בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • כללי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

חשיבותו של ט"ו בשבט

מקור לדין שלא אומרים וידוי בט"ו בשבט, הלימוד שעושים בליל ט"ו בשבט, עיקר עניין ט"ו בשבט - מעשרות, בשנת שמיטה עונת הפירות בא' תשרי, דיני שביעית בשסק, הלכות ברכות.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

שבט תשס"ח
7 דק' קריאה
הערב הוא ליל ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות. יש החושבים שט"ו בשבט הוא חג שבו אוכלים פירות שונים ותו לא, אבל יש לדעת שיש בחג זה חשיבות וחובה לשמוח בו, וכדלהלן. המשנה אומרת
(ר"ה ב.): "ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו".

ממשנה זו אנו למדים שהושווה ראש השנה עם שאר ראשי שנים, וביניהם אחד בתשרי. ועל מה שהמשנה אמרה שאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה כתב רש"י, וז"ל:
"למעשר בהמה - שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחבירתה, דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, ואמר מר בבכורות, בפרק מעשר בהמה בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחר מעשר בהמה ואחד מעשר דגן", עכ"ל.

כלומר, שעונת המעשרות של הדגנים היא באחד באלול. אבל לפירות האילן עונת חישובי מעשר וערלה הוא בט"ו בשבט, וכדלהלן.

מקור לדין שלא אומרים וידוי בט"ו בשבט
בט"ו בשבט לא אומרים וידוי ולא עושים נפילת אפיים. המקור הראשון לדין זה הוא מהמרדכי בריש המסכתא (ר"ה סימן תש"א במרדכי) שכותב, וז"ל: "וששאלת, ציבור שבקשו לגזור תענית בשני וחמישי ושני ופגע בתענית ט"ו בשבט י שלחוש לראש השנה ולדחות התענית או לא - כך דעתי נוטה, שהתענית נדחה עד השבת האחר, ואין קובעין תענית בו ביום שלא מצאנו תענית בראש השנה,
ותנן ד' ראשי שנים הן, ותו, דקתני בהדי הדדי, וכי היכי דשאר ליתא בתענית הארבע נמי ליתנהו בתענית. ואף על גב דאינהו עדיפי מיניה, כיון דקתני בהדי הדדי בהא דמיא האדדי, ע"כ", עכ"ל המרדכי.

וכך פסק מרן בשו"ע, וז"ל: "נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט , ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה, וי"א גם במנחה שלפניו, (וכן נוהגין). בפורים, אין נופלים על פניהם (בל"ג בעומר אין נופלין, בעי"כ אין נופלין, וכן בערב ר"ה אפי' שחרית, מנהגים)", עכ"ל. וכותב ה"כף החיים" (שם, סקצ"ז) טעם מדוע לא אומרים וידוי בט"ו בשבט, וז"ל: "משום דהוא ראש השנה לאילנות כדאיתא בריש מס' ר"ה".

הלימוד שעושים בליל ט"ו בשבט
נוהגים לאכול בליל ט"ו בשבט פירות האילן, ובעיקר פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ויש לערוך לימוד מיוחד בלילה זה, כדי לקדש את הפירות ולשבח את מעשי ידיו של בורא עולם ישתבח שמו ויתעלה. וכך כותב ה"כף החיים" (שם): "ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום. וכן יש נוהגין בספרד. ויש שעושין למוד באותו הלילה דהיינו שלומדים משנה או זוהר המדבר בענין אותו הפרי ואחר כך מברכין עליו ויש סדר מסודר על זה הנקרא סידור "פרי עץ הדר", עכ"ל.

עיקר עניין ט"ו בשבט - מעשרות
למעשה, עיקר ה'ט"ו בשבט' הוא לעניין מעשרות ולעניין ערלה. ויש להבחין בעניין החנטה אם פירוש חנטה זה הוצאת הפרח של הפרי, או שהחנטה היא גידול חלק מהפרי עצמו כשהוא קטן.

בשנת שמיטה עונת הפירות בא' תשרי
השנה שהיא שנת השמיטה - מפשטות דברי הרמב"ם משמע שראש השנה לאילנות בשנה זו הוא בא' בתשרי, שהוא ראש השנה לשמיטין וליובלות גם לעניין חישוב עונת פירות האילן. וכן כתב גם רבי עקיבא איגר במשניות (ר"ה משנה א', ד"ה "ולירקות"), וז"ל: "בירק אזלינן בתר לקיטה בין לענין מעשר דהיינו לעשר מחדש על הישן או לעשר מעשר שני או מעשר עני בין לעבין שביעית ור"ה שלו בא' בתשרי וכו', ובאילנות למעשר ולערלה ולרבעי אזלינן בתר חנטה ור"ה שלו בט"ו בשבט, וגם לענין שביעית אזלינן בתר חנטה, ולענין ר"ה שלו נראה דלשביעית גם באילנות ר"ה שלו בתשרי וכו'", עיי"ש.

