד והקמת מדינת ישראל וניצחונותיה מן הצד השני גרמו להם להרהר מחדש ולשנות את השקפת עולמם. הם ביטלו את חלקי התפילות בחג הפסחא שבהם מואשמים היהודים בצליבה. היום הם אומרים שאמנם יהודים גרמו למותו של ישו, אך כפרטים ולא כנציגי האומה".
כשביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני בארץ, הוא הציע לרבנים הראשיים להקים ועדה להידברות. הוחלט שעל נושאים אידיאולוגיים השנויים במחלוקת לא מדברים. הרבנים הראשיים פנו לרב שאר ישוב וביקשו ממנו שיעמוד בראש הוועדה הזו. הרב שאר ישוב התנה את קיומה של הוועדה בכך שהקתולים יחליטו על ביטול המיסיון בקרב היהודים, כדי שלא יחשבו שהוועדה פועלת ממניעים מיסיונריים. הוותיקן הסכים (אם כי יש אופוזיציה אצלם להחלטה זו), וכתוצאה מכך הוועדה יצאה לדרך. בוועדה חברים גם הרבנים ערוסי (קריית אונו), רודמן (סביון), עזרן (ראשון לציון), עודד וינר, מנכ"ל הרבנות הראשית, ואנשים נוספים שמסייעים. מצד הוותיקן חברים שלושה קרדינלים רבי השפעה מבכירי הוותיקן, ובהם גם האידיאולוג של הוותיקן.הנושאים האחרונים שנדונו בוועדה הם התנגדות משותפת למצעד התועבה בירושלים, וכן התנגדות משותפת להמתות חסד של רופאים.הרב שאר ישוב פורש את השקפתו ביחס לנצרות: "יש דעה בראשונים שעבודה זרה בשיתוף, שאסורה לישראל, מותרת לגויים. הנצרות היא בעצם עבודה זרה בשיתוף. אני מאמין שאנו נמצאים בימות המשיח בהם, שבני כל האמונות האברהמיות, כלומר האסלאם והנצרות, המכפיפים עצמם לאברהם אבינו, יתכנסו תחת הנהגת עם ישראל, שיורה להם את הדרך לאמונה הטהורה. בכלל, חשוב היום לקיים יחסים טובים עם הנצרות, כדי להילחם באויב המשותף: האסלאם הקיצוני, שהרי אם לא נעשה כך ואדום וישמעאל יתאחדו נגדנו, ומי יודע מה יקרה".
הרב שאר ישוב מודע לביקורת שיש עליו בפעולתו זו. כמי שגדל על ברכי הרב קוק, ובעיקר בנו הרב צבי יהודה, שהיה מתנגד ידוע למפגש עם תיאולוגים נוצריים, הוא מוצא צורך להסביר שהמגעים שהוא מקיים עם הוותיקן אינם כאדם פרטי, אלא כשליח הרבנות הראשית. "לאדם פרטי ודאי שאסור לעשות זאת".
חיפה אינה רק העיר האדומה, אלא גם עיר מרובת דתות. הרב אומר שהיחסים בין כל הדתות בעיר טובים. הוא מראה לי מזכרת מיוחדת, צלחת שקיבל במסיבה שערכה לכבודו המועצה הציונית הדרוזית. גם הקאדי של חיפה, האחראי על 30 אלף תושבים מוסלמיים בעיר, מקיים עמו יחסים טובים. הוא מוזמן לסעודת הרמדאן, שם מכינים בשבילו אוכל כשר בהשגחת הרבנות חיפה. "למרות שבוודאי יש גם בקרב ערביי חיפה קיצוניים, ההנהגה שקטה", הוא אומר. "אני מקפיד על זה בתור שכנות טובה, וזה גם מועיל לכמה עניינים שהשתיקה יפה להם".
אבא שמח
לסיום אני שואל את הרב אם העובדה שאביו היה אדם הפרוש מענייני העולם, מתענה, ממעט בדיבור ועסוק בעניינים אלוקיים, לא העיבה על אבהותו."להיפך", הוא משיב. "אבי האיר פנים לכל אדם וידע לאהוב, בייחוד את בני משפחתו. כמו האגדות על אהבתו לבחירת לבו, שלה נשאר נאמן במשך 12 שנה, כך היה גם יחסו לילדיו, ולכל ילד. הוא נהנה מאוד כשנער בר מצווה היה בא וקורא לפניו את ההפטרה שהכין. הוא היה שמח תמיד, ושמח לשמוע את הדברים האישיים שלנו, כולל ענייני פרנסה. מובן שאמי תרמה מאוד לאווירה השמחה בבית. עבודת הנזירות שלו נשמרה לשעות הבוקר המוקדמות, שבהן אהבנו, אני ואחותי, לשמוע את אבא מנגן את ניגוני הדבקות הנפלאים שלו. גם כשהיה בזמן תעניות הדיבור שלו היה מחליף עונה לתלמידיו בפתקים על שאלות אישיות ואינטימיות ששאלו אותו.
"הכל היה בפנים שוחקות, גם הצום היה שמח. הנזיר היה אומר שמה שאמרו חז"ל שנזיר נקרא חוטא כי מונע מעצמו את הנאות העולם, זה רק אם זה חסר לו, אך לו זה כלל לא היה חסר. בבית ידעו שזו דרכו של אבא בעבודת ה', וכיבדו אותו".

תודה לר' הראל כהן על סיועו בהכנת הכתבה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il