בית המדרש

  • כד - דתלשי"ם וט"ו בשבט
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

נריה בן אורה יוכבד

גבול האור

עזיבת הדרך איננה פרי המקרה, אלא תוצאה של גורמים שונים, הרב פרג'ון על הצורך בניכור ועל מטרותיו.

undefined

הרב אריאל פרג'ון

י שבט תשס"ח
11 דק' קריאה
הקדמה
מערכת היחסים הראויה בין יראי ה' למי שפרקו מעליהם עול מלכות שמים, הנה נושא חשוב, רחב, ויותר מכל נושא טעון רגשית.
במסגרת מאמר קצר זה לא נתיימר להעמיק בגדרים ההלכתיים של מי שפרקו עול, ביחס חז"ל לבעלי עבירות, ביחסם לכופרים ביסודות הדת, המושג תינוק שנשבה וגדריו וכו'. 1
קצרה כאן היריעה לפרוט נושא כאוב וטעון זה, במכלול צדדיו ובמקורותיו המלאים בחז"ל. על כן, ניגע בקצרה בכמה נקודות למחשבה.

מכל מקום חשוב לציין, שאבן היסוד לדיון מעמיק בנושא, היא בירור הסוגיה במתינות ובלא נגיעות אישיות. מחד, אין להזדרז לחרוץ דין, באשר כל יהודי יש בו נקודת אור עצומה. מאידך, תהיה זו טעות להיזכר, תוך כדי דיון, בפלוני ואלמוני שהם דווקא אנשים נחמדים, וממש חבל עליהם, אז מה אם הם...

מקור התופעה
ראשית, יש ליתן את הדעת למקור התופעה של פריקת עול תורה ומצוות.
מכיוון שדרך התורה והמצוות היא דרך האמת שעל פיה בנוי כל העולם כולו 2 , הרי שעזיבת הדרך איננה פרי המקרה והכאת הגורל האכזר, אלא צריכה להיות התערבות חיצונית על-מנת שיקרה דבר שכזה. בלא התערבות חיצונית, אין טבעי ליהודי יותר מדרך התורה.
ברצוני להדגיש שאיננו באים לדון את מי של"ע יצאו בניו לתרבות רעה. גם חזקיהו המלך הצדיק, שנשא את בתו של ישעיהו נביא ה', יצאו בניו לתרבות רעה. אך עכ"ז, עלינו מוטל לחקור אחר שרשים שכיחים של התופעה.

נראה שעל פי רוב, יש לתופעה זו שני מקורות הפכיים: עירוב קודש בדרכים זרות, ולעומת זאת אדיקות פנאטית. ונסביר דברינו.

עירוב קודש בדרכים זרות
אחד הגורמים המסוכנים ביותר לנפילה רוחנית, הוא ההתחככות ברע. האדם איננו מכונה מתמטית, וככל שמתחכך בדבר מסוים, הרי הוא הולך ונקשר בו ומושפע ממנו. גישה זו מופיעה לרוב בדברי חז"ל 3 , אולם מפליא לראות שנפילתם של גדולי עולם משויכת לגורם זה:
"אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי. אמר ליה: שיננא, מאי קא בכית? - אמר ליה: מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן (ישעיהו לג): איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים. איה סופר - שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. איה שוקל - שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה. איה סופר את המגדלים - שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר. ואמר רבי אמי: תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר. ותנן: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא! אנן מה תהוי עלן?
אמר ליה: שיננא (כינוי לרב יהודה), טינא (טיט, כלומר רשעה) היתה בלבם.
'אחר' (אלישע בן אבויה) מאי (איזה רשעה היתה בו)?
זמר יווני לא פסק מפומיה. אמרו עליו על 'אחר', בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו" 4 .


בדברי הרגעתו של שמואל לרב יהודה, רואים אנו שמי שהולך בדרך ה', אינו אמור לחיות בפחד שמא יצא לתרבות רעה, הלא נמצא הוא בדרך אמת ומדוע יעזבנה?! אותם אלו שפרקו עול מלכות שמים, לא באופן מקרי קרה להם דבר זה. אנשים אלו מאז ומעולם טיפחו פינה של רפש בלבם. לדוגמה: אלישע בן אבויה, מעולם לא נמנע להתחכך בזמרתם ובתורתם של הרשעים. ודאי שמראש, לא התכוון אלישע להשתייך אליהם, אך לא נמנע ממחיצה תרבותית בינו לבינם, ומנבירה בדבריהם, ועל כן נכשל 5 .

