כתוב בפרשה "החודש הזה לכם ראש חודשים". בפסוק זה גלומה לדעת חז"ל מצוות עשה של קידוש חודשים ועיבור שנים. מהי המשמעות המיוחדת של הלוח העברי? הלוח העברי שלנו הינו לוח מורכב - החודשים הם חודשי לבנה, ואילו השנים הם לפי השמש. מערכת הלבנה ומערכת השמש אינם מתואמות, ומכאן הצורך לעבר ולהוסיף אדר שני כל כמה שנים כדי להשלים את הפער בין חודשי הלבנה לשנת השמש.
להלכה - "אין מקדשים חודשים ואין מעברים שנים אלא הסנהדרין הגדולה". וכאן נשאלת השאלה כיצד בזמנינו פועלת מערכת מועדי ישראל מי מקדש ומי קובע?
הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות (מצוה קנ"ג) כותב שהלל הנשיא האחרון, הוא שקידש את החודשים ועיבר את השנים עד ביאת הגואל, אולם בדברי הרמב"ם איננו מוצאים כל אזכור לנושא זה, לא בפירוש המשנה, לא בספר המצוות ולא ביד החזקה.
כדי להבין את שיטת הרמב"ם אנו זקוקים להנחת יסוד חדשה, כפי שמסביר בעל המשך חכמה - שהרמב"ם כותב, שישנה הלכה למשה מסיני שבזמן שאין סמוכים בפועל, מקדשים על פי החשבון. ומי זה שעושה את חלוֹת הקדושה? זה הציבור שנמצא בארץ ישראל.
הציבור שיושב בארץ יש לו הפוטנציאל לחדש את הסמיכה כפי שכותב הרמב"ם (בהלכות סנהדרין פרק ד' הלכה י"א). מכאן רואים שיש לקיבוץ הכללי של יושבי הארץ דין סמוכים לעניין המשכיות הסמיכה, וכך גם לחשבון של יושבי הארץ יש את הסמכות שאם יושבי הארץ וכל חכמינו מסכימים על תאריך ראש חודש, החלוֹת חלה היום כמו בזמן הסנהדרין הגדולה.
לכן הרמב"ם כותב (מצוות עשה קנ"ג) דבר חשוב ביותר, שאילו היה קורה בזמן מן הזמנים שיהודים לא היו נמצאים בארץ בכלל, כל מערך מועדי ישראל היה מתערער לחלוטין.
כאן רואים בעליל את גודל החשיבות של ישיבת ישראל בארץ שרק הם, אפילו אם הם מספר קטן מהווים את קיום האומה, ובזכות אותם מעטים, כל ישראל בעולם יכולים לחוג את מועדי ה'.
קיומה של האומה מותנה במידת היותה בארצה. כל אחד מבין שכל מה שמרבים ישוב יהודי בארץ, מחזקים את החטיבה הלאומית הכללית ואין דומה עשרה יהודים שנמצאים בארץ לכמה מיליונים. חיזוק ההתיישבות במרחבי ארצנו מחזק את הבנין הלאומי הכללי, עד שנזכה שכל אחינו הפזורים בארצות הגולה יתכנסו לארצנו הקדושה ואז נזכה גם לגאולה שלמה בקרוב בימינו.