בית המדרש

  • פרק א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל

מהות כנסת ישראל ותכונות חייה ו'

שתי נטיות טבועות באדם, להרע ולהיטיב, וכמה דרכים יש לאחד ביניהן. מהי הדרך המיוחדת של כנסת ישראל?

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

איר תשס"ח
17 דק' קריאה
שתי נטיות מתרוצצות הננו פוגשים בנפש האדם, לשתי מגמות מחולפות. נטיה למלא את כל שאיפת הרע, את כל התאות היותר שפלות, בין מצד החומר בין מצד הרוח, שהן עוד מתרחבות ומסבכות בעוזן את האדם, כקנאה ושנאה וכיוצא בהן, - ולעומתה לא נוכל להתעלם מלראות את שאיפת הטוב, המתגלה לפעמים ברוחו של אדם, שכל העולם כולו כדאי הוא לה, להשכילו ולהיטיבו, ולמלאות אותו חסד אהבה ואורה. אבל כל נטיה חפצה להתגדר בלבדה ולהיות היא השלטת בקרב הלב ומלאה את כל רוח ונפש. והניגוד הזה הוא מרעיש את הלב וממלא את החיים חלחלות, והאדם מתאמץ תמיד איך להשלים בקרבו השלמה פנימית, ובלבד שיחדלו ממנו מצוקות נפשו. והשלום מתכונן על ידי כבישת אחד מן הצדדים בדרך כניעה לצד השני, או - מה שהוא למעלה מזה - בדרך כריתות ברית והתאחדות גמורה, באופן שהצד המנגד מתהפך כולו עם כל כחותיו להצד שכנגדו לחם.
על כן ישנם שני דרכים בהשאיפה לההשואה של התשוקות, שיסודי חיי האדם, הפרטי והחברותי, נבנים עליהן. והם הם הלוקחים את המקום היותר גדול בכל ערכי החיים וסעיפיהם. הדרך האחד הוא דרך הירידה, כלומר להדריך את האדם בחינוך כזה עד אשר סוף-כל-סוף ישתקע קול האלוהים אשר בלבבו, ויהיה כולו יכול להיות מסור לשאיפותיו המוטבעות בעומק חומרו, ויצר הרע של הכעס והתאוה השנאה והזדון שבנפשו, וזאת היא מחשבת הרשעה, המקפלת את החלק היותר חזק שבקיבוצים האנושיים. הדרך השנייה היא דרך העליה, לבקש לחנך את האדם עד שיבא למרום המטרה, שרק קול האלוהים ישמע בלבבו, ורק הטוב האור החסד והאהבה יהיו חלקו, זה הדרך הולך ונכבש לאטו, בצעדים מדודים ובאופן חשאי למאד.
באומות הוגלמה בישראל השאיפה אל השלום העליון, השלום האמיתי, שהוא בטוח בנצחונו, אף על פי שדרכו רחוקה והיא עומדת בקשר מלחמה נגד השאיפה ההפוכה, אשר סופה לפול ולהוכיח את אפסותה לעין כל, ואז יהיה ד' אחד ושמו אחד.

בדברים נוקבים אלה, בציור מלא עוז ועוצמה, מתאר הרב, בלי הנחות ובלי פשרות, את הטבע האנושי. שתי נטיות , שתי שאיפות עיקריות מתרוצצות בקרבו. כביכול, שתי נטיות אלה שקולות הן, וההתרוצצות ביניהן יכולה לבוא לידי סיום המאבק באחת משתי דרכים: אם באופן זמני - בדרך של כניעה וכיבוש, ואם בדרך החלטית ועמוקה יותר, על ידי הצטרפות. הכיבוש וההצטרפות, יכולים להיות לשני הצדדים: הצד הרע יכול לכבוש את הצד הטוב ולהכניע אותו, ואפילו לגרום לו להתהפך ולהצטרף אליו. הדבר המפלצתי ביותר הוא, כאשר בשם ערכים גדולים, כמו קדושה, רוממות, ענווה וטהרה, עושים את הדברים האיומים ביותר. ולצערנו, דברים כאלה אכן התרחשו, וכאשר מתבוננים בהם, רואים שהם הצליחו בגלל שהטוב שהיה בתוך הרע פיתה את האנשים, ועל ידי כך העצים את הרע עד למעמקי תהום.