לאור הנ"ל עולה שסכנה גדולה היא לאדם הגודל תוך כדי יניקת חלב נוכרייה, בדמות תרבות והוואי זרים לרוח התורה, כדוגמת: אמצעי התקשורת החילוניים, ספרות חילונית "יפה", קריאת הגות חילוניות וכד'. אדם כזה, אע"פ ששילב בחייו "קטעי דת" רבים, לא ייפלא שבחר בחברה אליה למד להרגיש סימפטיה מנוער. אותה חילוניות קנתה משכן בלבו. גם אם כיום משכנה קטן, ישנו חשש שתרחיב את גבולה ותשתלט על אישיותו, אם לא יעמוד על המשמר.

אדיקות פנאטית
מאידך יכול להיות גורם הופכי לתופעת פריקת העול. הסתגרות קנאית שלא מוכנה לשמוע שאלות ותהיות, מתן תשובות לא רציניות שכל עניינן פחד מהישארות בשאלה וכד' – הרי הם מתכון ברור לכך שמחפש האמת הצעיר, יזהה את מדריכיו הרוחניים כמי שאינם אנשי אמת, ומכאן הדרך קצרה לזיהוי כלל דרך התורה כדרך שקרית, ח"ו.

יחד עם אמירות מוחלטות ואמוניות, יש צורך בפתיחות מחשבתית, ואמונה עמוקה בה' שלא ימנע טוב להולכים בתמים. צריכים אנו לחיות בעומק אישיותנו שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואם מחפשים הם דרך אמת, לא משום כך יענישם. וכפי שאמרו בגמ':
"למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה.
אתא משה אמר (דברים י): הק-ל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבנין, איה גבורותיו? לא אמר גבור.
אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?
ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! – אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו" 6 .
הרי שאין ה' חפץ בקילוסו העולה מתוך השקר. ילך אדם בדרך אמת וה' יצליח דרכו.

לא לגיטימי
על אף הבנת התהליכים הנפשיים העלולים לגרום לאדם לפריקת עול, אין הדבר נותן לגיטימציה למי שהלך בדרך זו.

דעתו הקלה
גם מי שטוען שקם ומרד בגלל שאיננו מאמין, אין הדבר מקל מעונשו. ההפך הוא הנכון, גיבוי אידיאולוגי לתאוות נחשב כמרד חמור עוד יותר. הרמב"ם מתאר את היחס לכופר בעיקר (החמור מיחס לבעל עבירות), ותולה את חומרת המצב בדעתו הפגומה של החוטא:
"במה דברים אמורים (שמורידין ואין מעלין) באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו..." 7 .

שיקולים זרים
יתרה מכך, הנחת היסוד היא שמי שפיתח אידיאולוגיה שקרית, באמת עמוק בתוכו הגורם לאידיאולוגיה זו הוא רצון לילך בשרירות ליבו, וכפי שקשר הרמב"ם את "דעתו הקלה" עם "שרירות לבו". ועל כן אמרו בגמ' 8 :
"אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" 9 .
הרי שהמצאת הכפירה והעבודה הזרה, באה מתוך מניע של מציאת היתר לתאוות – גילוי עריות בפרהסיא 10 .

הלב יודע
טעם הדרישה מהאדם להכיר את דרך האמת היא משום ש"חיי עולם נטע בתוכנו", בתוך כל אחד נמצאת ידיעת האמת, שהוחתמה עמוק באישיותו:
"דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו ...ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר (משלי פרק ד) וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה... וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית ד) לפתח חטאת רובץ" 11 .

במעי אמו לומד התינוק את כל התורה כולה, אך בצאתו לאוויר העולם משכיחים אותה ממנו. כיוון שכך, לשם מה מלמדים אותו את התורה מתחילה?
לימוד התורה הראשוני נועד להותיר רושם מסוים בנפשו של האדם, על-מנת שיקל עליו לזהות את דרך ה'. קול ה' קורא בתוך האדם ומכוון אותו לחיפוש דרך האמת. גם ה' מצידו לא יעזוב את דורשיו באמת 12 :
קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת (תהלים קמה, יח). לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים (תהלים פרק פד, יב).


חשיבות הניכור
העולה מהנ"ל שאין לגיטימציה לפריקת עול תורה ומצוות. אין מקום לומר שכל אחד בוחר את דרכו ואת אמונתו.
וכאן באה מצוות הניכור בינינו לבינם. לניכור זה יש כמה מטרות: אי למידה ממעשי הרשעים, הזדהות עם ה' השונאו, ולכאורה טעם נוסף והוא הצבת חומות לקדושה.