דיני שביעית בשסק
צריכים להזהר בעיקר בשסק, שלא חונט כל פירותיו בבת אחת ויש שחנטו לפני ט"ו בשבט ואז חייבים לשנה שישית, ויש שחונטים אחרי ט"ו בשבט, ואז חלים עליהם דיני שמיטה.

הלכות ברכות
המקור לדידי קדימה בברכות
כשאוכלים פירות יש לדעת את דיני הקדימה על מה לברך תחילה ולפטור באותה ברכה על שאר המינים שברכתם שווה. מקור הדין הוא בגמרא (ברכות מא:) שמביאה מעשה ממנו למדים דיני קדימה בברכות, וכך אומרת הגמרא:
"רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא (ישבו לאכול פירות בסעודתם), אייתו לקמייהו תמרי ורמוני (הגישו לפניהם תמרים ורימונים), שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא (רב המנונא בירך תחילה על התמרים), אמר ליה רב חסדא לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה (וכיון שבפסוק הראשון הוזכר רימון, היה לו להקדים ולברך על הרימון תחילה), אמר ליה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ (אמר לו רב המנונא לרב חסדא, שהקובע בדין קדימה בברכות זה לא קדימת הפסוק אלא המיקום שלו בסדר שאר המינים, וכיון שהרימון הוזכר חמישי בפסוק הראשון והתמר הוזכר שני בפסוק השני, יש להקדים ולברך על התמר ראשונה). אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך (שמח מאוד רב חסדא על החידוש, ואמר הלואי והיו לנו רגליים חזקות כברזל לרוץ אחריך ולשמש אותך)", ע"כ.

ופרש רש"י, וז"ל:
"זה שני לארץ - ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא הפסיק ארץ את הסדר, וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים, שהרמון חמישי לארץ הכתובה בראש המקרא, ודבש שני לארץ הכתובה בסופו", עכ"ל. ומה שברכו על הפירות, מבארים התוספות שהביאו להם לא ללפת בהם את הפת, שאז הפת ודאי היתה פוטרת את הפירות, וז"ל: "אייתו לקמייהו תמרי ורמוני - ולא ללפת בהן את הפת דאם כן הוו להו פת עיקר והן טפלה ותנן (דף מד.) מברך על העיקר ופוטר את הטפלה", עכ"ל.


דעת מרן בדיני הקדימה בפירות
והנה, לדעת הרמב"ם אין דיני קדימה בפירות שבשבעת המינים שבהם נשתבחה בהם ארץ ישראל, אלא יברך על מה שחביב עליו קודם ופוטר את השאר, למרות שהשאר קודמים לאותו המין שחביב עליו - בפסוק. ומרן פסק בשו"ע (סימן רי"א ס"ד) דלא כהרמב"ם, אלא כל הקודם בפסוק קודם לברכה, וכסברת המעשה של רב המנונא ורב חסדא הנ"ל. וז"ל: "כל הקודם בפסוק ארץ חטה ושעורה קודם לברכה, וארץ בתרא הפסיק הענין, וכל הסמוך לו חשוב מהמאוחר ממנו לארץ קמא. הילכך, תמרים קודמים לענבים, שזה שני לארץ בתרא וזה ג' לארץ קמא. הגה - ודוקא שאוכל ענבים כמות שהן, אבל אם עשה מהן יין שקובע ברכה לעצמו, בורא פרי הגפן חשובה והיא קודמת לברך עליו תחלה. אבל מעשה קדירה מחמשת מיני דגן, היא חשובה יותר מברכת היין . כל הנאמר סמוך לארץ קמא, קודם למה שנאמר סמוך לארץ בתרא, לאחר ששוה לו בסמיכה לארץ", עכ"ל.

סדר הקדימה בפירות הארץ
למעשה, יש לעשות כסדר הזה: זית, תמר, ענבים, צימוקים, תאנים, רימונים. כלומר, שיש להקדים ולברך על הפרי הראשון הקודם שבסדר זה. וכל זה אם מונחים לפניו, אבל אין צורך לחזר אחריהם לפינ הסדר. למשל, בעת שיש לימוד בבית הכנסת ומחלקים ברכיות, והביאו לפניו תאנה, ויודע שעוד מעט יביאו לפניו מיני מזונות, לא חייב להעמיד את המחלק התאנים עד שיחלקו את המזונות.

ברכה על בירה - שהכל
ויש לדעת את הברכה שמברכים על הבירה. הנה דין זה למדים מתוספות (ברכות לח ד"ה "האי דובשא") ששואלים מדוע לא מברכים "מזונות" על שכר שעשויה מאחד מחמשת מיני דגן שברכתם מזונות גם אם זה מעשה קדרה, וז"ל: "וכן משקין מכל מיני פירות וכו', ושכר דידן, אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת פרס לא מברכין עליו בורא מיני מזונות אלא שהכל. ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, הכא לא הוי בהו ממש שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא. ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת ועוד בשתיה אומר שהכל", עכ"ל. הרי שעל הבירה יש לברך שהכל מהטעמים המוזכרים.

