שנותיו האחרונות של יעקב, השנים שגר במצרים היו בבחינת "ויחי". לאחר השנים הראשונות, בהם פקדו את יעקב מצבים קשים - רדיפות עשיו, התנכלויות מרמה מצד לבן הארמי ועשרים ושתים שנות אבלות קשה על יוסף, חש יעקב בשנותיו האחרונות בחיות ובשמחת הנפש, בהתאם למציאות שהיה בתוכה בגלות. באותם שנים הוא חי חיים שקטים ושלווים, ויכול היה להתמסר לחינוך הנכדים והנינים ולהכינם מבחינה נפשית לקראת ההישרדות בחשכת הגלות.
לפיכך, מברך יעקב את יוסף בברכת: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", משום שמנשה ואפרים גדלו בילדותם לבד בתוך סביבה מנוכרת ואלילית ונשארו נאמנים לחינוך שקיבלו אצל אביהם. מעתה, כל ההורים בישראל יברכו את בניהם בברכה זו, כדי ללמדם שאפילו אם חלילה יקלעו למקום שרחוק בצביונו מצביון בית אבא, ימשיכו לשמור על צביון חייהם כפי שחונכו בבית אבא.
יעקב אבינו צפה גם למרחוק, ורצה להאיר לדורות הבאים את הקשר העמוק שלהם לארץ ישראל. לכן השביע יעקב את יוסף, שיקברהו דווקא בארץ ישראל, כדי שכל צאצאיו ידעו שמצרים היא גלות וארץ מכורתם היא ארץ כנען. אילו היה נקבר יעקב במצרים היו הנינים אומרים - סבא הצדיק קבור כאן ולכן גם אנו נשאר כאן, כשם שבימינו ישנם אנשים שנוסעים מארץ ישראל לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים. מרן הרב זצ"ל כותב (משפט כהן סימן קע"ז) מסתייג מנסיעה לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים, אומנם יש חשיבות לפקוד קברי צדיקים, כפי שלמדנו מכלב בן יפונה, אולם אין בכך להתיר את איסור היציאה לחו"ל, ובמיוחד שיש צדיקי עולם שטמונים בארצנו הקדושה.
מאותה סיבה, השביע גם יוסף את בני ישראל, שיעלו אותו לארץ בזמן הגאולה, כדי שיפנימו את הקשר הפנימי לארצנו הקדושה.
אנו חיים בתקופה, שאצל חלקים מעמינו, נושא גאולת ארצנו וההתיישבות בה אינו תופס מקום חשוב. אי לכך, שומה עלינו לפתח ולטפח את האהבה לארצנו הקדושה, ולעשות מה שיש לאל ידינו כדי ליישב ולהפריח את שממותיה, ואין צריך לומר שלא יוסגר חלילה שום חבל ארץ לידי המחבלים, ובזכות זאת נזכה בעז"ה לראות בגאולת ארצנו כולה בקרוב בימינו.