הרחק מעליה
אדם נוטה ליחס לעצמו כוחות חזקים, ובכך מטפח הוא את בטחונו העצמי החיובי. אלא שעל האדם גם להכיר את מגבלות כוחו. אין לאדם לסמוך על כוחו שלא ללמוד ממעשי הרשעים, וכפי שאמרו חז"ל:
"הרי הוא אומר: "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה" (משלי ה ח). "הרחק מעליה דרכך" – זו מינות, שאומרים לו לאדם אל תלך בין המינים ואל תכנס לשם שמא תכשל בם. ואם אמר בטוח אני בעצמי שאע"פ שאני נכנס לשם איני נכשל בם 13 , שמא תאמר שומע אני את דבריהם וחוזר בי. תלמוד לומר: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (שם ב יט)" 14 .


יתרה מכך, עצם ההיכנסות לסכנה זו יש בה בכדי לעורר עליו את מידת הדין, בהראותו את עצמו בוטח בכוחו ובזכויותיו, ועל דרך שאמרו חז"ל:
"ואמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו לשמים!" 15 .
"מזכירין עונותיו – שעל ידיהן מפשפשים למעלה במעשיו, לומר: בוטח זה בזכיותיו, נראה מה הם. קיר נטוי – מקום סכנה" 16 .
ועוד, שגם אם לא ייפול האדם להיות כרשעים עצמם, הרי שעל כל פנים יושפע מהם, וכדברי חז"ל:
"זה שאמר הכתוב: "הולך את 17 חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע". "הולך את חכמים" – למה הוא דומה? לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים, אע"פ שלא לקח ולא נתן – ריח טוב לקח. "ורועה 18 כסילים" – למה הוא דומה לנכנס לבית הבורסקי אע"פ שלא לקח ולא נתן ריח רע לקח" 19 .

הזדהות עם ה'
מעבר לנ"ל, יש לנו להדבק בדרכיו של הקב"ה. הרשעים הפורקים עול מלכות שמים מעליהם, הרי הם שנואים מלפני המקום 20 . וכיון שבעיני ה' הם מרוחקים, גם אנו, המדבקים בדרכיו, אמורים לחוש כך כלפי הרשעים, וכפי שאמר הנביא ליהושפט:
"וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו לֹא סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת. וַיַּשְׁלֵם יְהוֹשָׁפָט עִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" 21 .

"וישלם יהושפט – ...אלא טעם הסיפור הזה וכתבו אותו אחר: 'אך הבמות לא סרו', אמר ועוד רעה אחרת נמצא בו שהשלים עם מלך ישראל ועזרו, כמו אמר לו הנביא: "הלרשע לעזור, ולשונאי ה' תאהב" (דברי הימים ב פרק יט)" 22 .
בסיכום חיי יהושפט המלך הצדיק, מזכיר הנביא את צדקותיו וגם את טעויותיו של יהושפט. בכלל הטעויות מוזכר שהשלים יהושפט עם מלך ישראל הרשע. מדוע עשה כן? ודאי היו מניעיו של יהושפט הצדיק לשם שמים. לאחר שנים רבות של מתח ואף יריבות בין הממלכות – קרע בעם, מן הסתם שמח על אחדות ישראל, והנה אף על פי כן, מוכיח הנביא את יהושפט על אהבתו וקרבתו ל"שונאי ה'"!
ומצינו שלא זו בלבד שהקפיד הכתוב על יחסי השלום של יהושפט עם הרשע, אלא אף הקפיד על חיבור עסקי בין יהושפט לאחזיהו:

"וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ" 23 .

הרי שאף למען אחדות ישראל אין להתחבר לרשעים. רצון ה' והחיבור אליו, הוא למעלה מההוויה האנושית והלאומית 24 .

חומות העיר
בכדי שהקדושה תעמוד ברמה מערכתית וציבורית, יש להציב גבולות ברורים. מציאות שבה הגבולות מטושטשים: לא ברור מי קרוב לה' ומי רחוק, מה חמור ומה קל, מה קדוש ומה טמא – הרי היא מתכון ברור לקריסה מערכתית. בכדי להקים חזית ולהתקדם, חייבים לדעת מי בפנים ומי בחוץ.
נדמיין לעצמנו צבא שלא מוגדר אצלו באופן ברור מיהו סתם חייל רשלן ומי כבר יצא מגדר חייל – צבא ללא גדרים ברורים, אין לו עתיד. אם לא שישימו חיץ ברור בין חייל שהוא "ראש קטן", ואף לא ממושמע, לבין מי שמסרב ללבוש מדים או שמצייר צלבי קרס – תוך זמן קצר יתמוטט הצבא.

