"מאי חנוכה (על איזה נס קבעוה - רש"י)? כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים בהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן וכו' נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כ"א). משמע מהברייתא שההלל וההודאה נקבעו על נס פך השמן. ותמוה, שהרי אנו מזכירים בתפילה: "שעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך... ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם... מסרת גיבורים ביד חלשים... ולעמך עשית תשועה גדולה". אם כן עיקר ההודאה צריכה להיות על הניצחון במלחמה, על התשועה, ועל שזכו לקיים את כל התורה דורי דורות, ולא על נס פך השמן שהדליקו שמונה ימים בשמן טהור?
אכן נראה כי באותו הדור רבים הסתייגו ממעשה החשמונאים. הם אמרו: אסור להילחם ביוונים, היונים חזקים ורבים מאתנו, המלחמה לא תצלח, צריכים להיות ריאליים, לא לשגות בדמיונות ואסור לסכן נפשות ללא תועלת. היו שאמרו צריך להיות מציאותיים ואם אי אפשר לקיים את המצוות - אונס רחמנא פטריה. היו שאמרו שאסור לסכן את קיום האומה במלחמה נגד היוונים, והיו שאמרו שאסור למרוד באומות - זה נגד התורה צריך לחכות עד שה' יגאל אותנו עד שיבוא משיח. וגם אחרי הניצחונות של החשמונאים נמשכה הביקורת על החשמונאים: פעלתם נגד רצון ה', היה אסור למרוד באומות, אין ערך לניצחון שהוא נגד רצון ה' וגם כל ההצלחה היא זמנית, ולבסוף יחזרו היוונים לשלוט עלינו ואז נסבול כפל כפלים על שמרדנו בהם.
והנה באו החשמונאים לבית המקדש וטיהרו אותו והקב"ה עשה להם נס גלוי - נס פך השמן. וזה היה האות כי הקב"ה שמח במעשיהם, מלחמת החשמונאים הייתה לרצונו ית', מסירות הנפש למען ה' ולמען הארץ הייתה מעשה נכון, ולכן הדגישו לזיכרון לדורות דווקא את נס פך השמן לפרסם כי הקב"ה אישר ושמח במלחמת החשמונאים.
ללמדך, שצריך לפעול למען גאולת ישראל באתערותא דלתתא, ולא לחכות לאתערותא דלעילא. וכשיש אתערותא דלתתא אז באה סייעתא דשמייא על המעשים, ומי שמתבונן בעינא פקיחא יכול לראות את הסייעתא דשמייא שיש בפעולותיהם של הפועלים למן גאולת ישראל, בישוב הארץ בקבוץ הגלויות, ובמלחמות ישראל.