בית המדרש

  • כה - שמיטה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הקדושים ממרכז הרב

בעיטות של גאולה

אין ספק שבחורים יקרים אלו שעלו מעלה מתוך לימוד תורה הם בחינת כפרה לכלל ישראל , הרב ליאור על התעלות והתחזקות בלימוד תורה, ועל התעצמות באחיזה בארץ-ישראל.

undefined

הרה"ג דוב ליאור

ר"ח ניסן תשס"ח
8 דק' קריאה
האירוע הקשה שאירע בירושלים בראש-חודש אדר ב' הוא מצד אחד חולייה נוספת בהתנכלויות של המחבלים לעם היושב בציון, והרי למעשה הם מתנכלים כל הזמן. לפעמים פוגעים פה, לפעמים שם. יורים, מפגיזים. ואולם הפיגוע הזה היה בלבה של ירושלים, בתוך מוסד תורני. הציבור לא קיבל מהלומה שכזאת, ולכן גם עוצמת הכאב הקיפה חוגים נרחבים ביותר בארץ. היה פה מעין טבח, פיגוע במוסד תורני על כל המשמעות שבזה, ולא איזשהו פיגוע קטן. יכול להיות שהרשעים הללו התכוונו לפגוע דווקא במוסד הזה, מכיוון שהם יודעים שהמוסד הזה הוא מוסד שממשיך את דרכו של הרב קוק, את שיטתו של הרצי"ה זצ"ל, שראו בשיבת עם ישראל לציון את התקיימות דברי הנבואה של הגאולה השלישית. מבחינה רוחנית הם רואים בזה אויב שלהם. הרי הם אומרים שארץ-ישראל שלהם, והם רוצים לגרש את כל היהודים. ופה קיים הפוטנציאל הרוחני המתנגד להם מבחינה אידיאולוגית. אז הם רצו לפגוע לא רק מצד זה שיש להם תאווה לפגוע בכל יהודי, אלא גם במקום שמגדל את הצד האידיאולוגי, שמגדל את ההתנגדות לכל השיטה של המחבלים ודומיהם שרוצים להשמיד את המדינה ואת העם היושב בה ואת כל הציבור שנמצא בארץ. לכן המכה היא באמת קשה ביותר והיא כואבת ביותר. אבל אנחנו, בתור יהודים מאמינים, יודעים שעם כל הכאב וכל הצער אנחנו לא ניפול לייאוש ולא לחולשת הדעת. המאבק הוא על קיומה של המדינה, ומי שבאמת מאמין שאנחנו נמצאים בתהליך של גאולה, יודע שלמרות כל הקשיים, גולת האור התחילה להופיע בעשרות השנים האחרונות ותלך ותופיע למרות כל ההתנכלויות ולמרות כל ההתנגדות של האנשים האלה.

