אין סתירה בין גדולה לענווה. אברהם אבינו הנקרא בפי חז"ל הגדול בענקים אומר על עצמו: "ואנכי עפר ואפר". משה רבנו רבן של ישראל בכל הדורות אומר: "אנחנו מה", והתורה מעידה עליו שהוא עניו מכל אדם. דוד המלך אומר על עצמו: "ואנכי תולעת ולא איש". לכאורה אין הענווה והגדולה יכולים לדור יחד, הרי העניו מבטל את עצמו, מצטנע, מכיר בחולשותיו ובחסרונותיו. העניו אומר מי אני ומה אני ומה הערך של דברי, מי אני שאפעל, שאשפיע, שאנהיג. העניו לכאורה חסר ביטחון עצמי. אזי איך יתכן שעניו יהיה מנהיג ומלמד את הרבים אם אינו מכיר בערכו ובכוחותיו?!
והנה חז"ל מלמדים אותנו שאין סתירה בין גדלות ובין ענווה. ואולי לא רק שאין סתירה, אלא הגדולה האמיתית היא דווקא נובעת מתוך ענווה אמיתית. כי הענווה היא התבטלות כלפי הקב"ה. הכרה שהכול שלו, הכול ממנו ואני כשלעצמי מה אני, אך הקב"ה - אין גבול לגדלותו, והוא הממלא אותי בכוחות גדולים והם שלו יתברך. ועל כן מה יש להתגאות במה שאינו שלי. ואדרבא ככל שיש בו כוחות רבים וגדולים יותר, העניו מרגיש יותר התבטלות כלפי רבש"ע המשפיע עליו כל כך הרבה, וככל שהוא מקבל יותר מהקב"ה התלות שלו בקב"ה גדלה, וזו הענווה האמיתית. ועל כן יכול העניו שמכיר בכוחות הגדולים שהקב"ה השפיע עליו, לפעול גדולות, להנהיג, למלוך, ללמד, להוביל כי אינו בא מכוחות עצמו אלא מכח הקב"ה. ומתוך שהוא בא מכח הקב"ה יש לו יותר עוצמה מאשר לגאה, שחושב שכל הכוחות שיש בו הם שלו.
על כן אדרבא הגדולה והענווה משולבים זה בזה, ככל שהענווה גדולה יותר ניתן לאדם שפע עליון רב יותר כי הוא נסתר ומתבטל כלפי הגדולה האלוקית. וככל שהוא מקבל שפע הוא נעשה יותר עניו וחוזר חלילה. וכך אומרים חכמינו ז"ל (חולין פ"ט): "אמר להם הקב"ה לישראל: חושדני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרון אמרו ואנחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש". ויש להבין את כוונת חכמים כפי שהסברנו, שאדרבא הגדולה שנתן הקב"ה לאברהם היא עשתה אותו לעניו כי הוא הרגיש עצמו מקבל יותר ובטל יותר לפניו יתברך. אבל מי שאינו עניו אמיתי, אלא הענווה שלו היא חיצונית, כאשר הוא מקבל גדולה הוא נמצא בהתמודדות, איך בכל זאת להישאר עניו למרות הכבוד והגדולה שהוא מקבל. הוא מייחס את הגדולה לעצמו וזה בסתירה עם הענווה, והוא צריך להסביר לעצמו שיש בו גם חסרונות, ואין מקום שיתגאה במעלות שיש לו. אך העניו האמיתי לא מיחס לעצמו שום גדולה, הכול של רבש"ע, ואני כשלעצמי מה אני. ולכן הגדולה שהוא מקבל עושה אותו יותר עניו.
אברהם אבינו העניו אינו מסתגר ומצטנע בפינתו, אלא הולך נגד הזרם בביטחון, מפיץ את דבר ד' ומכניס תחת כנפי השכינה אלפים ורבבות (כדברי הרמב"ם הלכות ע"ז פ"א) וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי.