פרשת השבוע עוסקת בחובת הציות להחלטות של בית הדין ושל שופטי הדור, גם כאשר אדם חולק על המסקנות המשפטיות שלהם. מכאן נולד המושג ההלכתי המאוחר יותר של "זקן ממרא" - תלמיד-חכם חשוב, חבר בסנהדרין עצמה, שמסרב לציית לפסיקת הרוב ופועל בניגוד לדעת עמיתיו. ישנה עמדה נורמטיבית ביהדות ובחיים היהודיים שדורשת מאתנו להגביל את החירות האישית ולא להרשות לכל אדם לעשות כרצונו. כל תלמיד חכם משוכנע שדעתו נכונה, ואולי אפילו נכונה באופן מושלם ומוחלט. אבל אדם צריך להיות מוכן לקבל את העובדה שאם רוב תלמידי החכמים חולקים עליו, אז ההלכה צריכה להיקבע לפי דעתם, גם אם ההיסטוריה תוכיח אחר-כך שהם טעו.אמנם גם הרוב, כמו כל אדם, יכול לטעות, אך חברה אנושית צריכה לתפקד לפי אמות-מידה מסוימות, והתורה דורשת משמעת כזאת מכל מנהיג ושופט אחראי. לזקן ממרא יש הזכות להחזיק בדעתו, אבל אין לו זכות להטיף לה בפומבי באופן שיביא לפילוג בחברה היהודית ולתוצאות הרסניות מהעובדה שיהיו "שתי תורות" בחברה היהודית. אין ספק שהזקן הממרא חש תסכול גדול, שכן הוא בוודאי משוכנע בצדקת עמדתו. אך התורה אינה מרשה לנכונות של דעת היחיד ביחס לסוגיה אחת בהלכה לסכן את כל האיזון העדין של הפסיקה המשפטית וההלכתית. גם כאן, היער תמיד מנצח את העצים בהשקפת העולם היהודית על החוק וההלכה.
נשאלת השאלה, האם זה נכון גם לגבי דעת הרוב בסוגיות פוליטיות וחברתיות. פעמים רבות בהיסטוריה האנושית הרוב טעה אפילו בשאלות של חיים ומוות. להבדיל, וינסטון צ'רצ'יל היה הקול היחיד שהזהיר מפני גרמניה בשנות לפני 75 שנה, כשזו החלה להתחמש מחדש. כאן, בישראל, היו מקרים רבים, בייחוד בעשור האחרון, שבהם הרוב טעה בהחלטות שקיבל ובקווי המדיניות שקבע. הרבנים היו דעת מיעוט בזמן המרד הגדול ברומא, אך חזו נכונה את התבוסה ואת החורבן של המקדש. הנביא ירמיהו היה קול יחיד וצורם שהתנגד למדיניות הצבאית והדיפלומטית של מלכי יהודה.ברור לפיכך שיש הבדל משמעותי בין פסיקות משפטיות והלכתיות לבין שאלות של מדיניות וביטחון לאומי. בסופו של דבר, בדמוקרטיה, אפילו בנושאים האלה הרוב ינצח. אך גם למי שחולקים עליהם יש זכות מלאה להישמע ולדרוש שדעתם תישקל בכובד ראש. עריצות הרוב היא סכנה גדולה בעניינים לאומיים. בנושאים כאלה קשה הרבה יותר להגדיר מה היער ומה העצים.לכן ברור שמושג הזקן הממרא מוגבל לסוגיות ההלכתיות המוגדרות שמפורטות לנו במסכת סנהדרין בתלמוד. בעניינים אחרים, הרוב צריך תמיד לאלץ את עצמו להקשיב באמת לדעת המיעוט, ולמיעוט יש חובה להביע את דעותיו בפומבי ובקול ברור.