כפרה עלינו
הרמח"ל כותב בדעת תבונות, שכל האירועים שישנם בעולם חותרים לגילוי הייחוד שיש בעולם, ושיבוא זמן שיימסר שלטון לרע, ללא מצרים, לא משום שאנחנו חייבים, אלא משום שהשעה צריכה לכך, כדי שלאחר מכן יראו מה היה חסר. יכול להיות שאנחנו כבר נמצאים בסוף החושך הזה של הלילה, של הגלות. הרשעות בעולם בועטת את הבעיטות האחרונות לפני שיופיע אור הגאולה, וככל שהצדיקים נמצאים תחת העוני והכאב, הקב"ה ישלם להם שכרם. אין לי ספק שאותם הנערים הצדיקים והקדושים שנספו – זה בבחינת כפרה על כלל ישראל. חז"ל דרשו בספרי על הפסוק "וכיפר אדמתו עמו", שהריגתם של ישראל היא כפרה על כלל ישראל. מה נקרא כפרה? אולי אפשר להסביר את הדבר על-פי הסבר שאומר "בעל העיקרים" על התפילה. איך מועילה תפילה? בן-אדם חולה ואנחנו מתפללים, אם נגזרה גזירה, אז מדוע אנחנו מבקשים לשנות אותה? והוא משיב, שזה לא שאנחנו משנים גזירה, אלא על-ידי זה שהחולה מתפלל, שאנחנו מתפללים עליו – אנחנו מרוממים אותו לספירה יותר גבוהה. הגזירה נגזרה כשהאדם היה ברמה מסוימת. כשהוא התרומם מעליה – על זה לא נגזרה הגזירה. הריגתם של נשמות צדיקים כלפי שמיא מרוממת את ההוויה, ואנחנו לא יודעים עד כמה ומה הם הצילו במסירות נפשם. לעתיד לבוא, כשתתגלה הנבואה, יראו מה זה גרם וכמה נפשות זה הציל. ומה שחכמים אומרים: "דודי ירד לגנו... ללקוט שושנים" – רואה צדיקים, לוקט אותם ועל-ידי זה הוא מכפר על הדור. אין ספק שצדיקים כאלו, ילדים טהורים, ילדים קדושים, שכל חפצם ומרצם היה לעלות במעלות התורה, אם הם עלו באש כלפי שמים מתוך אש התורה הרי שהם כיפרו על הדור, והם בבחינת עולה תמימה. עלו שמונה עולות לכפר על כלל ישראל.

בקרובי אקדש
אנחנו קוראים אצל משה רבנו שהוא אמר לאהרן הכהן ששני בניו עשו טעות כלשהי ביום חנוכת המשכן. הטעות היתה לפי גדלותם. יש שיטות בראשונים מה בדיוק היתה טעותם, אבל בכל מקרה הקב"ה הקפיד עליהם, שהרי הפסוק אומר: "בקרבתם לפני ה' וימותו". למה הם נענשו? מכיוון שבפלטין של מלך הם שגו ולא באיזשהו מקום רחוק. ואומר משה רבנו לאהרן: "הוא אשר דיבר ה', בקרובי אקדש ועל כל העם איכבד", הרי לא היה דיבור מפורש לכל העם מפי הגבורה בנושא הזה, אלא דיבורו של הקב"ה בעולם זה על-ידי המעשים שלו. זה כמו הדיבור אצל אדם, אי-אפשר לדעת מה האדם חושב, אבל על-ידי דיבור הוא מגלה את מחשבתו. הקב"ה פועל משהו בעולם, וזה נקרא שהוא מדבר אלינו ואומר לנו מה הוא רוצה מאתנו. ומשה רבנו אומר לאהרן: "בקרובי אקדש ועל פני כל העם איכבד", על-ידי נדב ואביהוא יתכבד וייזכר המשכן לדרגה כל כך גבוהה, שאנשים יכבדו מכאן ואילך את המשכן ואת קודשיו והכוהנים יהיו זהירים, משום שמהמקדש אמורה לצאת הוראה לעולם, יראת שמים ואהבת ה'. כל הדברים האלה נובעים משם. אז אל תחשוב שמיתתם היתה לשווא, היא תרמה להאהיב את המקום המרכזי הזה ולרומם את כלל ישראל. אין ספק שמיתתם של צדיקים כאלה תעורר גלי תשובה וחיבה אצל אנשים, אנשים יחשבו באיזה מצב אנחנו נמצאים. אולי זה ייתן מוטיבציה יותר לאנשים לחזור בתשובה ולהתקרב למקורות שלנו. לדעת שאנחנו מוקפים אויבים שרוצים להשמיד את המדינה על יושביה. אנחנו צריכים לדעת שכל הדיבורים אתם על שלום הם משאלת-לב, אבל עם הרשעים האלה לא היה שלום, אין שלום ולא יהיה שלום. לא משום שאנחנו לא רוצים, אלא משום שהם שונאי שלום. הרי דוד המלך אמר שהתכונה שלהם היא: "אוי לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קידר, אני שלום וכי אדבר המה למלחמה", הם אוהבים את הקרבות. אין לי ספק שכל בני עמנו רוצים שלום, אבל הם לא יודעים שבצד השני אין להם פרטנר.

