בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עזרא בן צפריר

עוצמות של דיבור

למה הודגש כח הנבואה הברורה של משה דווקא בפרשת נדרים?

undefined

הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

כב תמוז תשס"ז
2 דק' קריאה
"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'", וכתב הרשב"ם - נשאלתי, לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן - שלא נאמר למעלה וידבר ד' אל משה לאמר איש כי ידור וכו' והאיך מתחלת הפרשה בדיבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? עיין שם מה שתירץ, שנרמז עניין הנדרים בפרשת המועדות, בפסוק : "מלבד מנדריכם ונדבותיכם".

והנה רש"י בפרשתנו מביא מהסיפרי –
"משה נתנבא בכה אמר ד' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ד', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון 'זה הדבר'".
וצריך ביאור, למה הודגש כח הנבואה הברורה של משה דווקא בפרשת נדרים, מכל שאר פרשיות התורה (והרי הלשון "זה הדבר" נאמר גם בפרשות נוספות), והסבר הדבר הוא כי בכל הנבואות, נאמרה הנבואה אל הנביא ולאחר מכן אמרה הוא אל ישראל, אולם הביטוי "זה הדבר" משמעותו שהנביא אומרה בשעה שנאמרת לו, כפי שאמרו חז"ל - "שכינה מדברת מתוך גרונו", והיא דרגתו של משה רבינו. ומשום כך אין כאן את הצורך להדגיש קודם לדבריו את הלשון שבשאר מקומות "וידבר ד' אל משה לאמר", כיוון שלשון "זה הדבר" מבטא את השכינה המדברת, שהיא בזמן האמירה.
והודגש הדבר ביותר בפרשת נדרים, כיוון שכאן התורה נותנת את כח הדיבור, "לאסור איסר על נפשו", ולא רק בנדרי הקודש הכתובים בסוף ספר ויקרא אלא גם בענייני היתר, להחיל איסור על דבר המותר. והוא כח דיבור מיוחד שגם בהלכותיו נשתנו דיני נדרים של ישראל ואומות העולם. ועל כן כאן הודגש במקביל כח דיבורו של משה רבינו, שפרשה זו של עוצמת הדיבור, מתבטאת בכוחו המיוחד של משה - "זה הדבר".
"לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר י"ב), "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו", הנאמנות של משה נאמרה בכדי לבטא את ההבדל בין נבואת אהרון ומרים לנבואת משה, נאמן הוא ואינו צריך לומר "כה אמר ד'", אלא מתבטא גם בלשון "זה הדבר", וברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ז) מונה את ההבדלים שבין משה לנביאים, ואילו את דברי הספרי הנ"ל אינו מביא, ונראה לי, כיוון שהבדל זה אינו רק בצורת קבלת הנבואה, אלא ביטוי להיותו - "עבדי משה" שאין לו משלו כלום, "זכרו תורת משה עבדי" . ובמכילתא (פרשת בשלח) נאמר כי משה מסר נפשו על התורה ועל כן נקראת על שמו, בהיותו ארבעים יום בהר, (ועיין ב'משך חכמה' סוף פרשת תרומה דבר נפלא בזה). ומכח זה ניתנה לו הנבואה בדרגא עילאית "זה הדבר", וממילא אין החילוק רק בנבואה, אלא בעצם אישיותו של משה.
וכתב הרמב"ם ראוי שימחל אדם על דבורו יותר מחמלתו על ממונו, ובספר חסידים מבואר כי מי שנזהר ב"לא יחל דברו", אזי זוכה ל"ככל היוצא מפיו יעשה".
הרחמן יזכנו לשמור פינו ולשוננו "פתח ליבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il