בית המדרש

  • כא - לא שכחנו ולא סלחנו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

תיקוני מלכות

תיקון העולם בנוי על-פי סדר מבנה האדם, מתיקון הראש ועד הרגליים , הרב אריאל פרג'ון מציב את הבירור כפי שהשתקף בגירוש, כחלק מהבירור האחרון בעולם – שאלת הריבון, מי המלך?

undefined

הרב אריאל פרג'ון

את תשס"ז
11 דק' קריאה
שנתיים חלפו מאז הגירוש. רק ב"נס" נבלם כדור השלג של הגירוש, על חורבות עמונה, וזרקורי התקשורת הוסחו זמנית אל עבר מלחמת לבנון ומחדליה, ואל גשמי הקסאמים.
הכול יודעים שעל אף תקופת ההפוגה, לא נח הכורת מהניף ידו על כל יו"ש וירושלים עמהם.
איך יוצאים מהסחרור הזה? מה עוד לא ניסינו?

סיבה חיצונית וסיבה פנימית
ממבט חיצוני, נראית ההיסטוריה כרצף מאורעות אקראיים המתגלגלים בעולם. אך המתבונן האמוני יודע בוודאי, שישנה יד מכוונת המוליכה את המאורעות לפי צדק פנימי. הסיבה ה"טכנית" למאורע הינה רק תירוץ לסיבה הפנימית האמיתית, ועל כן נאמר במסכת ברכות דף ה ע"א: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".
אע"פ שלייסורים ישנן בוודאי סיבות גשמיות, ואילוצים טכניים, עם כל זה יש לחפש את סיבתם הפנימית.
גם כאשר על אחי יוסף התרגשה עלילת ה"מרגלים", אומרים הם (בראשית מ"ב כ"א): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".
דהיינו, אומרים האחים, שאחרי כל הסיבות הגשמיות שכלל איננו אשמים בהם, "אבל" - ישנה סיבה שבגללה "אשמים אנחנו", ושהיא הגורמת ש"באה אלינו הצרה הזאת".
גם כאן, עלינו לחפש מהי הסיבה הפנימית שבגינה התרגשה עלינו הצרה הזאת.

מה ה' רוצה
בציבור רווחת האמירה שאין אדם יכול לדעת את רצון ה', ו"מי יודע חשבונות שמים". כגישה, אין אמירה זו נכונה. ה' נתן תורה לעמו ישראל בכדי שידעו מה רצונו.
מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד ד"ה על התורה: ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות לפי שאם אדם למד תורה יודע דעתו של מקום שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא (משלי ב' ה').

יחד עם זאת, אמת הדבר שהמציאות מורכבת וצריך מבט חודר ומדויק בכדי לקלוע אל האמת.
אין הדבר פשוט לקלוע במישרין לעומק דעת של מקום. דרגה זו הינה גבוהה מאד, וכפי שאומר המדרש: (מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לז ד"ה שבעה מדות) שבעה מדות משמשות לפני כסא הכבוד אלו הן: חכמה, צדק, ומשפט, חסד, ורחמים, אמת ושלום. שנאמר וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' (הושע ב' כא, כב).
רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר: "וידעת את ה'" - אלא מלמד שכל אדם שיש בו כל מדות הללו יודע דעתו של מקום.
מכל מקום, עקרונית אפשר לדעת את "דעתו של מקום", וככל שמתקדמים ומתקרבים לה' מכוח התורה (כנ"ל) - כן עולה רמת הדיוק בידיעת רצון ה', ובהשלכת רצונו לפרטי חיים.

תגלה ותראה מלכותו
מראשית ימי עולם הולך העולם ועובר השתלמות אחר השתלמות עד לשכלולו השלם.
העולם הולך ומתברר באפיקים שונים: בדרכים הנכונות לחיות, בדרכי קישורו עם האלוקים, ובשלטונו המוחלט של ה' על העולם.
תיקון העולם נבנה על-פי סדר מבנה האדם, מה"ראש" עד ל"רגליים", מהרוחני והעליון אל עבר הבירורים הנמוכים יותר.
תחילה בירור ה"ראש": עצם האמונה והכרת ה', בירור האידיאלים וההתקשרות עם ה'. אח"כ עובר הבירור לשלב ה"גוף": בירור דרכי הפעולה והמידות בעולם, המצוות, לימוד התורה, סדרי העמים וכו'. ולבסוף, לקראת הקץ, מגיע הבירור האחרון, הבירור של הבית המכיל את האדם הזה. להיכן "אורזים" את כל הסדרים הנפלאים שבוררו, בסופו של דבר לטובת מי נבנה כל העולם - מיהו המלך:
ספר עץ חיים, שער לט פרק א מ"ב: וז"ש פ' פקודי דרנ"ח ע"ב כד יסתיים גלותא במשיכו דרגלין ברגלין כדין יבא משיח. כי הרי אלו בחי' המלכים הם אדם א' מראשו ועד רגליו אשר נטבע באלו הקלי' ובכל פעם ופעם שיש זווג עליון אנו מעלין ע"י תפלתינו ניצוצות הקדושה שבו בבחי' מ"נ וכאשר יתבררו ויעלו גם הניצוצין אשר ברגליו אז יושלם להתתקן כל אדם הזה אז יבא משיח וענין רגליו אלו הוא בעשייה שהוא בחי' רגלים ושם הוא סיום הקדושה שהוא המלכות הנקרא קץ הימין וכנגדו בקליפה אשר שם נקרא קץ הימים וכאשר יתוקנו הנשמות אשר נפלו עד שם אז יהיה זמן הגאולה.

נמצא שכאשר הגאולה קרבה, נשאר הבירור האחרון בעולם. בירור זה הוא בירור מידת ה"מלכות", דהיינו בירור שאלת הריבון: מיהו מלך העולם, מיהו ההרב שליט העליון שמילתו מכרעת ולו אנו שייכים.

מיהו הריבון
לאור הנ"ל, מפליא לעקוב אחר קו מנחה בעימות שהיה סביב הגירוש. באופן עקבי נוהלו המאבקים סביב השאלה בידי מי הסמכות להכריע מה יעשו בפועל - "מיהו הריבון".
עימותים בבתי המשפט נסובו על שאלת תוקף חוקי המדינה מול חוקי התורה. עימותים בצבא נסובו סביב פקודות הצבא מול פקודות התורה. במשטרה נסוב הבירור סביב שלטון החוק ואכיפתו, מול שלטון ה'. גם בזירה הפוליטית, לא פעם לחשו לעברנו אנשי שלטון שונים, שהם יגרמו לנו לבחור בין דת למדינה.
כן העניין גם לגבי עצם הגירוש. כל בר דעת מבין שמצד עצמו, לא היה כל הגיון בגירוש, מטרתו של הגירוש היתה אחת: להראות למתנחלים הללו מי כאן בעל הבית!
לא אחת היה ניתן לשמוע בגירוש חייל האומר שהוא מזדהה ומסכים עם התושבים, ושהם הצודקים, ואף אומר שנעשה להם עוול והוא כועס על מי ששלח אותו למשימה מרשעת כזו - אבל מה לעשות, "חוק זה חוק!".
ישנם אנשים שאמירות כאלו חיממו את לבם ועזרו להם לשאת את הכאב. יש שמצאו נחמה בכך שמחבקים ומגרשים, מגרשים ובוכים, "הנה לבו של העם איתנו", אמרו לעצמם.
אך למתבונן במהלכים הפנימיים, הדבר ברור שההפך הגמור הוא הנכון. אין יותר מתאים מלקרוע דווקא על זה. משפטים שכאלו הינם פסגת השעבוד למערכת החילונית. יש כאן אמירה ברורה, שגם אם הוא חושב אחרת מהשלטון החילוני, ואף אם הוא בטוח שאותם אנשי שלטון טועים ושהם מונעים מתוך אינטרסים זרים - הם הריבון. במפגש בין השניים מתברר שהם הבעלים עליו, ח"ו, ושדעתו, מצפונו ורצון ה', בטלים לגמרי בפניהם, ח"ו.

לב באיברים
אם ישנו חולי בגוף האומה, בעל כורחנו שב'דָקוּת' ישנו פגם בראש האומה - ציבור חובשי בית המדרש, וכפי שאמרו בספרי (ספרי דברים פיסקא יג ד"ה דבר אחר): דבר אחר אל תהי קורא "ואשימם בראשיכם" אלא "ואשמם בראשיכם" מלמד שאשמותיהם של ישראל תלויים בראשי דייניהם וכן הוא אומר (יחזקאל ל"ג ז-ט) בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע וגו' ואתה כי הזהרת רשע וגו'.
ראשי העם, כדוגמת הדיינים, אחראיים למצבו של העם. אם העם נפול, סימן הוא שבמנהיגי העם ישנה אשמה. אשמה זו הנמצאת, ולו במעט, בראשו ובשורשו של העם, מתפתחת לחולי חזק בכלל ההמון.
וכך אמרו בזהר (זהר - האדרא רבא כרך ג (במדבר) פרשת נשא דף קלה עמוד א): מכאן אוליפנא כל רישא דעמא דלא אתתקן הוא בקדמיתא, לית עמא מתתקנא, ואי איהו מתתקן כלהו מתתקנן, ואי איהו לא מתתקן בקדמיתא לא יכלין עמא לאתתקנא.

[מכאן למדנו, שכל ראש העם שלא תיקן עצמו הוא תחילה, אין העם נתקן. ואם הוא נתקן - כולם נתקנים, ואם הוא לא נתקן תחילה לא יכולים העם להתקן].
לענ"ד, אין ספק שראש החץ של הובלת המהלך האלוקי בעולם כיום הוא ציבור הכיפות הסרוגות, ציבור ההולך ונבנה ופועל עם א-ל לקראת הגאולה. ואם כך, יש לבדוק היכן נמצא בקרבנו פגם בעניין "שאלת הריבון".

שתי רשויות
במשך שנים חלחלה התרבות החילונית בציבור הדתי. שאיפתו של הדתי הנרדף, להיות שותף עם הצבר השזוף והמוצלח בבניין הלאומי, הולידה זהות כפולה בנפש רבים. נוצרו אנשים שהם גם דתיים וגם לאומיים. דתיים מצד חלקם בה', ולאומיים מצד עצם ההוויה החברתית והלאומית - "עם אחד" 1 .
גישה זו הובילה להרבה התנגשויות בין ההלכה לבין ערכי השיתוף החברתיים, ויצרה הרבה הכלאות מוזרות: חיקוי תרבות הפנאי כמקובל בציבור החילוני; ערבי שירה של שירים "דלא מעלו" ובתערובת נשים וגברים; אכילה אצל חבר למען הרעות, גם אם לא ברור שכל גדרי הכשרות נשמרו; העדפת שירות צבאי, "כור ההיתוך של העם", על פני לימוד תורה, ושירות יחד עם חילוניים דווקא, למרות השחיקה הדתית הצפויה. כל זה בשם הערכים הסוציאליים של השיתוף והאחדות; אימוץ סגנון שפה כפי המקובל בציבור החילוני; חיקוי נורמות חברתיות חילוניות; אימוץ אנשי רוח חילוניים כמקור אידיאולוגי ורוחני; צריכת התקשורת החילונית, ועוד.
הדבר הקצין עד כדי כך, שבתוך הציבור הדתי עצמו רווח כינוי הגנאי "דוס", למקפיד על ההלכה "יתר על המידה"!!!
זהות כפולה זו של מקור אידיאולוגי בתורה, לעומת מקור אידיאולוגי סוציאלי ולאומי, נוגד כמובן את יסוד המלכת ה' על האדם, אין שני מלכים מולכים בכיפה אחת:
מדרש תנחומא פרשת כי תבא סימן ב: בכל לבבכם - אמר רבי אלעזר בן יעקב בא הכתוב להזהיר את הכהנים בשעה שעובדין עבודה שלא יהיה להם שתי לבבות אחד לפני הקב"ה ואחד לדבר אחר.
למעשה, אין דבר מלבד התורה, וכל הערכים צריכים לינוק ממנה. השירים, הדיבורים ואפילו הבדיחות וההיבטים החברתיים של החיים - בכל, מורה לנו התורה את דרכנו:
מסכת ברכות דף סג עמוד א:
דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה - (משלי ג) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך.

צריך האדם שיהיו כל ערכיו חצובים מהתורה. אצל אדם כזה, לא נוצרת דילמה כתוצאה מהתנגשות ערכי החברה בציווי ה'. כל ערכי החברה יונקים את כוחם ומשקלם מרצון ה', וממילא נדחים הם מפני הכרעת רצונו. אין בהתנגשויות אלו יותר ממה שיש בהתנגשות ערך השבת עם ציווי ה' על פיקוח נפש, הדוחה שבת.

גרורות בגזע המח
פגם זה של זהות כפולה, שתי רשויות אידיאולוגיות באדם, איננו דבר חדש, כבר עשרות שנים שהוא קיים. אך בשנים אחרונות שלפני הגירוש הפגם "עלה כיתה".
אם בעבר הציבור נכשל בשיתוף הרשויות בתור "תאווה", הרי שבתקופה שלפני הגירוש בלט היות הפגם בגדר "אידיאולוגיה" של ממש 2 , ואף אידיאולוגיה עוצמתית שבכוחה לגבור על מצוות התורה 3 .
פגם שהוא בתחום התאווה איננו פגם עמוק כ"כ, יחסית ניתן לתקנו בקלות. בהתחזק הציבור יתגבר על תאוותיו. אך כשדבר הופך לאידיאולוגיה - הרי הוא נהיה עיקש ביותר, ואף מכתיב הוא את דרכי המעשה בעוצמה ובעקביות.

עונש = תיקון
ה' חפץ חסד ואינו חפץ במוות: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' אלוקים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (יחזקאל יח, לב). יתרה מכך, כל מטרת הייסורים היא להביא את האדם להבנת הדרך הנכונה, בבחינת מה שאמרו בגמרא (מסכת ברכות דף ז עמוד א): ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר: (הושע ב) ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה; וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר: (משלי יז) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.
הרי שמטרת המלקות הניחתות על האדם היא להביא למרדות של תשובה בלבו של האדם, להכרה בדרך הנכונה. אין העונש נקמה בעלמא. על כן, מומשל העונש לכביסה המנקה, ובעצם העונש טמון תהליך התיקון, כפי שנאמר במלאכי פרק ג, ב:
וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים.


תהליך התיקון
את הפסוק (ישעיהו מט, יז): "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", הסבירו הפרשנים בשני אופנים שונים:
הרד"ק פירש את הפסוק באוריינטציה חיובית - המהרסים יעזבו את עם ישראל וייצאו ממנו.
לעומתו המצודות פירש את הפסוק באוריינטציה שלילית - דווקא מתוכנו יוצאים וצומחים המהרסים.
על פניו נראים פירושים אלו הפוכים, אך אחר ההתבוננות נראה שהם שני צדדי אותו המטבע.
כאשר ישנה מחלה שנוגעת באיברים שונים בגוף, מחד - אין היא ניכרת והגוף עודו מתפקד, אך מאידך המחלה הולכת ומתפשטת באין מפריע.
לעומת זאת, בשלב הרפואה, כאשר הגוף מפעיל את צופרי האזעקה, ומרכז ומקיא את הזיהום החוצה, ניצבים אנו בפני מצב גופני לא נעים, ובפני מציאות מוגלתית ודוחה. אך מאידך, מצב זה לא בא יש מאין, הרי המוגלה לא הגיעה אלא מתוך הגוף, והמציאות שבו היא נחשפת לפנינו הרי היא תופעת לוואי של תהליך ההתנקות.
כן הדבר גם במחלות לאומיות, לעיתים ישנו נגע רוחני המחלחל עמוק באומה, ומרוב דקותו קשה "לשים עליו אצבע ישירה". במצב זה, מקים הקב"ה מתוכנו אנשים או מצבים, המנקזים אליהם את כל אותה הזוהמה. הציבור, בראותו לאן הגיע מי שהלך בדרכם של אנשים אלו - מזדעזע ומתנער מדרכם, ובכך נטהר.
נמצא שמחד דווקא מתוכנו קמים המהרסים והמחריבים, ומאידך בדבר זה עצמו עוזבת הטומאה את הקדושה.

במצב זה, שבו החולי הפך לאידיאולוגיה, לא היה מנוס אלא להקים אנשים שינקזו אליהם את הערך המוטעה של עליונות ההחלטות הדמוקרטיות, וכך להביא להתנגשות חזיתית בין התורה למדינה. היה צורך "לנסר" שני ערכים אלו, בכדי להביא לחיבורם המחודש, בצורה מבוקרת "פנים בפנים", דהיינו חיבור הבא מתוך נתינת הדעת לצורתו הראויה, ליניקתה של הלאומיות מתוך ערך התורה.

חיפוש עימות או עקיפתו
בהלכה קיים מושג של "שעת השמד", שפירושו שעה שבה הגויים מכריחים לעבור על דברי תורה, שלא לשם תאווה אלא לשם מלחמה אידיאולוגית נגד תורת ישראל.
במצב כזה יש למסור את הנפש לא רק על ג' המצוות החמורות, אלא אפילו על מנהג ישראל בעלמא. כאשר המטרה היא אידיאולוגית יש לחזק ולהגן על הגבולות בכל תוקף.
ראינו שרוח הגירוש שלא נחה ממשובתה, והיא נישאת על כנפי אידיאולוגיה של מאבק סביב שאלת הריבון 4 . מאחר שכן הוא העניין, אין לעשות הנחות והיתרים הלכתיים לטובת סחף זה.
אך כעת יש לנו לעיין האם יש לצאת חוצץ נגד הנלחמים בקדושה, ולהכריז בגאון ובהתרסה מיהו הריבון עלינו; או שמא אין לחפש התנגשויות. כמובן שביצוע העבירה אסורה ויש לנהוג ככל דקדוקי המצווה, אך מכל מקום שמא ברגע הסכנה יש להתחבא ולא להגיע לעימות מיותר ומסוכן.
דילמה זו, אמיתית היא, ועל כן קדמו רבותינו לדון בה:
מסכת שבת דף קל ע"א:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין - עדיין היא מרופה בידם.

(והיכן מצינו התפילין שלא מסרו נפשם עליהם)... שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל, שכל המניח תפילין על ראשו - יקרו את מוחו. והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק. וראהו קסדור (פקח של המלך) אחד, רץ (אלישע) מלפניו ורץ (הקסדור) אחריו. כיוון שהגיע אצלו - נטלן (אלישע) מראשו ואחזן בידו. אמר ליה (הקסדור): מה בידך? - אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה.
רש"י: ושמעינן מינה (ולמדים מכאן) דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו.
תוספות: אמר ליה כנפי יונה - הרי שלא מסר (אלישע את) עצמו לומר תפילין הן...

אומרת הגמרא, שעל מצוות תפילין לא מסרו ישראל נפשם בשעת השמד. כראיה לדבר, מביאה הגמרא את סיפור "אלישע בעל כנפיים". הראשונים נחלקו בהסבר הגמרא, כיצד עולה מסיפור זה שלא מסרו ישראל נפשם על מצוות תפילין.
לדעת רש"י: משמע מהסיפור שרק אלישע יצא לשוק חבוש בתפילין, ואם כן, שאר הציבור שינו ממנהגם ללכת כל היום בתפילין, ובכך נמנעו מלמסור נפשם על המצווה בשעת השמד.
לדעת התוספות: דיוק הגמרא על אי מסירות הנפש, הוא מכך שכאשר תפס הקסדור את אלישע, הכחיש אלישע שתפילין בידו, וטען שהן כנפי יונה.
הרי שישנה מחלוקת ראשונים בדילמה הנ"ל: לדעת רש"י - טוב עשה אלישע שהסתיר את התפילין ברגע הסכנה, ולא חיפש עימות חזיתי. ואילו לדעת התוספות - היה על אלישע להתריס ולומר שתפילין בידו.
ביסוד השיטות נראה, שלדעת רש"י אין מגמתנו מלחמה, אלא שיקול פראקטי רחב אופקים של הצבת גבולות ברורים על-מנת שהדת לא תקרוס. ישנה התעקשות פסיבית, מגננתית.
נראה שזווית ההסתכלות של רש"י על שעת השמד היא כעל מאורע ממאורעות העולם, ולדעתו המגמה היא לשרוד תקופה חולפת זו 5 .
לעומתו, לדעת התוספות - "שעת השמד" הינה גזרה שנשלחה משמים. מטרת גזרה זו היא לברר ולחדד אצלנו נקודות שהיו חלשות, ולברר את ריבונות ה' עלינו. כיוון שכך, יש להתמקד בבירור זה, יש להיות נכונים למסור את הנפש על גודל המצווה ובכך להפנימה בקרבנו ובקרב הציבור, יש להכריז בגאון מיהו הריבון עלינו, ולא לעקוף את העימות כלל. אין זה מאורע חולף, אלא שלב משלבי בניין העולם, שלב שלא יחלוף עד שיתברר וייבנה 6 .