בזמנו של הרמב"ם היו רדיפות על יהודי תימן, והרמב"ם כתב להם איגרת עידוד וחיזוק. באיגרת הוא טוען, שהתכונה של בני ישמעאל היא: כל זמן שאנחנו רודפים שלומם – הם ישיבו במלחמה. אנחנו צריכים לדעת שכל הניסיונות של ממשלות ישראל ללכת לקראתם, לעשות שלום אתם ולתת להם עוד ועוד – אצלם זה לא יתפרש שאתה ג'נטלמן, הם רואים את זה בתור חולשה והם מראים למה הם מסוגלים. חשוב שקובעי מדיניות ידעו עם מי יש לנו עסק, יש לנו כוח ואנחנו צריכים להפעיל אותו. חז"ל דרשו בחורבן ביתר – נגדעה קרנם של ישראל. המלחמה האחרונה, מה שעם ישראל נלחם על חירותו בארץ, היתה במרד בר-כוכבא בחורבן ביתר, ונגדעה כ-60 שנה לאחר חורבן הבית, ומאז נדם כוחם של גיבורי ישראל. בדור הקודם ההשגחה האלוקית מתחילה להחזיר לעם ישראל את העוז והגבורה, מה שבגלות ניטלה ממנו לגמרי, והיום ב"ה לעם ישראל יש הכוח, אלא שהוא צריך להפעיל אותו בתבונה, באופן כזה שהרשעים המחבלים יירתעו מעוצמתו של עם ישראל. יש לנו הכוח, אבל לצערנו הרב אלה שמנהלים את המדינה לא מפעילים אותו בצורה נכונה, ולכן אנחנו סובלים. אנחנו מובטחים "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", אנחנו צריכים לדעת להמשיך לאהוב את ארצנו הקדושה, ליישב אותה, ושלומנו וביטחוננו לא יוסג על-ידי ויתור על חבלי ארצנו הקדושה אלא על-ידי החלת ריבונותנו על כל מרחבי ארצנו ועל-ידי יישוב יהודים בכל ארץ-ישראל. ולהפך, כל מה שהולכים לקראתם וכל מה שייתנו להם – אנחנו רואים במציאות. הסגירו להם את חבל עזה – זה נהפך לקיני שיגור על כל המקומות האלה. מי אומר שמחר הם לא יגיעו לאשדוד ומחרתיים לתל-אביב? האם המצרים לא יכולים לספק להם כלי ירייה שיגיעו עד תל-אביב? ודאי שיש לחשוש לדבר כזה.
אנחנו צריכים לדעת שלפי תורתנו הקדושה לנו אסור להסגיר את ארץ-ישראל לידי שלטון זר. אם ההשגחה האלוקית נותנת לנו את הארץ, אנחנו חייבים לשבת ולהמשיך להחזיק בה. זהו תפקידה של מלכות ישראל, לעמוד בתוקף ולא להיכנע לשום איומים. כל כניעה תגרור עוד לחצים. לכן אני אומר שהייסורים הקשים האלה בסופו של דבר יעוררו את הציבור, כמו שחז"ל אמרו: גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים שעמדו לישראל. הציבור יידע שעם המחבלים האלה לא יכול להיות שלום, ורק כאשר עם ישראל יאזור עוז, ישיב מלחמה שערה ונזכה להטיל אימה על המחבלים ותומכיהם, רק אז נזכה לשלום בכל מרחבי ארצנו.