בראייה שטחית, נדמה שהיסוד החומרי הוא הנוטה יותר לרע. רכושנות ותאווה פשוטה, הנובעות מיצר הקיום החזק, הן הגורמות לכל סוגי העוולות הנעשות על ידי בני האדם, כפרטים וכחברה. על זה אומר הרב, ששתי הנטיות הללו קיימות באדם בין מצד החומר בין מצד הרוח. אל נשלה את עצמנו, באיזה ציור סכמטי-פשטני, ששאיפת הרע היא חומרית בלבד. אם נחשוב כך, לא ניתן את דעתנו לדבר העמוק יותר שבנפש האדם. גם מבחינה פסיכולוגית, כבר ציין אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, שכשם שלכל אדם יש יצר חיים, כך יש לו גם יצר מוות ואבדן. התאוות החומריות באות ונוסדות מתוך צורך חומרי-גופני, כמו רעב, צמא, רכוש ואפילו רצון בחברה. אילו היינו עוצרים רק במילוי הצורך ולא מרגישים רצון ליותר מכך, החברה אנושית היתה דומה פחות או יותר לחברת בעלי החיים. אבל האדם אינו כזה. מותר האדם מן הבהמה הוא הרוח, תנועת הנפש, הדמיון, החזון, הרצון בעונג המתמיד, וכן התחושה הפנימית העמוקה של החיסרון המתמיד. שום אדם (כפרט, ובודאי לא חברה בעלת תודעה תרבותית כלשהי) לא יכול להתנכר למציאות הרוח שבו. בגלל המצב התודעתי הייחודי שלו, הוא לא יכול להסתפק רק בבטן מלאה לאותה שעה, יממה, או פרק זמן היסטורי. הוא מבין שזה מצב זמני, והשאיפה הפנימית שלו היא להפוך אותו לקבוע. מכאן נובעת שאיפת השליטה. לא מדובר על שליטה למשך אותה שעה, אלא על שליטה מוחלטת, שהיא המבטיחה את היציבות המוחלטת והקיום המתמיד. בכל מצב אחר, יכול האדם תמיד לתאר ברוחו את הגבול. אמנם יש לו מספיק, אבל בזמן כלשהו זה ייגמר - ומה אז? לאנשים ישנה תחושה פנימית, שכל עוד שליטתם איננה מוחלטת, יש חשש שמא ייגמר להם. באופן רציונלי, כל אדם מבין שלעולם לא יהיה לו הכל, ולפיכך הוא לעולם לא יגיע לשליטה מוחלטת. ואף על פי כן, הוא לא יכול להגיע למסקנה הזו מבחינה נפשית. החשש הזה אמנם דמיוני, אבל הוא תוצאה של רוח האדם, והוא מקלקל לו גם את מצבו העכשווי. גם כאשר יש לו מספיק, גם אם הוא בנה בית עם שבע מאות חדרים, ואפילו שבע מאות בתים - הוא מרגיש שזה לא מספיק לו. תמיד הוא יכול לתאר לעצמו: אולי תהיה רעידת אדמה, אולי תהיה מלחמה, ויכול להיות שהעץ ירקב והאבן תיסדק... ואיך יובטח קיומו אז? זהו שאמרו חז"ל "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה, פרשה א). אם הדבר היה מצטמצם רק מבחינה חומרית, יכול להיות שבידו של האדם יש כבר הרבה מעבר לחצי תאוותו, אפילו תאוותו וחצי. אבל, בלב, בנפש, הוא לא יכול לעצור. הרצון בשליטה הולכת ומתרחבת מעבר למה שהאדם באמת צריך, הוא העומד ביסוד הרשעה. ראשיתו אמנם בצורך חומרי, אבל הוא משתבר בפריזמה רוחנית והופך להיות ערך עצמי, הרבה מעבר לגבולות הצורך. זה נכון הן לגבי היחיד, והן לגבי הקיבוץ החברתי, שכן כל תרבות בעולם היא תוצאה של הפעילות הרוחנית הזאת. הערכים, הנורמות, הנטיות ודרכי פעולה בתחומי החקלאות, התעשייה, הארגון החברתי, ויצירות האמנות, נוצרים מתוך הצרכים והנטיות. רוע גופני הוא אמנם על חשבון הזולת, אבל יש לו גבולות. בסך הכל, הוא עניין זמני, מקרי. לעומת זאת, לרוע הרוחני אין גבול, מכיוון שהוא משקף את צורך השליטה, הדמיון, הרגש והתבונה האנושית. ממילא מובן שיכולה להיות תרבות, כלומר יצירה רוחנית מגוונת ועמוקה, עם המון רגישויות ואמיתות, אשר מקרינה רוע, והיא (ולא הרוע הגופני המזדמן) הרוע הנורא, העמוק והתהומי ביותר.

לעומת נטיית הרע, קיימת גם הנטייה השנייה - נטיית הטוב, וגם היא בעלת מאפיינים חומריים ורוחניים כאחד. המאפיינים החומריים הפשוטים שיש בנטיית הטוב הם, למשל, הדאגה לצאצאים ולבני המשפחה, ובאופן מורחב יותר - גם לבני השבט. היא קיימת אפילו אצל בעלי חיים, ועל אחת כמה וכמה אצל האדם. לא בִּכְדִי בשפה העברית, מידת הרחמנות והרחמים נובעת מן המילה 'רֶחֶם', כלומר מן הנטייה הפשוטה הגופנית הבסיסית של האמא לדאוג ליוצאי רחמה. לאחר מכן, נטייה זו מתפשטת גם על אנשים נוספים. המאפיין הרוחני של הנטייה לטוב הוא המצפון, והוא אופייני דווקא לבני האדם, ולא לבעלי חיים. כל אדם חש אי נוחות פנימית שקשה להסביר אותה, כאשר הוא נתקל בפעולה כמו גזילה או אונס. התחושה הזאת אינה חזקה באותה מידה אצל כל בני האדם, ויש כאלה שהיא מתעוררת אצלם רק לעתים נדירות, אבל באופן בסיסי היא קיימת אצל כולם במידה כלשהי. מקור התחושה הזאת הוא נטיית הטוב, השאיפה אל מה שמעבר. ממנה נובעת הנכונות להקריב, לוותר או בכל אופן לצמצם את מילוי הצרכים החומריים השונים, כדי להגיע לחוויה פנימית של שלמות, זיכוך וטהרה. תחושת ההערצה הטבעית שיש כלפי אנשים שהגיעו למדרגות כאלה, גם היא אופיינית לתרבויות שונות ומגוונות ולאנשים שונים, וגם היא נובעת מנטיית הטוב. זו נטייה טבעית, הקיימת מעצמה. היא איננה תוצאה של חינוך, אינדוקטרינציה (הקניית עקרונות), או השפעה חיצונית אחרת. והיא היסוד לכל התופעות הרוחניות והמעשיות של ביטויי המוסר הקיימים בכל תרבות, למן הפרימיטיבית ביותר של שבטים רחוקים, ועד המפותחת ביותר. כמו שבנפש יש מאבק בין שתי הנטיות האלה, כך גם בתרבויות הגדולות יש מאבק בין הנטיות האלה, בין המוסדות השונים המבטאים אותן. 1
לשתי הנטיות יש, אם כן, הן בסיס חומרי והן בסיס רוחני בנפש. הרב משתמש כאן במונח שתי נטיות מתרוצצות , ורומז בכך לסיפור על רבקה אמנו. התורה מתארת לנו באופן אובייקטיבי שהתאומים התרוצצו בקרבה, והיא אומרת "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי"? (בראשית כה, כב). והמדרש מרחיב: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת" (רש"י שם). היא הרי לא ידעה שיש לה תאומים, וחשבה שזה ילד אחד בעל נטיות שקולות. תשובת הקב"ה היא: אל תדאגי, זה לא ילד אחד שלא יודע להחליט, אלא "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" (שם, כג). זה כבר משהו סביר, ולכן היא נרגעה. התאומים המתרוצצים האלה - יצר הטוב ויצר הרע, קיימים שניהם בנפש, וההתרוצצות שלהם היא איומה. פשט הפסוקים הוא שמההתרוצצות, כלומר מהבעיטות שלהם, האשה ההרה סובלת. זה מכאיב לה, היא אומרת "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" כי היא מרגישה שהיא כבר לא יכולה יותר. אבל לפי המדרש אנחנו רואים שזה לא רק כאב פיזי, אלא גם כאב נפשי, של הטוב והרע. הכאב הזה מלווה כל אדם, כי גם בתוך נפשו אלו שני תאומים. זה תמיד הוא עצמו, אבל לא ברור לו מי הוא - פעם זה התאום הטוב ופעם התאום הרע. זה מכאיב לו ביותר, והוא לא יודע למה. הרב ממשיך ומסביר, שפשרה לא תיתכן כאן. אי אפשר להיות גם טוב וגם רע באותה מידה, שכן כל נטיה חפצה להתגדר בלבדה ולהיות היא השלטת בקרב הלב ומלאה את כל רוח ונפש. זהו מאבק, ובמאבק הזה אי אפשר לסרטט גבול ולומר שכל אחד יעשה כרצונו בחלק שלו. והניגוד הזה הוא מרעיש את הלב וממלא את החיים חלחלות, והאדם מתאמץ תמיד איך להשלים בקרבו השלמה פנימית, ובלבד שיחדלו ממנו מצוקות נפשו . הוא רוצה מנוחה מהמאבק הפנימי שבתוכו, כי הוא לא יודע כיצד לחיות איתו.