גם כאן ישנם קווים ברורים שמי שעובר עליהם הוא מחוץ למחנה, הוא מנודה. כן, מנודה! עם כל המשמעות החמורה של המונח. כך הוא טבעם ומהותם של קווים אדומים , שהם אינם סבלניים.

אבל בכל זאת...
בעולם המערבי, החילוני, האדם הוא הערך העליון. נגזרת של תפיסה זו היא שההנאה והחוויה הן במרכז החיים. החי בעולם מושגים כזה, קשה לו מאוד להבין את גישתה של התורה הסוקלת מחלל שבת, וכד'. אומר האדם לעצמו: "פלוני הוא נחמד, מצחיק, אדיב ואכפתי, נכון, הוא לא שומר שבת, אבל האם זה סיבה לחייבו מיתה בבי"ד?!".

האמת היא הפך גישה חילונית זו. לא האדם במרכז אלא האלוקים, והנגזרת של אמירה זו היא שנחמדות ונעימות כלפי הברואים יש להם חשיבות משנית, הבאה מכוח רצון ה' שמורה לאדם שתהיה דעת הבריות נוחה הימנו. הערך הראשון והבסיסי, הנותן משמעות לכל שאר הערכים הוא עול מלכות שמים 25 . אשר על כן, מי שמוביל מהלך הנוגד את המלכת ה', אין מרוחק ממנו. אדם כזה הרי הוא כסבא נחמד המחלק סוכריות, אוהב ואכפתי באמת, אך מרגל לטובת מדינת אויב. עם כל הקושי הרגשי שבדבר, אחת דינו של מרגל זה.

תפיסה אסטרטגית
מערך התפיסה הדתית אותו התרגלנו לחיות, נשען על שנות גלותינו האחרונות. מטבע הדברים התפתחה מאד זווית ההסתכלות מכיוון הפרט, כטבעה של גלות. גם בנושא הנידון, הרגל זה בעוכרנו. לפעמים מתוך עומק הדאגה לפרט וקישורו לקדושה, נוטים אנו להדחיק את טובת הכלל, ולהשאיר את הדאגה לו בידי שמים. כאשר אנו מקרבים את אותו עוזב דרך חיים, מקווים אנו ומצפים שקישור אחרון זה לקדושה, יבוא לידי ביטוי לימים וישיבו לחיק האמונה. אך מה בעניין השדר הציבורי? שמא חוויית הכאב על הפרט המוחש עלולה להקהות את החישוב השכלי של הקמת גבולות ברורים לקדושה? מה יאמרו אחרים הנתונים בפרשת דרכים, ורואים הם שעל אף שחברם עובר על מצוות ה', לא הפסיד הוא את חברתו התורנית הישנה? אשר על כן, מקפידים חכמים על רבי זירא המקרב את הבריונים, מהלך המועיל אולי בהיבט הפרטי, אך פוגע ומזיק בהיבט הציבורי 26 .

לסיכום
יש ליתן את הדעת על הגורמים לתופעת פריקת העול, ולתקן את הצריך תיקון. עם כל זה, אין הדבר נותן לגיטימציה לפורקים עול תורה ומצוות, אדרבה, יש להתרחק מקשר על בסיס חווייתי עמם, אם מפני כבוד ה', אם מפני שמירה על עצמנו, ואם מפני השיקול הקריטי כל כך בימים הרי גורל אלו – תפיסה אסטרטגית של בניית מערכת הקדושה.
הנלע"ד כתבתי בקצירת האומר, וה' יורנו בדרך אמת.



