תיאור המקרה:

התביעה : התובעת טוענת, שהנתבע פגע בה עם משאיתו, ועליו לשאת בעלות תיקון הנזק.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען שהיה בטוח שהתובעת נסוגה למקום שמאפשר את מעבר המשאית שלו, כפי שסימן לה. אם לא עשתה כן, הרי גם היא אחראית לתאונה, ולכן הוא מוכן לשלם רק 50% מהנזק.
כמו כן, הוא טוען שאיננו יודע אם פגע במכונית של התובעת. המראות של משאיתו אינן מאפשרות לו לדעת אם הוא פגע במכונית של התובעת, או שהתובעת פגעה בטעות במשאיתו באשמתה הבלעדית.
פסק הדין : בית הדין חייב את הנתבע לשלם את מלא עלות התיקון של המכונית.

הלכה פסוקה (259)

הרב ש.ב.ורנר

add_alert

79 - מלאכת דבר האבד שלא היה ידוע לפועל מראש

80 - משאית שפגעה ברכב חוסם

טען עוד

הנימוקים: ראשית כל, בית הדין קבע מהן העובדות שעל פיהם יש לדון. בפני בית הדין הופיע עד ראייה שראה את משאיתו של הנתבע פוגעת במכונית התובעת. היות שהנתבע איננו יכול להכחיש את דברי העד, הרי הוא חייב לשלם על פי עדותו של העד, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף יב): "מנה לי בידך שהלויתיך, והלה אומר: איני יודע אם הלויתני, ועד אחד מעיד שהלוהו, או שאמר הנתבע: איני יודע אם פרעתיך, הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם".
הדבר נכון במיוחד, מאחר שראוי היה, שהנתבע ידע מה קורה בצדי משאיתו.
נוסף על כך, גם תצלומים של הנזק שנגרם למכונית מצביעים על פגיעה של משאית הפונה שמאלה לתוך הרחוב שבו עמדה המכונית של התובעת.
לאור עובדות אלו, יש לברר, מה הדין במי שפגע בחברו, כאשר גם הנפגע אשם בכך. הגמרא בבבא קמא (מח.) אומרת:

על פי דברי רש"י, כאשר התנגש אדם בחברו העומד במקום בו לשניהם רשות להלך, חייב המזיק בנזקים שגרם לחברו, אף שהזיק בלא כוונה.
אולם, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה ג) כותב:

עם זאת, כאשר המזיק היה יכול להיזהר ולא נזהר, גם לדעת הרמב"ם חייב לשלם (שם הלכה ח): "שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה... היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה - חייב, שזה כמי ששברה בידו בכוונה.
דהיינו, שאדם שהיה מוטל עליו להיזהר ולא נזהר, הרי זה כמי שעשה בכוונה.
ואמנם, בנדון דידן, הרי הנתבע הזהיר את התובעת, שנכנסה יותר מדי לצומת. ברמב"ם (שם) נאמר: "היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה - פטור, ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו - חייב, ואם הזהיר לבעל החבית ואמר לו עמוד - פטור".
דהיינו, שאזהרה של המזיק מספיקה. אלא, שבמקרה שציינו לעיל, דהיינו כאשר בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון, כתב הרמב"ם שבעל הקורה חייב, ולא סייג את הדברים, אם הזהיר את בעל החבית או לא. והטעם לכך, שרק כאשר המזיק מזיק באופן פסיבי - הוא עומד, ובעל החבית נתקל בו - אז נפטר המזיק על ידי אזהרתו את הניזק. אבל כאשר המזיק מזיק באופן אקטיבי - הוא נתקל בבעל החבית - אין האזהרה מספיקה. לכן, טענת הנתבע כי הזהיר את התובעת, איננה מספיקה כדי לפטור אותו, גם אם היה ברור שהיא התעלמה מן האזהרה לחלוטין.
עוד יש לדון בשאלה, האם הנתבע פטור, משום שהתובעת חסמה את הצומת. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תיב סעיף ב) נאמר: "הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב... ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור".
מבואר, שכאשר ישנו חפץ החוסם את הדרך, מותר לעבור בדרך אף תוך כדי פגיעה בחפץ החוסם. עם זאת, בתוספות (בבא קמא לב. ד"ה ואם) מבואר, שגם אדם שהלך עם קורה הממלאת את כל רוחב הדרך, ופגע בחבית הנישאת בידי אדם ההולך לפניו שעצר לרגע, חייב, אף שלא היתה לו אפשרות ללכת בלא לפגוע בחבית. הטעם לכך הוא, שעצירה עם חבית, אין פירושה חסימת רשות הרבים, אלא עצירה רגעית, שהרי בעל החבית עומד ליד חביתו, ומיד כשיגידו לו לזוז, יזיז את חביתו.
על כן, אף אם התובעת לא חזרה אחורה מספיק, מוטל על הנתבע לדרוש ממנה לזוז עוד לאחור, ואינו יכול לטעון שחסמה בפניו את הדרך.