והשלום מתכונן על ידי כבישת אחד מן הצדדים בדרך כניעה לצד השני, או - מה שהוא למעלה מזה - בדרך כריתות ברית והתאחדות גמורה, באופן שהצד המנגד מתהפך כולו עם כל כחותיו להצד שכנגדו לחם. הרב מזכיר כאן במשפט אחד נושא שהוא מפתח יותר במאמר הדור. ישנן שתי מדרגות, או שתי דרכים מוסריות - הכובש והישר. בעניין הכובש, מסתמך הרב על ההסבר שהיה מקובל בתנועת המוסר. זהו מוסר במשמעות של כיבוש היצר - יש להכניע אותו ולא לתת לו לשלוט. הם התכוונו כמובן לכך שדווקא הצד הטוב יהיה הכובש, אבל באופן עקרוני זה אפשרי גם כאשר מדובר ברע. זהו מאמץ קשה ביותר, לא משנה איזה יצר מנסים לכבוש. אדם שרוצה להיות רע גמור, צריך להתאמץ מאד כדי להכניע את היצר הטוב שלו. עליו לבטל את הרגישות המוסרית ואת המצפון, 'להצליח' להתאכזר תמיד. כמובן, גם אדם שרוצה להיות תמיד טוב, נתקל בקשיים. קיימות בו נטיות אגואיסטיות, עצלות וקנאה, ועליו להתעלם מהן ולהכניע אותן. קשה ביותר (אם בכלל אפשרי), להגיע למעמדו של דוד המלך, שאמר "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב) - "שהרגו [את יצר הרע] בלבבו" (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), אבל אפשר להתאמץ ולהילחם כדי להתקדם לקראת מצב כזה.
הדרך השנייה, והיא כמובן המעולה ביותר, היא לא להתאמץ לבטל את מה שלמעשה אי אפשר לבטל, אלא להביא גם את הכוחות המנוגדים לסייע לכוח העיקרי. "בִּרְצוֹת ד' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז, ב). כאשר פרצה המגפה, אהרון לקח בפקודת משה את הקטורת, עבר בין המחנות ונעצרה המגיפה. מי גילה לו למשה את סוד הקטורת, את העובדה שביכולתה לעצור את המוות? חז"ל אומרים, שהיה זה מלאך המוות בעצמו (שבת פט.). הוא היחיד שיודע לגלות את נקודות התורפה שלו. חז"ל אומרים, שסוד הקטורת הוא שבתוך הסממנים השונים, יש חלבנה שריחה רע (כריתות ו:). הרע נמצא בתוך זה, ודווקא הוא מעצים את הטוב. לא התעלמנו מהרע ולקחנו רק את המרכיבים עם הריח הטוב, וממילא ברור שכששמים אותם ביחד הם יריחו נפלא. זה לא מספיק. מה עם המוות שקיים בעולם? מה עם מלאך המוות, השטן, היצר הרע (בבא בתרא טז.)? הוא יודע לגלות את סוד הקטורת. גם סממן שכשלעצמו ריחו רע, יכול להעצים את הטוב כאשר הוא משולב באופן הנכון.

התאחדות זו אפשרית מצד הרע ומצד הטוב כאחד. דרך אחת היא דרך הירידה, כלומר להדריך את האדם בחינוך כזה . המצב הטבעי הבסיסי, הוא קיומם של שני כוחות. אם רוצים לשנות אותו, להעמיד כוח אחד לשירותו של האחר, יש צורך בפעולה מודעת, והיא החינוך. עד אשר סוף-כל-סוף ישתקע קול האלוהים אשר בלבבו של האדם. ויהיה כולו יכול להיות מסור לשאיפותיו המוטבעות (מלשון טבע) בעומק חומרו, ויצר הרע של הכעס והתאוה השנאה והזדון שבנפשו, וזאת היא מחשבת הרשעה, המקפלת את החלק היותר חזק שבקיבוצים האנושיים. המדינות החזקות, המצליחות והכובשות מוּנָעוֹת בדרך כלל, אומר הרב, דווקא באופן זה, של הכנעת הטוב לרע. העמדת היצרים הטבעיים במקום הראשון. התעלמות מקולו של האלוהים שבלב, הקול האומר שהעולם אינו מושלם, שפיתרון בעיית האדם היא קודם כל עבודתו העצמית הפנימית. קולו של האלוהים הנשמע בנפש אינו קורא אל מה שיש, אלא אל מה שאין עדיין. הוא מעמיד את האדם על חסרונותיו, ודוחף אותו אל המאמץ המתמיד להתעלות אל האלוהים. כדי לצרף את כוחות הטוב לכוחות הרע, צריך שקולו של האלוהים לא יפריע. כי אם קול אלוהים לא נשמע, אז העולם הוא רק מה שיש. צריך להיות חזק כדי להסתדר בתוך העולם הזה, ומי שיש לו יותר, הוא החזק. באופן כזה, אפשר לקחת את הנטיות הטובות, ולצרף אותן אל הרע, אל המאמץ לכבוש יותר ויותר כדי להיות חזק יותר (כביכול), ועל ידי כך לבסס את השלטון ואת התמדת הקיום.

חשוב להבין שבאופן טבעי, קול אלוהים איננו בהכרח חלק מן הנטיות הטובות. אפשר לדבר אל הנוער בגרמניה הנאצית ולעורר את המסירות למען המטרה 'הקדושה' של הצלת העולם... על ידי השמדת מיליוני אנשים ומשפחותיהם. המהלך הזה נעשה בפועל באמצעות פריטה על המיתרים הטובים שבאדם - נכונות למסירות, הצלת האומה, פטריוטיזם. אבל הם לא עמדו על חסרונותיהם. הם לא הבינו שאמנם אפשר וצריך לחתור לפיתרון בעיות האדם כפרט וכאנושות, אבל זה ייעשה קודם כל על ידי תיקון האדם עצמו והניסיון שלו להתעמת עם הרע שבתוכו, ולא רק על ידי הכרזת הזולת כרע ומפריע. הם בהחלט פעלו מכוח התכונות הטובות שבנפשם, אלא שאם קולו של הא-ל לא נשמע, רק השטן מדבר.

והדרך השנייה היא דרך העליה, לבקש לחנך את האדם עד שיבא למרום המטרה, שרק קול האלוהים ישמע בלבבו, ורק הטוב האור החסד והאהבה יהיו חלקו . הקיבוצים האנושיים החזקים, הפוליטיקה, המדיניות והמלחמות, הם פעמים רבות תוצאה של רוע האדם. אבל בתוך ומאחורי כל אלה, יש גם הופעה וקיום כלשהו לתיקון האיטי של כוחות הטוב, החותרים אל המטרה הנעלה שרק קול האלוהים ישמע בלבבו . שאנחנו כבני אדם, כאנושות, לא נהיה מפותים בקלות רבה מדי ליצרים השפלים שלנו, ונעגן את ההתנהגות המוסרית בערכי החופש והטוב.

ניתן לראות כיצד שתי הדרכים האלה באות לידי ביטוי בהיסטוריה האנושית. האומות נלחמות זו בזו על נכסים, קרקעות, חומרי גלם, דרכי מסחר, השפעה ושליטה. אך באותה מידה בתוך התהליכים החברתיים, יש גם בקשת ערכים כמו צדק, יושר ושוויון. אמנם, לא תמיד היסודות האלה משתלבים אחד בשני. לעתים, מהפיכות חברתיות הופכות לאחר מכן בעצמן לכוחות אלימים ביותר. לא בִּכְדִי אנשי המהפיכה הצרפתית נרצחו כולם על ידי חבריהם. אז נוצר הפתגם ש'המהפיכה אוכלת את ילדיה' (כלומר, היא מולידה את מוביליה, ולבסוף הורגת אותם). כך היה גם במהפיכות אחרות, ודוגמאות לסתירה הזאת אפשר למצוא גם בימינו. מצד אחד, מדינות רבות מקבלות על עצמן חוקה שכתובים בה ערכים יפים כמו חופש, שוויון וכבוד. מצד שני, באותן מדינות עצמן יכול להיות משטר נוראי, רצחני ודורסני. שתי הנטיות משמעות בערבוביא - הכרה ברעיונות וערכים יותר נעלים מצד אחד, והתנהגות איומה ונוראה בפועל מצד שני. לכן אומר הרב ש זה הדרך של הטוב והיושר אמנם הולך ונכבש לאטו, אבל זה נעשה בצעדים מדודים ובאופן חשאי למאד . זוהי דרך שמתקדמים בה מעט, וההתקדמות בעצמה מביאה קשיים, סיבוכים וכישלונות. האנושות לומדת בדרך הקשה, צעד אחר צעד, כיצד להתמודד עם היצרים הרעים שבקרבה. אנחנו לא רואים לנגד עינינו חברה אנושית חדורת טוב, יושר ואידיאליזם. גם בחברה אנושית רגילה, שאיננה רצחנית מבחינת המשטר, יש פגמים מוסריים קשים מאד, והיא מתקשה להגן על ערכי המוסר שלה כראוי. לדוגמא, יש מקומות בהם מתלבטים האם הפצת סמים היא חלק מזכות הקניין והבחירה האישית, או פשע. כאנושות, איך אפשר לסייג ולהגביל את הרוע, ומתי הסייג הזה הוא דווקא בלתי ראוי, מפני שהוא אינו סייג לרוע אלא לחרות הבסיסית, שהיא דבר נכון וטוב. לעומת זאת, לעתים מאחורי ערך החרות הסתתרו רק נטיות רעות, ולכן בפועל קשה מאד להחליט כיצד ועד כמה להגביל את החירות האישית. כל זה קורה מפני שלא מספיק להזדהות עם ערך באופן כללי. כדי לממש אותו, צריך שהוא יהיה בעל תוכן בהיר וברור יותר - קול אלוהים .

עד עכשיו, דיברנו על האנושות באופן כללי. מבין האומות, הוגלמה בישראל השאיפה אל השלום העליון, השלום האמיתי, שהוא בטוח בנצחונו . למילה שלום יש כאן משמעות רחבה יותר מאשר אך ורק שלום מדיני, חברתי או שלום בשדה הקרב. זו משמעות של השלמה והתאמה. השאיפה אל השלום העליון, היא שאיפה לגלות כיצד כל אדם ואדם, ובייחוד כל עם ועם, משלימים זה את זה. המציאות המדינית הלאומית שאנחנו רואים במשך אלפי שנים היא מציאות של סכסוך ומריבות על מקום או על נכסים. מושג הצדק אמיתי הוא מושג של חלוקה נכונה, לפי ההתאמה של כל אחד למה שהוא מסוגל לעשות באופן הטוב ביותר. השלום העליון לא ייעשה על ידי מעמדות, הכרזות וחתימת הסכמים, כי אם על ידי מציאת התוכן העצמי, וההבנה של התוכן הזה: במה האחד משלים את השני, איך תכונות מסויימות מסייעות לתכונות אחרות להשיג יחד את המטרה העליונה יותר. השלום העליון שאנחנו שואפים אליו, יגיע מתוך הבנת היתרונות של כל אומה, והדרך בה כולן יחד יכולות לשתף פעולה ביניהן. הרב מדבר כאן, כמובן, על חזון הנביאים הכולל גם את השלום הפשוט של "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" (ישעיהו ב, ד), אבל גם את ההשלמה וההתאמה בין האומות, כאשר כולן יחד מתכוונות אל המטרה הנעלה של שמיעת קול אלוהים.