הכאב הוא גם על הרוגי מלכות
ואולם, למרות כל מה שנאמר לעיל, אנחנו מצטערים, כי אנחנו בעולם הזה ולנו זה כואב. חז"ל אמרו: מי שנפטר מן החבורה, תדאג כל החבורה כולה. הם באופן אישי עלו בגנזי מרום, הם בבחינת הרוגי מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם, אבל לנו זה כואב. זה אפילו עניין של כבוד המת. ואנחנו כמובן צריכים להבין את הלקחים מה ההשגחה האלוקית רוצה מאתנו. יכול להיות שיש כאן השתוללות של הרע ללא מצרים, כדי שאחרי זה ידעו עד כמה ארץ-ישראל יקרה. הם נהרגו רק משום שהם יהודים שגרים בארץ. מתוך זה אנחנו צריכים להתחזק, לתגבר את ההתיישבות ואת לימוד התורה. אם הם מסרו את נפשם לדברים האלה, זה סימן שזה מה שהדור שלנו זקוק ביותר. לתגבר את חשקנו. הם רוצים להדיר את רגל ישראל מכל מקום. מנהלי המדינה הקפיאו את הבנייה גם בירושלים ולא רק ביש"ע, והולכים מדחי אל דחי, וכל כניעה לא רק שלא מביאה שום דבר אלא מגבירה את התיאבון. ביידיש יש ביטוי שכאשר מראים לכלב אצבע אז הוא רוצה את כל היד, וכך אנחנו רואים אצלם, ששום דבר לא יכול לספק אותם מכיוון שזה לא שחסר להם משהו ואם ייתנו להם זה יכול לספק את תאוותם, הם מתנגדים לעצם קיומה של המדינה, לעצם קיומו של עם ישראל בתור עם, ולכן שום דבר לא יכול לספק אותם.

יש לנו ביקורת נוקבת על מדיניות המדינה. איך ייתכן שבמצב כזה שהגויים מתנכלים לעם ישראל וכבר הסגירו שטח מסוים וזה נהפך לקן שיגורים – חולמים עוד להחריב עוד יישובים ולהסגיר להם את השטח? הרי זאת טעות, בלשון נקייה, ואין ספק שמן השמים הם לא מצליחים לא להדביר את הטרור ולא לפדות את השבויים. שום דבר הם לא ישיגו. כל זמן שלא יהיה תיקון בשורש, כל זמן שעם ישראל לא יחזור לעצמו, לא יוכלו להפסיק את הכניעה לטרור. יש לנו הכוח לעמוד נגדם. המצב היום הוא לא יותר גרוע ממלחמת השחרור, ואז לא היה דבר כזה שוויתרו על יישוב, אלא אם כן היישוב לא היה יכול לעמוד בפני המסות של המחבלים שהתנכלו. אבל שתהיה החלטה מדינית לעזוב?! אין דבר כזה. עמדו בתוקף. היום נחלשה המוטיבציה, ערכי הציונות, אהבת הלאום ואהבת המולדת נחלשו מבחינה לאומית, וכתוצאה מזה האויבים מתגברים. כל זמן שלא יבינו את זה, חלילה נמשיך לשלם את המחיר. ולצערנו הרב, גם אנשים דתיים נותנים ביטוי למדיניות הזאת, ולכן אנחנו נראים היום כפי שאנו נראים.

בדמייך חיי
משה אמר לאהרן: "וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'", כלומר האסון קשור לכולנו, אבל באותו יום המשיכו להקריב קורבנות ועם ישראל המשיך את החיים שלו. החברים שלומדים תורה צריכים לדעת שזה ניסיון של כולם, כמובן בעיקר של הקרובים, צריכים להמשיך בלימוד התורה. אנחנו יודעים שזכות לימוד התורה היא הזכות הגדולה ביותר לתת כוח וגבורה לאלה שעומדים בפועל על משמר ארצנו לעמוד מול האויבים ולמנוע את ההתנכלות שלהם לציבור שבארץ. בני תורה, מי שבאמת חי בעולה של תורה, לא ייפול לייאוש, יש לו כוחות הנפש להתנשא מעל ולא ליפול. בדורות הקודמים שהיתה השואה, היו אנשים שבאמת איבדו את אמונתם, אבל יש כאלה שהתחזקו, קיבלו את הדין והמשיכו. אם עם ישראל היה נופל לייאוש אחרי השואה הוא לא היה מקים את המדינה, להיפך, התקיים הפסוק "בדמייך חיי", מתוך שפיכות הדמים המשיכו את החיות. בייחוד בני הישיבה והקרובים והידידים, מתוך האסון הזה צריכים לשאוף עוז וגבורה לקראת העתיד, להתחזק בלימוד התורה, באהבת ארצנו וביישובה, ובזכות ההתעלות זה יהיה גם עלייה לנשמה, כי חז"ל אומרים בחוכמה פנימית שגם בגנזי מרומים הנשמה עולה. "ברא מזכה אבא" – אם הילדים ממשיכים את דרכו של אבא מכוחו, זה נזקף לזכותו. לכן אם חבריהם של אלה שהתעלו והתקדשו ועלו השמימה ילכו לאורם ויתגברו את הנושא הזה – זה ייזקף לזכותם בגנזי עולמים, והם תורמים גם להם בעולמות העליונים.

