היום חוזרת ומתעוררת בכל חריפותה השאלה הקשה: למה? למה ועל מה באה עלינו הצרה הגדולה הזו? מדוע עם ישראל, עם ד', קיבל את המכה האיומה הזו? הרי ודאי שלא חטאנו יותר מעמים אחרים, ואם כן למה באו עלינו צרות גדולות יותר מכל העמים? אכן לימדו אותנו חכמים שאמנם לא חטאנו יותר מאחרים, אבל מאיתנו נדרש יותר מאשר מכל עם אחר.

אנחנו גדולים, הדרישות מאיתנו גדולות, העליות שלנו גדולות והנפילות גדולות. עם ישראל משול לעפר ומשול לכוכבים; כשהם יורדים הם יורדים עד עפר, וכשהם עולים עולים עד לרקיע (מגילה טז, א). אמרו במדרש (תנחומא בלק יד [כב]): "'א-ל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו' (במדבר כג, כב), כך היא מדתו: חָטאו קִמעה - הורידם כעוף, שנאמר (הושע ט, יא): 'אפרים כעוף יתעופף כבודם'. זכו - מעלן ומרוממן, שנאמר (ישעיה ס, ח): 'מי אלה כעב תעופינה'". אין בינוניות בעם ישראל, הוא עם גדול, ועל-כן גם אסונותיו גדולים.

וכך מספרת הגמרא במסכת כתובות (דף סו, ב): תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה נערה אחת שהיתה מלקטת שׂעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו, נתעטפה בשערהּ ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני". נקדימון בן גוריון היה מהעשירים הגדולים ביותר בירושלים, ואחר החורבן, נעשתה בתו כל-כך ענייה, עד שהיתה נאלצת ללקט שעורים בין גללי חמורים. רבן יוחנן בן זכאי, כששמע מי היא, הופתע, התרגש ואמר: "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא [רק] ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".

דמותה של אותה אישה, בתו של נקדימון, סימלה בעיניו של רבן יוחנן בן זכאי את עם ישראל. בת נקדימון בן גוריון היתה שייכת למעמד עליון ביותר, והנה היא נפלה למצב שאין גרוע ממנו. וכך עם ישראל. דוקא מהאסון שקרה לאותה נערה, למד רבן יוחנן בן זכאי על מעלתן של ישראל. כאשר הנפילה היא נוראה, סימן שהיא היתה מגובה עליון. עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה (יבמות קכא, ב). זהו פשר המרורים הגדולים שעם ישראל עבר. וכמו שצרותינו גדולות, כך תנחומותינו גדולים, וישועותינו גדולות. ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שנשמע ונתבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות.