אחרי כל התהפוכות של ספר שמות: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, מתן תורה, פרשת עגל הזהב ובניית המשכן, הקב"ה קורא, כביכול, למשה מאוהל מועד. מה היא המשמעות של הקריאה הזאת ומדוע היה בה צורך בכלל? הרי משה כבר עלה להר סיני ולמד את התורה ואת חוקיה לפני הקריאה הזאת.
רש"י אומר שהקריאה הזאת היתה קריאה אישית אל משה ולא כוונה אל שאר בני ישראל, כמו ההתגלות בהר סיני. שם משה היה צריך להעביר את הקריאה, דהיינו את החוקים והמשפטים שהקב"ה נתן לו, אל בני ישראל, להסביר להם וללמד אותם את כל הדקויות בחוקים ובמשפטים האלה. "ויקרא" מלמד אותנו שמכאן והלאה בני אדם ילמדו את התורה לבני אדם אחרים ושהתורה כבר "לא בשמים היא". זאת החשיבות של קריאת השם אל משה ולמשה בלבד.
בתלמוד נאמר שאפילו לנביאי ישראל אסור היה לקבוע שיטות חדשות בהלכה. מסירת התורה, על אף שהיא דורשת, כמובן, סיעתא דשמיא, הופכת כעת למאמץ אנושי בלבד. כשמשה קיבל את חוקות התורה ומצוותיה הוא שמע את קול השם, אך בני ישראל שמעו רק את קולו האנושי של משה שלימד אותם את תורת השם.
בפרק האחרון בפרקי אבות (שאיננו חלק מהמסכת עצמה) שנקרא "קניין תורה", נאמר שאחת השיטות ללימוד התורה ודרכיה היא אמונת חכמים - אמונה במה שחכמי התורה של ישראל מלמדים אותנו. יש אמנם פרשנויות שונות אשר לרוחב המושג הזה ובשאלה אם הוא חל על כל תחום בחיים האישיים והלאומיים, אך הכל מסכימים שבכל הנוגע ללימוד תורה, זה ערך חיוני ואמונה שיש ליישם. הבסיס לערך הזה הוא מה שתואר בפסקה הקודמת - אמונה מלאה של העם היהודי באלקות של התורה כפי שנמסרה לו על ידי משה.
התורה בסיני ניתנה פעם אחת. האירוע הזה לא יחזור לעולם. לכן נטל מסירת התורה ולימודה מוטל כעת על בני האדם, על לומדי התורה בכל דור ותקופה.
אחד המבחנים של החיים היהודיים הוא האמון והאמונה שיש העם ככלל בהנהגה של חכמי תורה אלה - אמונת חכמים אם תרצו. היחסים האנושיים האלה, יחסי האמון והלימוד בין העם לחכמי התורה, הם המאפיין של ההלכה בכל תולדות עם ישראל. משה עדיין מדבר אלינו גם אם איננו מסוגלים לשמוע את קול השם יוצא מאהל מועד עצמו. זה הבסיס לרציפות היהודית ולקיומנו עד היום.