האווירה בפרשות הכמעט אחרונות האלה של התורה מלאה ניגודים לכאורה - עצבות מצד אחד, ותקווה עצומה מצד שני. הצער של משה ניכר היטב במילותיו ובאכזבתו מכך שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל. אך גם האופטימיות שלו ניכרת היטב בדבריו לגבי הקיום והניצחון של העם היהודי והפיוס בין הקב"ה לעם ישראל באחרית הימים.
אך באמת הדואליות הרגשית הזאת התקיימה בעם היהודי בכל השנים הרבות של קיומנו. יש די והותר עצבות בסיפורם של היהודים בהיסטוריה. עם זאת, היהודים ככלל תמיד היו אופטימיים ומלאי תקווה לגבי עתידם.
גישה זאת מקבלת ביטוי בסיכום של חז"ל לגבי סוף השנה ותחילתה של השנה החדשה: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". על אף שאנחנו יודעים שהשנה החדשה לא תהיה נקייה מבעיות ואפילו קשיים, אנחנו בטוחים שנהנה מברכותיה הקרובות. אופטימיות שתמיד ממתנת את הריאליזם הנוקשה היא הנוסחה היהודית, כך נראה, בהתייחסותנו לחיים ולנסיבות. האווירה בפרשה איננה זמנית אלא קו מנחה לדורות הבאים. אין מקום לעצבות, אבל יש מקום לרצינות. המאמץ להצליח תמיד מתחיל בתחושה פנימית של אופטימיות.
מותו של משה איננו רק טרגדיה אישית. זה מכה עצומה לעם היהודי, על אף שמבינים את עוצמתה רק לאחר מעשה, כפי שקורה בדרך כלל אצל בני אדם. עם זה, התורה רואה במות משה מקור נחמה וחוסן לעם היהודי. אנחנו למדים שגם בלי הנוכחות והפעילות של משה בקרבנו, רוחו של משה, התורה מסיני שהביא לעם ישראל, תספיק כדי להבטיח את קיומו והצלחתו של העם היהודי.
אין אדם, אפילו משה, שאי אפשר להמשיך את הקיום גם אחריו. אך לשום אדם אין באמת תחליף. משה מלמד זאת לעם היהודי ביומו האחרון עלי אדמות. הוא מזהיר אותם להישמע לדברי התורה ולמצוותיה. זה הסיכוי היחיד שיש להם להצליח ולהאריך ימים בעולם הזה. החיים יהיו שונים בלי משה. יהושע איננו משה. ובכל זאת, כל זה לא חשוב לטווח הרחוק של הסיפור של העם היהודי, שכן העם יישאר, והתורה, שהיא נצחית, תמיד תהיה שם להנחות אותנו, לתת לנו השראה.
משה, שרואה את כל האירועים שיקרו לעם היהודי עד קץ הימים, חש שקט ושלווה בסוף ימיו. הוא מתנחם בידיעה שאלקי ישראל יראה את העם בימי העצב ולא יניח לו להתייאש. האופטימיות שלו מנצחת את העצבות, ומתוכה גם נולד טבעו של עם ישראל לדורותיו.