לשלום הזה שני תנאים. תנאי אחד הוא המטרה המשותפת, הרצון לשמוע קול אלוהים . התנאי השני הוא כושר ההבנה (התלוי בהבשלה פנימית של האופי) במה כל אחד יכול להשלים את חברו, כדי שיוכלו להשיג יחד את המטרה המשותפת. התנאי הראשון עדיין לא התמלא - אין מטרה מוסכמת אחת לכל האומות. וגם אם נניח שישנה איזו מגמה כללית משותפת לכולם, היא ודאי רחוקה מהמטרה של שמיעת קול אלוהים, המתוארת בפסוק "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). התפילה היא בקשת קרבת אלוהים, והכל יבואו להתפלל, כלומר, לבקש לשמוע את קולו. ועדיין לא התמלא גם התנאי השני - הבשלות העצמית הפנימית של האומות, שתוביל אותם לניסיון להבין כיצד משתפים פעולה. מדובר על שיתוף פעולה לא רק באופן טכני של חלוקה, שהעיקר בה שאף אחד לא ינצל את השני, אלא גם של הבנה מה כל אחד מסוגל לספק. הרי אפשר לחייב מישהו בהסכם, אבל אם הוא לא מסוגל לספק את זה, שום הסכם לא יעזור. פעמים רבות המדיניות מתמקדת בחתימה על ניירות, מתוך הנחה (תמימה מאוד) שמי שחותם - מסוגל. מניחים שאם מישהו לא היה מסוגל, הוא לא היה חותם. בפועל, יש הרבה סיבות ואילוצים שונים המובילים את האנשים לחתום, אבל זה לא מוכיח דבר. כל אחד יכול לחתום על נייר, אבל אם הוא לא מסוגל - הוא לא יקיים אותו.

בעם ישראל, קיימת שאיפה אל השלום האמיתי, שהוא בטוח בנצחונו, אף על פי שדרכו רחוקה והיא עומדת בקשר מלחמה נגד השאיפה ההפוכה . יש פה מידה מסוימת של אירוניה: שאיפת השלום עומדת בקשר מלחמה עם השאיפה ההפוכה. עם זאת, ייתכן שהרב רומז לניסוי רוחני-חברתי-מוסרי שיצא לדרך לפני כאלפיים שנה - הנצרות. הבשורה הנוצרית היתה שחזון הנביאים על השלום הנצחי האמיתי, נמצא בהישג ידינו. הבה נעשה שלום עכשיו מיד. כאשר התעוררה השאלה מה נעשה עם הרשעים שעדיין ישנם, הם השיבו: נושיט את הלחי השנייה. אנחנו נשלים, נוותר, ועל ידי כך נחיה איתם בשלום. לעומתם, אומר הרב שעם רשע צריך להילחם. הדבר היחיד שאינו כלול בשלום, הוא הרשע. טעות אפשר לתקן, אבל עם רשע זדוני, אי אפשר להשלים. חזון הנביאים כולל חזון של שלום והשלמה, אבל הוא כולל גם את חזון הכרתת וביעור הרשע, המלחמה עם הרשע העולמי. נכון שמדובר גם על הרשע הפנימי שבתוך הנפשות, אבל הכוונה היא גם לרשע שיש בין האומות. הדוגמא שעומדת לנגד עיני כל מי שמביט במורשת היהודית, היא עמלק. משלימים עם כולם, אבל לא עם הרשע התמציתי המהותי, לא עם עמלק. הניסיון לעשות זאת, מוביל לכישלונות קשים וכואבים. בפועל, היתה הנצרות בעצמה אחד הכוחות התוקפניים, האלימים והאכזריים ביותר בתרבות האנושית. עוד הרבה לפני האינקוויזיציה, היה ניסיון להכניס תחת כנפי הנצרות אומות שלמות, בדרכים אלימות ביותר. הדבר גרם להרס התרבות של אותן האומות, ולווה ברצח מתועב של אלפים ורבבות. בכלל, ההיסטוריה של העמים הנוצרים היא אלימה ביותר, והכל בכסות של אותה האידיאולוגיה הכביכול מתקדמת, שניסתה לדלג מעל לרשע באופן מיידי, הישר אל המצב של אחרית הימים. בפועל, הדילוג הזה השיג תוצאות הפוכות.