ברכה על רסק תפוחי אדמה (פִּירֵה) וְלֵדֶר
עוד יש לדעת שעל תפוחי אדמה מרוסקים או על פירות מרוסקים כגון משמש שנקרא "לֵדֶר", נחלקו בזה הראשונים (רמב"ם ורש"י). דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ד) היא שפרי מרוסק לא איבד את ברכתו, ואילו מדברי רש"י משמע שדוקא אם יש בו חתיכות ניכרות עדיין, אבל אם הוא מרוסק לגמרי איבדו את ברכתם. וז"ל הרמב"ם: "תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש", עכ"ל. ולמעש, כך פסק גם מרן בשו"ע (סי' ר"ב ס"ז), וז"ל: "תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם: בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש. הגה: ולפי זה ה"ה בלטווערן הנקרא פווידל"א מברכין עליהם בפה"ע. ויש אומרים לברך עליהם שהכל, וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר", עכ"ל.

דעת ה"כף החיים" בפירות מרוסקים
וכתב ה"כף החיים" (שם, סקנ"ז), וז"ל: "זהו דעת הרמב"ם ור"י כמ"ש בטור. אלא שכתב עוד שם הטור וז"ל: "תמרים שכתשן קצת ואינם מרוסקים לגמרי בורא פרי העץ, עכ"ל. וכן פירש רש"י בברכות ל"ח ע"א והביאו הב"י, וכתב ומשמע מדבריו שאם היה מרוסק לגמרי אין מברכין עליו בורא פרי העץ, וכן נראה מדבר הטור, וכן כתב בתרות הדשן סימן כ"ט, יעו"ש. אלא שהוא ז"ל פסק בשו"ע כדברי הרמב"ם ור"י. אבל מור"ם ז"ל בהגה פסק כדברי תרומת הדשן דאם הוא מרוסק לגמרי מברך שהכל. וכן כתב התרומת הדשן בהגהות בית יוסף אות ט' דהאי וי"א שכתב מור"ם ז"ל קאי אתמרים שמעכן וכו' וכן נוהגין העולם וכו'. ועל כן כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא לכן לכתחילה על כל דבר שנתרסק לגמרי ואין צורת הפרי ניכרת בין שהוא מין עץ או אדמה אין לברך לפניו אלא שהכל, ולאחריו בורא נפשות רבות, רק בדיעבד אם בירך עליו ברכה הראויה לו יצא. אך אם אפשר יש להביא מאותו המין שאינו מרוסק ולברך עליו ולפטור את זה בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה", עכ"ל.

האדם - עץ השדה
יש לזכור שאדם נמשל לעץ, מה עץ גדל על מים כך האדם צריך לגדול על מים ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים. וכמו שעץ צומח לכיוון מעלה תמיד, כך האדם צריך להיות לכיוון רוחני וישאף להיות תמיד למעלה. ונרמז זה בפסוק "אשר בשמים ממעל - ואשר בארץ מתחת". עניין רוחני ישאף לעיולי, וענין גשמי יראה אחרים שפחותים, אבל הוא ישמח במה שיש לו ובחלקו. ועוד - מה עץ כשהוא שתול צריכים להצמיד לו עץ שיצמח לדאוג לחינוך בניו וישימם בבית ספר או תלמוד תורה שם המורים הם יראי שמים ומחנכים לאהבת התורה. ועיין בנדרים (נ ע"א) במעשה של רבי עקיבא עם בת כלבא שבוע, שבימות החורף היו ישנים על תבן כי לא היה להם כרים וכסתות אחרי שאביה הדיר אותה בהנאה מאחר והתחתנה עם רבי עקיבא שלא בהסכמתו. והיתה לה הרגשה לא טובה מהמצב בו היו נתונים. הבטיח לה רבי עקיבא שהוא עוד יקנה לה ירושלים דדהבא (כתר בצורת ירושלים שכולו זהב) (ועיין רש"י שם ד"ה "אי הוי לי"). בא אליהו הנביא אליהם בדמות אדם עני, וביקש מהם בחורף שיתנו לו תבן מאחר ואשתו ילדה ואין לו קש ותבן לאשתו ולתינוק. אמר רבי עקיבא לאשתו הנה תראי כמה אנחנו צריכים לשמוח, הרי לנו יש תבן, ויש אחרים שגם תבן אין להם, וזהו "ועל הארץ מתחת". הכלל הוא, שבעניין גשמי האדם ישמח בחלקו מה שיש לו. וכעניין רוחני צריך תמיד לשאוף לעלות במעלות התורה והיראה למעלה למעלה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il