אמרו חכמינו ז"ל שצריך לראות בפרשת השבוע לא רק מה שהיה אז כשישראל היו במדבר, אלא לראות מה הפרשה מרמזת לנו להיום - "מעשה אבות סימן לבנים". בפרשת השבוע שעבר קראנו על המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, ומהדורה חדשה של פרשת המרגלים חוזרת ומופיע לפנינו היום. מי היו המרגלים - הם היו נשיאי ישראל ראשי בני ישראל, רובה של המנהיגות כשלה בהוצאת דיבה על הארץ. הם אמרו לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו, הארץ אוכלת יושביה, עדיף לשמור על החיים מאשר להתעקש להכנס לארץ. וכאלה הן הטענות של רוב ההנהגה היום. הם אומרים: יש לוותר על חלקי ארץ ישראל בשביל שמירת החיים כביכול, לא נוכל לשמור את כל ארץ ישראל בידינו, לא נוכל לעמוד מול כל האויבים שסביבנו - צריך לוותר.
רק יהושע וכלב אמרו עלה נעלה וירשנו אותה. הם הלכו נגד הרוב וסיכנו את עצמם בסכנת נפשות ממש, כמו שכתוב: ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, ואילולי התרחש הנס, שכבוד ד' נראה באהל מועד, לא היו ניצלים.
ומה עם כל הטענות ההלכתיות, שאם העם לא רוצה אין מצוות ישוב ארץ ישראל חלה, הרי זו מצוה המוטלת על כל העם ולא על יחידים, ואם הרוב אינו רוצה אין מצוה. וטענה נוספת: הלא פקוח נפש דוחה ישוב ארץ ישראל, והמרגלים טענו טענה של פיקוח נפש. כנגד כל אלה אמרו יהושע וכלב ד' אתנו, ואמירה זו מכריעה את הכול. מיהושע וכלב צריך ללמוד נכונות להקרבה עד מסירות נפש, ללמוד ללכת נגד הרוב כשהרוב טועה ושוכח את שם ד', וללמוד את הכרת ערכה של ארץ ישראל. כעת, כאשר בשם הרוב כביכול באים לפגוע בארץ ישראל, וסכנה מרחפת על מגרון ועוד ישובים, צריכים לעמוד מול הנסיונות, להיות נכונים לבוא בהמונים רבים ולהאחז באדמת הקודש. להיות מוכנים לקבל מכות להיפצע על ידי אלות השוטרים ורגלי הסוסים, ולא לזוז.
ללכת בדרכי מו"ר הרב צבי יהודה שאמר בשעתו בחוורה: "תירו בי אני מכאן לא זז". להכריז כי במגרון תהיה עמונה כפול שתים ויותר. ניתן בזה ביטוי עמוק לקשר הנצחי בין עם ישראל לארץ ישראל, נתקן בזה, במסירות הזאת, את חטא המרגלים ותולדותיו הנמשכות. ומי יודע אולי כל הניסיון הזה בא עלינו כדי לבחון את עומק הקשר שלנו לארץ ישראל, ובזה נזכה את הכלל כולו.