בשירת "האזינו" ישנו פסוק "קנאוני בלא-אל כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא-עם בגוי נבל אכעיסם". ראיתי פעם פירוש ב"דעת זקנים", מבעלי התוספות, ועל-פי זה אפשר להפיץ אור ולהסתכל על המציאות שאנחנו חיים היום. בזמנם היו רדיפות על יהודי צרפת והם רצו לברוח. שכרו אוניה, ובעל האונייה הוביל אותם בדרך ומכר אותם לעבדים בעבודת כפייה באחד האיים בים התיכון. לא היה להם למי להתלונן, והם קראו לעצמם "ואני אקניאם בלא-עם", שהיות שהם לא שמרו את התורה כמו שצריך, בא אליהם העונש הזה. לצערנו הרב, יש ירידות קשות. לצערנו הרב, יש מגמה בחוגים מסוימים לטשטש את הזהות היהודית של עם ישראל. בממשלה הקודמת לא פירקו שום משרד פרט למשרד הדתות. הם רוצים לנתק בין הדת ובין המדינה, כי הקשר בין שומרי תורה ומצוות עם הממלכה הוא באמצעות המשרד הזה; מעמד הרבנות, מעמד הנישואין, בית הדין הרבני. "כעסוני בהבליהם...". לפני כשנה, בית משפט העליון נתן לגיטימציה למצעד הגאווה, בשעה שאפילו אומות העולם הבינו שזה לא תואם את המוסר הפשוט. ודאי שכלפי שמיא זה קטרוג גדול. "ואני אקניאם בלא-עם" – אין לנו מלחמה עם מדינה מסודרת שיש לה ממשלה ויש לה צבא, אלא עם כנופיות של מרצחי ג'יהאד, חיזבאללה, אש"ף ועוד כל מיני שמות. כי אפילו אם ישביעו את תאוותה של כנופיה אחת – את האחרת זה לא יספק. במלחמת העולם השנייה גרמניה נלחמה עם בעלות-הברית – הם ראו שאין להם טעם במלחמה, ואז הממשלה הגרמנית הורתה לכל הכוחות המזוינים להפסיק הלחימה, וכל הכוחות הורידו את נשקם, כך זה כשיש ממשלה. זה העונש כשמנסים לטשטש את הזהות היהודית. "גוי נבל", גוי כפוי טובה. כשהם באו ליהודה ושומרון מדינת ישראל תרמה להם המון, שירותי בריאות, עבודה וחינוך. בארצות ערב אין להם לוקסוס כזה. והם עוד הסיתו ושפכו את דמם של אחינו בני ישראל. הם לא הכירו טובה למדינת ישראל, אלא הפוך, ירקו. לכן אי-אפשר להבין איך קורה שמדינת ישראל הורסת יישובים, ולכן בא העונש החמור.
נקווה שהייסורים הקשים יפתחו את העיניים ועם ישראל יזכה לגאולה, ועד שנזכה לכך, שיתקיימו דברי הנביא שעם ישראל יחזור בתשובה, ויהי רצון שזה יהיה במידת הרחמים ולא במידת הדין.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il