והעיר לי ר' אליאב דוידיאן הי"ו, שאפשר ששתי הדרכים נכונות בו זמנית. מכלל הציבור מצפים להמשיך בעקשנות בדרכו (כפרש"י - המבקר את העם על ששינו מדרכם הרגילה להניח תפילין כל היום), ואילו מהגדולים מצפים לצאת חוצץ ולהכריז על ריבונות ה' עליהם (כפירוש התוספות - המבקר את אלישע על שלא הכריז שבידיו תפילין).

לסיכום
ראינו שיש לחפש בכל דבר את הגורם הרוחני שבו, ושהדבר אפשרי למתבונן בתורה. ראינו שמהלך התיקון בימים שלקראת הגאולה הוא בירור מידת המלכות - מיהו ההרב שליט העליון שחוקיו הם הקובעים. ראינו את שורש הנגע בתוך הציבור המהווה את "ראש" העם, וצפינו במהלך התיקון באמצעות הגירוש, ובדרכי ההתמודדות להבא.
עיקר העיקרים הוא שנפנים עמוק עמוק בדעתנו, שעניין נאמנותינו לה' ולחוקיו כסמכות עליונה, אינו עניין צדדי ומוקד חיכוך מיותר, אלא הוא מוקד זירת הבירורים של המהלך האלוקי בימינו, ובו יש להתמקד באופן מיוחד.



^ 1 . איננו באים לומר שאין מצוות "ואהבת לרעך כמוך" וכו', אך ערך זה צריך לבוא ממה שהתורה צוותה ועל פי מה שהיא הגדירה.
^ 2 . נראה ששורש הטעות בעומק ביהמ"ד, היא הגדרת "כנסת ישראל" ככלל הגופים הגשמיים של עם ישראל. מהגדרה זו נגזר ממילא, שכל אשר יחליט רוב העם והממשלה המייצגת אותו - הרי זה רצונה של כנסת ישראל.
וכאן שורש הטעות, שהרי כנסת ישראל איננה סך כל הגופים, אלא היא נשמה פנימית חיה ופועמת, והיא מתלבשת ושורה בגופים הקרובים אליה, ולפי מידת הקרבה אליה, כן מידת שרייתה באותם גופים אנושיים. ולא כל אשר יחליט רוב הציבור, הוא התהלכותה של כנסת ישראל במציאות.
^ 3 . אמת הדבר שישראל קדמו לתורה (עי' בראשית רבתי ויצא עמ' 144), והתורה נועדה לצורכם של ישראל, אך אין זה אמור כלפי פרט זה או אחר.
משל למה הדבר דומה, לאמירה שהתלמידים עליונים מחוקי ביה"ס, אשר נועדו לצורך התלמידים. לא בגלל טענה זו לא יסולק תלמיד מביה"ס. ככלל וכעקרון מופשט ביה"ס נועד לתלמידים, אך אין הכוונה לצורך פרט פלוני או אלמוני.
^ 4 . אמת הדבר שהעימות האידיאולוגי לא היה סביב השאלה: "דת - כן או לא?". אך העימות היה שורשי הרבה יותר, והוא נסוב סביב השאלה: האם רצון האלוקים הוא הסמכות העליונה, או רצון האדם, המתבטא ברצון רוב האזרחים.
העימות היה על עצם המושג: "סמכות אלוקית עליונה".
^ 5 . אפשר לומר שרש"י ודאי מכיר בכך ששעת השמד היא דין שמים, אך סובר שאינה דווקא גזרה שורשית ושלב משלבי בניין העולם, אלא שעת רוגז של התעוררות דין. וע"כ אם נעברו בשלום כבר "חלפא ליה שעתא", ובטלה הגזירה (עי' מו"ק דף כח ע"א, בהבדל בין גזרה שורשית לגזרה משום עידנא דריתחא).
^ 6 . במחלוקת רש"י ותוספות, נוטים לפסוק כתוספות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il