מורי האהוב אשר לימדני גמרא טרם שהייתי בר-מצווה, הרב דוד סילבר, הלך לעולמו בשבוע שעבר. הוא חי חיים ארוכים ופוריים, ובשנותיו האחרונות היה אדם מוכר ומכובד בשכונה הירושלמית בית וגן. אהבתי את הרב סילבר כי הוא אהב אותי.
לעתים קרובות אדם זוקף את הישגיו לזכות המורים טובים שזכה ללמוד מהם בתיכון או מאוחר יותר. התמזל מזלי וזכיתי בהרבה מורים דגולים ב-11 השנים שהייתי בישיבה. הם לימדו אותי על יהודים ויהדות (שני מושגים שאינם תמיד זהים), על תורה ותלמוד ועל החיים ותהפוכותיהם. אני חב להם חוב נצחי על ההדרכה שנתנו לי ועל המאמצים שעשו למעני. אך לעתים קרובות אדם שוכח את ההערכה שהוא חב לאלה שלימדו אותו בילדותו.
הרב סילבר לימד אותי את האלף-בית הפשוט (על אף ששום דבר בתלמוד איננו פשוט באמת) של הניווט בים התלמוד, אך הוא עשה זאת עם כל כך הרבה אכפתיות, אהבה ודאגה לרווחתי, שעד היום, על אף שחלפו מאז יותר מיובל שנים, אני לא יכול לפתוח ספר גמרא כדי ללמוד או ללמד בלי לחוש שדאגתו ונוכחותו הנעימה מרחפים מעל הספר.
רבנים אחרים בישיבה תפסו את אור הזרקורים והתפרסמו בעולם היהודי. הוא היה תלמיד חכם גדול, אבל בעל אישיות נחבאת אל הכלים. כל מאות התלמידים שהוא לימד איך להתחיל בלימודי הגמרא חייבים לו חוב גדול של הערכה והכרת תודה. למרבה הצער, לא כולנו יודעים להביע את תודתם כשהאדם עודנו בחיים.
אומרים הגאון הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, אחד המורים היצירתיים ביותר לתורה ולתלמוד במאות השנים האחרונות, נהג לקום לכבוד המורה שלימד אותו אלף-בית. הוא אמר שעל אף שהיו לו הרבה מורים גדולים מאוחר יותר בחייו, המורה שלו לאלף-בית לימד אותו אמת צרופה. אלף תמיד נשארה אלף, ובית תמיד נשארה בית, ואילו מה שלימדו אותו מאוחר יותר בחייו, בפירושים המסובכים לתלמוד, כך הוא גילה, לא תמיד היה אמת, ולכן היה צורך בחזרות ובתיקונים.
אני גיליתי, אחרי שנים רבות של לימוד, שהרב דוד סילבר לימד אותי אמת. הכללים והרעיונות של התלמוד שהוא הסביר לי בצורה כל כך פשוטה ואצילה, הסוגיות הסבוכות שבהן הנחה אותי במיומנות נטולת מאמץ - כל אלה שמרו על אמיתותם הפשוטה עד היום. רק מאוחר יותר בחיי הבנתי את מידת הדיוק של הוראתו ואת העומק של הסבריו, שבילדותי נראו לי כה פשוטים וקלים.
הוא היה מורה בחסד ורבים ממיטב לומדי התורה של דורנו זכו לעבור תחת ידיו. הרב סילבר היה אדם חם, וחיוך מדבק תמיד נראה על פניו. ההבדל בין מורה שמחייך לזה שמזעיף פנים הוא עצום, בייחוד לתלמידים בגיל צעיר, בשנים המעצבות של החיים. הרב סילבר נשאר תמיד חבר, איש סוד ויועץ מהימן לתלמידיו, כשאלה בגרו ועזבו את הישיבה לעסוק בדברים אחרים.
ידעתי שהוא תמיד עומד לרשותי בתפקידיי השונים בחיים היהודיים. הוא היה בעל-קורא מצוין, והפליא בקריאת התורה בציבור. לא רק קולו החזק ודייקנותו בקריאת המילים והטעמים של התורה הפכו אותו לכזה, אלא גם מתיקות התורה שנבעה ממנו בזמן שקרא בספר התורה. אני זוכר שכמעט ציפיתי לימי התענית בישיבה, שכן בימים האלה קרא הרב סילבר בתורה. כששלמה המלך אמר "דבש וחלב תחת לשונך", ייתכן מאוד שהוא חשב על קריאת התורה של הרב סילבר.
עם מותו, עד כמה שידוע לי, הלך לעולמו כל דור המורים שלי בישיבה. משום כך אני חש בדידות מסוג שלא חשתי בעבר. שלמה המלך אמר גם "דור בא ודור הולך", אבל ההשפעה והזיכרון של הדור שהלך נשארים לעד. הרב דוד סילבר, זיכרונו לברכה, מוכיח את זה בלי שום ספק.