אחד הדברים המבדילים בין החרדים לבין הדתיים-לאומיים הוא היחס לעוזבי תורה. החרדים בונים חומה סביבם ושואפים לנתק גמור בינם לבין עוזבי התורה. לעומתם הדתיים-לאומיים שואפים לשמור על אחדות העם, ולא ליצור חיץ בינם לבין עוזבי תורה. הכול מסכימים שבכל יהודי יש נשמה אלוקית טהורה, ושכל יהודי מחויב לקיים תורה ומצוות בשלמות. השאלה היא - מה להדגיש, האם להדגיש את הצד הסגולתי שנמצא בכל אחד ואחד מישראל ומאחד את כולם, או להדגיש את הצד הבחירי של קיום התורה והמצוות.



וכבר נחלקו בדבר רבי מאיר ורבי יהודה בברייתא (קדושין ל"ו): "תניא 'בנים אתם לד' אלוקיכם' - בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים - דברי ר"י, ר"מ אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר: 'בנים סכלים המה', ואומר: 'בנים לא אמון בם' וכו' ת"ש ואומר: 'זרע מרעים בנים משחיתים'". כלומר גם כשהם משחיתים ועובדי עבודה זרה הם נקראים בנים. אמנם נקראים בנים משחיתים...



ר"י מדגיש את ההנהגה והיא הקובעת. ר"מ מדגיש את הסגולה, כי בן נשאר בן, ואין התנהגותו יכולה לשנות את הטבע ואת העובדה שהוא בן, וישראל הם בנים לרבש"ע. ומובא בשם הרשב"א שהלכה כר"מ שאף על פי שחטאו קרויים בנים (וכך גם מובא בסליחות שני קמא).



הם נקראים גם בנים וגם משחיתים. כיצד יש להתייחס לבנים כאלו? משל למה הדבר דומה למרגלית יקרה מאד מאד המכוסה בלכלוך ובזוהמה בלתי נסבלת. אי אפשר לוותר על המרגלית בשום אופן, אך גם אי אפשר להתקרב אליה בגלל הזוהמה המכסה אותה. צריך למצוא את הדרך איך לשמור על המרגלית בלי להתלכלך.



ככל שמכירים יותר את ערך הסגולה האלוקית הטמונה בכל ישראל, כן יותר מצער ומכאיב הקלקול המעשי שמסתיר כל כך את הסגולה האלוקית. היחס לעוזבי תורה מורכב, את הנשמה הפנימית מצוה לאהוב, ואת ההנהגה המקולקלת מצוה לשנוא, ואיך אפשר לאהוב ולשנוא את אותו אדם? על כן יש שבוחרים רק לשנוא אותו ואת מעשיו, ויש שבוחרים להתעלם ממעשיו, ולראות רק את הסגולה ולאהוב. אי אפשר להתעלם מהנשמה ואי אפשר להתעלם מהמעשים, אלא יש לקרב ולרחק, ימין מקרבת ושמאל מרחקת, לאהוב את הנשמה ולשנוא את המעשים הרעים. ואת אשר יאהב יוכיח - להוכיח באהבה.