הנצרות ניסתה מבחינה תיאורטית, בהתחלה, לדלג על העולם הזה, ולהגיע מיד אל החזון, אל השלום הגמור, על ידי חסד בלתי מוגבל שכמובן מתברר כבלתי אפשרי, ואפילו מתהפך להיות רוע. לעומתה, האיסלם, מדגיש את העולם הזה, את השלטון בחרב, את הדין, וכמעט מוותר על החזון של אחרית הימים. גם כאן, הפגם הוא פגם גדול מאד, מפני שאם אין להתנהלות מטרה נעלה, היא הופכת להיות חסרת משמעות. אחרית הימים שמצויירת בדברי הימים אצלנו, היא שינוי גדול של פני העולם והאנושות. אם זה לא יקרה, כל פעילות בעולם היא בסך הכל איזו טכניקה של שליטה. לכן, יש באיסלם שאיפה להשתלט על כל העולם, ואז כולם יחיו בשלום כפוי, בכוח החרב. זה לא שלום באמת. נתעלם מן העובדה שעצם הניסיון להשתלט על כל העולם הוא לא סביר, אבל גם אם זה היה קורה, כל עוד אין התאמה עצמית ואין חיפוש אחרי ההתאמה הזאת, המצב לא יוכל להיות מתוקן, זה בלתי אפשרי. הסכסוך, הויכוח והאלימות יהיו גם בתוך המסגרת. אפילו אם זה יהיה סיר שיש עליו מכסה, מתחת למכסה הוא ירתח ויבעבע, עד אשר יתפוצץ.

שני החיקויים האלה ליהדות, הביאו לעולם תיקון מסויים. זו אותה הדרך החשאית, ההולכת צעד אחרי צעד, של אותם הרעיונות של הטוב שאיכשהו כובשים לעצמם דרך. אבל המסגרת הכוללת, האידיאולוגיה הדתית של הנצרות או של האיסלם, היא בלתי אפשרית לקיום. על כן, בניסיונה להחזיק מעמד היא גורמת בהכרח ליותר אלימות, סכסוכים ואכזריות, כל אחת במקומה ולפי תנאיה בתקופות שונות. היו תקופות שהנצרות היתה יותר פעילה בתחומים האלה, ועכשיו אנחנו בתקופה שהאיסלם יותר פעיל. הדברים התחלפו מתקופה לתקופה לפי התנאים.
בישראל, קביעת המטרה והחזון לא מבטלים את הפיקחון הריאלי של ההתנהלות בתוך העולם. אבל מאידך, הריאליזם לא מבטל בשום אופן את המטרה הנשגבה ואת החזון הגדול שאליו צריך לחתור. כלומר, התפישה היהודית היא איזון מתמיד בין שני הכוחות האלה, החזון שמאיר את הדרך, מנחֶה, בא לידי ביטוי בשטחים שונים ורבים. ויחד עם זאת, ההתנהלות המעשית, שבשום אופן אין בה ויתור לרשע. את מה שדרוש לתקן - חייבים לתקן, מה שדרוש לשנות - צריך לשנות, ומה שצריך לבער - צריך לבער. זו תפישה מורכבת, שיש בה איזון פנימי, היודעת להעמיד גם את המטרה וגם את האמצעי. המטרה העליונה היא קיום החזון, ובו התנאי הראשון לשלום - שמיעת קול אלוהים, אף פעם לא פחות. אם במרכזו של החזון יהיה אדם, זה עדיין יהיה מוגבל מדי. וככל שזה יהיה מוגבל יותר, זה יביא ליותר סכסוך ואלימות. באופן פרדוקסלי, האידיאל של האדם אינו אידיאל אנושי אלא אלוהי, מפני שיש באדם משהו, שדורש מציאות שהיא מעבר לו עצמו. האדם נמצא בתנועה מתמדת מבחינה נפשית, זה בא לידי ביטוי גם בנטייה הרעה וגם בנטייה הטובה. בנטייה הרעה זו תאווה, שאינה קיימת אצל בעלי החיים, מפני שהיא לא השאיפה למילוי הצורך, אלא השאיפה אל מה שמעבר לצורך, הניסיון להיות יותר ממה שהאדם באמת, יותר ממה שהוא באמת צריך - במזון, בחיי אישות, בשלטון וברכוש. זו נטייה אנושית דווקא, והיא זאת שגורמת להתנגשות עם אנשים אחרים. גם בצד הטוב, הנטייה היא לדעת, להבין ולהתעלות הרבה מעבר למה שהגוף צריך, מעבר למה שהגבולות הפשוטים מקיפים. המתח הנפשי הפנימי הנוצר באישיותם של אומנים, מיסטיקאים או אנשי מחשבה גדולים, הוא המתח לעבור את גבול עצמך, לגעת במה שמעבר. ולכן האידיאל הגדול אינו האנושי שבאדם, אלא דווקא האלוהי שבו - "צֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז).

