ערב אחד לפני שתכננתי לעזוב את הישיבה, ר' אברום תפס אותי לשיחה
שיחה אחת, שהיתה לי עם רבנו הרב אברהם שפירא זצ"ל לפני למעלה מחמישים שנה, השפיעה על חיי בצורה משמעותית ביותר. ומעשה שהיה כך היה: כשהגעתי לישיבת מרכז הרב, הישיבה היתה עדיין בחיתוליה, ולא היו בה שיעורי גמרא מסודרים, מלבד שיעור כללי שהרב נתן רענן זצ"ל (חתנו של מרן הראי"ה זצ"ל) היה נותן, ושיעור קצר מר' אברום.
לאחר תקופה קצרה ב'מרכז' הייתי ב'משבר', וחשבתי לעבור לישיבת סלבודקה, שבה למדו כמה מחברי שהיו איתי במסגרת עליית הנוער. הלכתי להיבחן בישיבת סלבודקה, אולם ערב אחד לפני שתכננתי לעזוב את הישיבה, ר' אברום תפס אותי לשיחה ודיבר איתי על ההבדלים בין הישיבות מבחינת החשיבה וההסתכלות האמונית המיוחדת שישיבת מרכז הרב מעניקה לתלמידיה, וכך למרות שמבחינות אחרות היו מספר דברים שבישיבת סלבודקה היה לי יותר טוב, שכנע אותי הרב להישאר במרכז הרב. אין ספק שאם הייתי הולך לשם, כיום כל דרכי התורנית היתה שונה לחלוטין.
כשנבחר הרב לכהונת הרב הראשי לישראל, שמחנו כולנו שהרבנות הראשית צועדת בדרכם של הרצי"ה ושאר תלמידי הרב קוק זצ"ל, שחוו את פעמי הגאולה בדורינו, וראו את מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה. בהמשך כהונתו הרב ביוזמתו הכניס אותי לוועדת הבחינות של הרבנות הראשית, וכמובן שהיינו קשורים גם בנושא המאבק על שלימות הארץ, לאחר שהרב ביחד עם הרב אליהו שליט"א הקימו את 'איחוד הרבנים למען ארץ ישראל', כאשר התגלו החולשות ביחס להסגרת ארץ ישראל.
ברור, שאצל הרב הישיבה היתה נקודה מרכזית בחייו. מתוך גדלותו העצומה בתורה, הוא חינך את התלמידים שכל עיקרה של הישיבה הוא לגדל תלמידי חכמים. הרב תמיד היה קורא: 'תורה', 'תורה', 'תורה'. דרבון הבחורים לשקוד בעולמה של תורה ולעלות במעלותיה, היה הנקודה העיקרית בהדרכה ובחינוך שלו.
אולם, הרב לא רק חינך בתוך הישיבה, אלא גם הטביע את רישומו בהדרכת הציבור בנושאים הקובעים את צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית. מעל הכל, בתחום הציבורי הרב היה הסמכות הרוחנית העליונה, שנתנה את הגוון ההלכתי למהלכים של הציבור שלנו ביחס להתיישבות בארץ וביחס למאבק נגד הנסיגות הנובעות מחולשות הנהגת המדינה הנוכחית. מפעם לפעם היו מתקיימות ישיבות בביתו, בהם דנו בסוגיות ציבוריות ולאומיות אלו - איך להתייחס? כיצד להגיב? ומה לפרסם? והרב ניווט את הדברים בעוז ובגבורה. הרב קיים כפשוטו את המאמר "לא תגורו", ותמיד אמר את האמת האלוקית ואת דרכה של תורה בסוגיות הללו.
בייחוד התבלטה דרכו זו, בעת שעלתה הסוגיא שברחוב נקראת "סירוב פקודה", אבל למעשה אצלנו זה לא נקרא סירוב פקודה, כפי שהרב אמר שזוהי דעת תורה ואסור לנו לתת יד לחוק שהמלכות גוזרת, אם הדבר נוגד את תורתנו הקדושה, שהרי אצלנו התורה היא מעל כל החוקים, ואפילו אם אדם עלול להישפט וייאסר, אסור לו לעבור חלילה על דבר תורתנו הקדושה. הרב חזר ופרסם מספר פעמים כרוזים בנושא, וכמובן שכל איחוד הרבנים עמד מאחוריו ותמך בו. יתכן שאילו לפני כשנתיים כאשר הגלו את תושבי גוש קטיף היה כל הציבור שומר התורה והמצוות נשמע להוראות הרבנים "שאסור לתת יד לכך", יכול להיות שהאסון הגדול היה נמנע, אך היות ולצערנו הרב קמו אנשים והתריסו נגד דעת תורה, אירע הגירוש.
כרגע, לאחר האבידה הגדולה עם הסתלקותו של הרב, העתיד קצת לוטה בערפל. עדיין לא סיימנו את ימי השבעה, אבל אין לי ספק שהארגון החשוב שהרב הקים - "איחוד הרבנים למען ארץ ישראל", ארגון שמאחד רבנים רבים חייב להמשיך. עם ישראל צמא ורוצה לשמוע את דבר ה', ולמרות שהגדול הזה הסתלק מאיתנו, וודאי לנו שהקב"ה לא יטוש את עמו. אני מקווה שיבואו אנשים שימשיכו את דרך חינוכו והדרכתו של הרב, בחיזוק כושר עמידתנו על משמר הארץ ומשמרת זהותה היהודית של המדינה, כדי שעם ישראל לא יישאר כצאן אשר אין לו רועה, ובעז"ה נעשה ונצליח!