 המקורות נערכו בעזרת פרויקט השו"ת.
^ 1. בנושאים אלו דנּו בספר: "אמונה".
^ 2. זוהר פרשת תרומה דף קסא ע"א:
"דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא כמה דאוקמוה דכתיב (משלי ט) ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן".
^ 3. לדוגמה בעניין הפסוק (ויקרא יט, ד): אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. דרשו חז"ל (פסיקתא זוטרתא ויקרא פרשת קדושים דף נג ע"א): "אל תפנו. אפילו להביט אליהם להסתכל בדמותם אסור". ועוד יש להאריך ואכמ"ל.
^ 4. מסכת חגיגה דף טו עמוד ב
^ 5. כמובן שישנם גורמים נוספים לעניין, כגון אופן הקדשתו של אלישע לתורה, ע"י אביו. מעשה הקדשה זה לא היה לגמרי לשם שמים. אך כאן משמע שאלמלא התחככותו ברע, היה ניצל.
^ 6. מסכת יומא דף סט עמוד ב
^ 7. רמב"ם הלכות ממרים פרק ג הלכה ג
^ 8. עי' עוד בחטא הראשון המפורש בתורה, חטא עץ הדעת. שם מצינו שתחילת הפיתוי הוא בטענה שכלית שנגעה האשה בעץ ולא מתה, אך אחר הפרצה בהגיון, תהליך ההשתכנעות של האשה הוא מחוויית החושים: "...וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וכו'". השלב הבא הוא בניית אידיאולוגיה מדוע באמת היה נכון לאכול מהעץ, וכפי שדרשו חז"ל (ב"ר פ"יט אות יב): "א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן, אלא ואוכל - אכלתי ואוכל".
^ 9. מסכת סנהדרין דף סג ע"ב, עי"ש בהמשך הגמ' שלבים שונים של הטמעות החטא: היקשרות מתוך המצאת סדרי התרבות של החטא, מתוך שנתגדלו עליו, ומתוך הזנה רוחנית לאותם כוחות טומאה.
^ 10. סתם "עבירה" בש"ס הוא כינוי לעריות, באשר היא אב לכל התאוות, וע"כ גם אבר התשמיש נקרא: "ראש הגויה".
^ 11. מסכת נדה דף ל עמוד ב
^ 12. ע"כ אפילו תינוק שנשבה ממש לבין הגויים, חייב קורבן חטאת, אך אין קורבן זה לפרטי כל עבירה ועבירה, אלא חיוב ותביעה כללית עליו.
^ 13. וכאן ממשיך את טענתו ששומע את דבריהם ואינו נכשל, ועל הכול עונה המדרש: "כל באיה לא ישובון".
ובנוסח אחר באבות דרבי נתן, הלשון יותר מבוארת (נוסחא ב פרק ג): "אמר להם בטוח אני לפי שאני הולך איני מאזין את דבריהם ולא אכשל במעשיהם. (אמר להם בטוח אני) [א"ל] אעפ"י שאת בטוח אל תלך".
^ 14. אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב
^ 15. מסכת ברכות דף נה עמוד א
^ 16. רש"י שם
^ 17. "את" – אפילו רק הולך בסמוך אליהם – יחכם.
^ 18. "רועה" – אפילו שהוא מנהיגם ומדריכם ללכת בדרך ישרה – ירוע.
^ 19. ילק"ש וירא רמז פד
^ 20. רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ו:
"גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד...".
ולדוגמה במסכת שמחות פ"ב ה"ח, ועפ"ז ברמב"ם (הלכות אבל פ"א ה"י): "כל הפורשין מדרכי צבור והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא הרי הן כבני חורין לעצמן [כשאר האומות] וכן האפיקורוסין [והמומרים] והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא".
אמנם לשנאה זו יש גדרים וגבולות, כפי חומרת העבירה.
^ 21. מלכים א פרק כב פס' מג-מה
^ 22. רד"ק שם
^ 23. דברי הימים ב פרק כ לה-לז
^ 24. אם כי פעמים רבות הוויה זו היא בכלל רצון ה'.
^ 25. מה שמצינו בתנא דבי אליהו שעם ישראל קדם לתורה שניתנה לצורכו, הוא כלפי קיום כלל ישראל, שאם אין עם, למי תורה?! – ואז יהיה רצון ה' העליון להציל את העם.
אבל אם ישנו נגע ריקבון באבר מסוים, העלול לסכן את כלל גוף האומה, ודאי שיש לנקוט אפילו באמצעים החמורים ביותר בכדי להציל את כלל הגוף. ומחלל שבת יוכיח, שאחר שעבר על ציווי ה', ופגם, אין מוחלים על כבוד התורה לכבודו. והוא דבר פשוט.
^ 26. עי' סנהדרין לז ע"א. ועי' להלכה פסחים קיג ע"ב ועפ"ז רמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ג הי"ד) והשו"ע (חו"מ סי' ערב). הרי שנפסק דלא כרבי זירא, וכמסתבר שיפסק כדעת חכמים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il