התנאי השני לשלום הזה, הוא ההבשלה הפנימית של מציאת הדרך להגיע אל המטרה הזאת - דרך ההשלמה. זוהי מציאות מורכבת, שמבינה שיש כאן גם מטרה וגם אמצעי, אשר שניהם חשובים ואי אפשר לוותר על אחד מהם. אם מוותרים על המטרה, האמצעי נעשה חסר משמעות גם אם הוא ישנו. ואם מוותרים על האמצעי, לעולם לא תהיה אפשרות להגיע אל המטרה גם אם רוצים בכך, והיא נשארת אשלייה רחוקה. בנוסף לכך, אם האדם אינו מפוכח מספיק כדי להבין היכן הוא עומד ומהם הכוחות שפועלים סביבו ועל ידו, הוא בוודאי אינו מפוכח מספיק כדי לברור בין הכוחות השונים האלה, ולדעת איזה מהם לקרב ואיזה מהם לרחק, מה נכנס לתוך המערך של הבניין ואיפה הוא הרשע הזדוני שאותו כבר אי אפשר לכלול. התפישה המורכבת הזאת, הלא פשוטה והלא קלה, היא התפישה היהודית מלכתחילה ולאורך כל הדורות. לכן הרב בוחר בשני מונחים קיצוניים. מחד, השאיפה אל השלום האמיתי, שהוא בטוח בנצחונו, ומאידך, שאיפה זו עומדת בקשר מלחמה נגד השאיפה ההפוכה, אשר סופה לפול ולהוכיח את אפסותה לעין כל .

ואז יהיה ד' אחד ושמו אחד. שמו, זו ההתגלות שלו במציאות. ד' אחד , אבל שמו עדיין לא אחד, במובן זה שהמציאות היא מפורדת. הפירוד שיוצר את המלחמה, הויכוח, הסכסוך, האלימות והרשע, עדיין שולט במציאות. שאיפתנו היא להביא אל ההתאמה. כשם שד' אחד, גם שמו צריך להיות אחד. גילוייו - עולמו, צריך להתקיים באחדות ובשלום העליון הנצחי.



^ 1. שאלה: האם אפשר להגיד שהנטייה המוסרית קיימת אצל עשירים ובינוניים אבל לא עצל עניים שאף פעם לא יוכלו לעזור ממש?
תשובה: מבחינה מוסרית- להיפך, לפעמים היא מופיעה אצל האנשים העניים דווקא, שוב, כל אחד לפי אישיותו. יש שאומרים שמילא, אם מטרתי היא להיות עשיר גדול, אין לי סיכוי, אבל להיות צדיק גדול, זה אני דווקא יכול להיות. מי יפריע לי? אבל זה גם לא נכון סוציולוגית. כלומר, זה לא שבחברה של אנשים מעוטי יכולת יש פחות מעשי חסד. שוב, אני לא יכול להגיד יותר, אני לא יודע אם יש יותר, אבל לא פחות. כי כל אחד פועל על פי הניסיון האישי שלו. מצד אחד, יש אנשים שמאחר שהם בעלי יכולת כלכלית גבוהה, קל להם להיות נדיבים. לאדם עני קשה להיות נדיב כי הוא ממש לוקח מפיו. אבל מצד שני, ניסיון החיים של העני, הידע האישי של מה זה להיות רעב, מה זה להיות צמא, או מה זה להיות רעב לאהבה, ליחס. אנשים מסוימים נעשים מזה רעים יותר, מפני שאז הם אומרים כל העולם לא חשוב, ולא אכפת לי מאף אחד, כי להם לא אכפת ממני. אבל יש אנשים שלהיפך, הניסיון האישי הקשה, עושה אותם יותר רגישים, יותר טובים, מפני שהם מבינים, הם יודעים מה זה. ואם הם מסוגלים לסייע למישהו, הם עושים זאת.
שאלה: ד' אומר לישראל במצרים, שגם כאשר יצאו לחרות, לא ישעבדו אחרים כמו ששיעבדו אותם. אבל הרי אנחנו מצפים מהם שירחמו בטבעיות, אז מה הצורך בציווי?
תשובה: נכון, אבל כבר אמרנו ששתי הנטיות קיימות. האחת אומרת: שיעבדו אותי?! עכשיו אני אראה להם! זה קורה אצל המון אנשים, כאשר מופיעה ההזדמנות לנקום בהכל. וישנה הנטייה השנייה, להפיק מכך לקח מוסרי. הצו האלוהי, מחזק את הנטייה השנייה ולא משאיר את זה בתיקו של "נראה מה יגבר".
שאלה: איפה החלק של החינוך בנטייה הטובה. האם עליו להעצים את הטוב האישי?
תשובה: ישנן דרכים שונות לחנך, אך החינוך תמיד מעצים. את הטוב, או את הרע.
שאלה: האם אי אפשר לחנך למשהו שאין?
תשובה: למשהו שאין לגמרי קשה לחנך. לחנך את מי שאין לו את הנטייה העצמית, קשה מאד. אפשר לקחת גרעין קטן ולפתח אותו למשהו גדול יותר, אפשר לא להתייחס למשהו שקיים, ועל כן לדחוק אותו קצת. אבל לעשות יש מאין, את זה החינוך לא יכול. לאדם שחסר שמיעה מוזיקלית, לא יועילו כל שיעורי המוזיקה שבעולם להיפך, המצב יהיה יותר גרוע מפני שהוא ישנא את הנגינה, ואם הוא ינסה לנגן לאחרים - זה בכלל יהיה קטסטרופלי. וודאי שלחינוך יש תפקיד גדול מאוד, אבל זה לא התפקיד היוצר, זה התפקיד המפתח, המטפח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il