בהפטרת שבת הגדול אנו קוראים את הפס' האחרונים של ספר מלאכי: "אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו... זיכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב...". מובא בילקוט שמעוני (רמז תק"צ) שעד ימי מלאכי שהיה אחרון הנביאים היו נכתבים הדברים ע"י הנביאים עצמם, ומשנחתמה נבואה, אליהו כותב ספרי צדיקים ומעשיהם, גם אם לא נראה לעינינו.
בזמן מלאכי נסתיימה תקופת הנבואה. פרק זה במלאכי הוא האחרון בספרי הנביאים והוא מסתיים בפסוק "זכרו תורת משה עבדי". מדוע דווקא בנבואה זו של מלאכי הודגש הענין של זכרו תורת משה?!
בספר חדש שיצא לאור, פירוש תלמיד הר"ן על התורה, כתוב שבנבואות האחרונות של זכריה ומלאכי, יש נבואות שונות מנבואות שאר הנביאים. כל נביא היה רואה בבירור את נבואתו, ואילו בנבואות האחרונות מוצאים אנו כי הנביא נשאל האם הוא מבין מה שהוא רואה. הטעם לדבר נתן תלמיד הר"ן בספרו, משום שעניין הנבואה עמד להיעלם. והביאור, כי בכל דבר שבקדושה ישנה קודם לכל התנוצצות של קדושה, ובסופה יש פיחות כח הקדושה. כשהחלה הנבואה וקדושתה להיפסק היה פיחות בהשראת כח קדושת הנביאים, ומחזה הנבואה לא היה ברור לנביא. כלל ישראל נברא עם מתנות שמימיות מיוחדות. יש לו את בית המקדש, עבודת כהנים, אורים ותומים ונביאים. כיום אנו לא מרגישים בחסרון הנבואה מפני שאנו יותר מגושמים וריקים, מבחינה זו כיום אנו במצב לא נורמלי, וכמו שכתבו חז"ל בסוף מסכת סוטה - לאותו דור נודע שהנבואה מסתלקת והיה קשה להם מאד כיצד יחיו כלל ישראל בלי נבואה, על כך באה הנבואה האחרונה לחזקם: "אז נדברו" ובסוף "זכרו תורת משה עבדי", כלומר נבואה מסתלקת, אבל התורה לא מסתלקת. ישראל לא יוכלו לחיות בלי תורה, כשיהיו דבקים בתורה יוכלו להחזיק מעמד גם בלי נבואה. וכמו שאמרו חז"ל במסכת בבא בתרא (דף י"ב), שניטלה נבואה מהנביאים, אבל מן החכמים לא ניטלה, והסביר שם הרמב"ן, שהכוונה היא שיש נבואה בדרך של חכמה (עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' ר"ח ד"ה מ"ש).
בתקופה ההיא החלו בהנהגה של "נדברו יראי ד' איש אל רעהו", מה שנסתלק מנבואה, ניתן בדרך של נדברו יראי ד'. יהי רצון שנזכה בביאת אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים ולהקריב קורבן הפסח במועדו בבית מקדשנו אמן.