בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לחג החנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

ועל המלחמות

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

חנוכה תשכ"ב
3 דק' קריאה
במטבע שטבעו חכמים בנוסח ההודאה על ימי החנוכה מוטל הדגש לא רק "על הנסים ועל התשועות" כי גם "על המלחמות", כלומר גם על עצם המלחמה, על עוז הנפש שנתגלה, על אי-כפיפות הקומה שבאה לידי ביטוי בהתמרדות נגד הגזירות. נס זה של עצמאות רוחנית, של אי-התבטלות כלפי התרבות הנוצצת של העם המשעבד לא פחות הוא מנס הנצחון, לכשתמצי לומר - הרי הוא הוא עצומו של הנס, והנצחון אינו אלא תוצאה ממנו, איתערותא דלעילא, שבאה רק לאחר איתערותא דלתתא.

ההיסטוריה היהודית גדושה סיפורי מאורעות על מסירות נפש, על האבקות עקשנית בשמירה על קדשי ישראל, על טהרת המשפחה הישראלית, על קדושת השבת ועל כשרות השולחן. אולם דוגמת-האב לכל הקדושים שבכל דור ודור היתה תקופת החשמונאים. הם היו הראשונים שהראו להלכה ולמעשה "שהם חיינו ואורך ימינו", ובלי התורה אין החיים שוים כלום בעיני האדם מישראל. מתהום האלמוניות קמו צצו גבורים חסידי עליון. מרים (או: חנה) ושבעת בניה מי היה יודע עליהם? מי היה יודע כמה כוחות נפש גנוזים היו באותה משפחה אילולי אותה תקופה אפילה שהביאה לידי גילוי את הסגולות הללו באור זוהר של מקדשי השם? ומשפחה זו הן לא אחת היתה. רגלים לדבר, שאף משפחת החשמונאים היתה נשארת בלתי ידועה, אילולי קרה מה שקרה. לא נביאים, לא פילוסופים והוגי דעות בטאו כאן את דעתם על ישראל כעם סגולה, לא אנשים מנותקים מהחיים ומהמציאות ניסו כאן להדביק דעותיהם על הצבור. כאן ניתנה רשות הדיבור לעם. היהודי הפשוט של כל ימות השנה, ראובן ושמעון ולוי, מתתיהו ויהודא, מרים וחנה נתגלו כאן כפי שהם באמת, כפי שהם בפנימיות הלב, כפי אשר הם עצמם אולי לא הכירו עצמם לפני כן, ואילולא זה.

וזה קרה לא בזמן שגלינו מארצנו, כשכל הקיום הלאומי התרכז בהתיחדות התורנית, כשכאילו פרחה ממנו ההויה הפיזית המציאותית והפך לעם רוחני, אשר בלי תורה אין לו כלום. זה היה בזמן שהיינו עם ככל העמים, עובדי אדמה ועוסקים במלאכה ושולחי יד בכל המקצועות החיוניים לקיום כעם נורמלי. מכאן אתה לומד שזוהי הנטיה הטבעית ביותר של העם, העם כולו על נשיו וילדיו. כל המתכחש לזה, כל הרוצה להבדיל בין ישראל בגולה לבין ישראל בארצו, מתעלם מהמציאות העובדתית של תקופת החשמונאים.

ישמשו נא ימי חנוכה כימי התעוררות ושיבה לרוח ישראל המקורית. לעשות בקול רם, כשמתחכמים בכל מיני תחבולות להשפיל ולדכא ולרמוס בעפר את קרן ישראל, דוגמת אחינו המושפלים בארצות ערב ומדינות מסך הברזל. וגוברת השנאה ומתעצמת עד כדי התנקשות בכל שריד של חיים עצמאיים, עד גזירת מניעת אפיית לחם העוני בעצמו, כאשר עינינו רואות כיום הזה ברוסיא הסובייטית, זו אשר רוממות חופש האדם בגרונה וחרב פיפיות בידה לכלות ולעקור מן השורש כל אשר בשם ישראל יכונה; שם - כמו בתקופות האפילות מימים עברו - מתכנסים יהודים בתריסים מוגפים, בפחד הניבט בעינים, ואופים חררת עוני על גבי גחלים, בכדי לשמור על הגחלת אשר ירשו, גחלת התקוה לימים טובים אשר יבואו - שם הנוסח הוא 'הא לחמא עניא' - זהו לחם העוני, ללא "כף הדמיון": אין צורך בהשואות, אין צורך לעמול לשמור על זכרונות קדם, העבר חי וקיים, העבר החשוך, האפל, המדכא.

אולם גם שם כאשר כאן - 'לחם עוני' שעונים עליו דברים הרבה, גם שם כורכים ההגדה עם ההלל, גם שם שומרים על הזיק היהודי, גם שם יודעים כי אם אמנם - מתחילים בגנות, אין זה עדיין סוף פסוק, גומרים בשבח, יודעים גם יודעים כי אם גם יתמהמה, בא יבא, וע"כ גם אם יתמהמה אחכה לו בכל יום...

ותפלה חרישית תאחד את העם מן הקצה אל הקצה, אומרי ה"כהא" עם אומרי ה"הא", כי יבא היום אשר יתאחד העם שנית, ונוסח אחד יאחד אותם, והלל חדש של עם גאולים יבקע ברוממות א-ל בארץ אבות.
"ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il