בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מוסר
לחץ להקדשת שיעור זה

נטילת אחריות - יסוד למלכות

היסוד למלכות מלך על ממלכתו והאדם על עצמו הוא בנטילת האחריות על מעשיו.

undefined

הרב חיים כץ

יא אדר ה'תשנ"ד
6 דק' קריאה 51 דק' האזנה
בספר שמואל א (פרק טו) מתוארת מלחמת שאול בעמלק, אשר בעקבותיה מואס ה' בשאול מהיות מלך. ננסה לבאר מס' נקודות העולות מפרשה זו.
הפרק פותח בציווי לשאול "לך והכיתה את עמלק" ומפרט הנביא "והמתה מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק" וכו' (פס' ג). הצווי נאמר "ברחל בתך הקטנה". אבל שאול חומל על "אגג ועל מיטב הצאן והבקר" וכו' (פס' ט), ובעקבות כך, אומר ה' "נחמתי כי המלכתי את שאול" (פס' יא). שמואל בא כדי להוכיח את שאול, ועוד לפני שמספיק לפתוח את פיו, מקדימו שאול ואומר "ברוך אתה לה', הקימותי את דבר ה'" (פס' יג). והדברים תמוהים. שאול אינו קטלא קניא. שאול היה משכמו ומעלה, גבוה מכל העם (על פי פרק י, פס' כג), ואומרים חז"ל "בן שנה שאול במלכו" - כבן שנה שלא טעם טעם חטא. ובכל זאת, אומר שקיים את דבר ה'. וכששמואל שואל "ומה קול הצאן הזה באזני" (פס' יד), עונה שאול "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם" וכו' (פס' טו), ונראה כמתמם. ואז שמואל חוזר על צווי ה' "וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמת" וכו' (פס' כב), ורק אז אומר שאול "חטאתי כי עברתי את פי ה'" (פס' כד).

אומרת הגמרא ביומא (כב, ב) "שאול באחת ועלתה לו (פירוש, הפסיד את המלוכה), דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחת מאי היא? מעשה דאגג". שואל במקום התוס' ישנים, הרי כבר בפרק יג מסופר שה' נחם על מלכות שאול בגלל שהקריב קרבנות לפני ששמואל הגיע, ועיי"ש בתירוצו. על כל פנים, הגמרא לא מסבירה מדוע "עלתה לו" לשאול, אלא רק אומרת בעקבות איזה אירוע "עלתה לו".

התוספתא במסכת ברכות (פרק ד, סי' טז) מביאה ארבעה נימוקים מפני מה זכה יהודה למלכות:
א. מפני שהציל אחיו (יוסף) מן המיתה, שנאמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו" (בראשית לז).
ב. מפני שהודה בתמר.
ג. מפני הענוה, שנאמר "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער" (בראשית מד).
ד. מפני שקדש שמו של הקב"ה שכשעמדו שבטים על הים, זה אמר איני יורד וזה אמר איני יורד, קפץ שבטו של יהודה וירד בתחילה.

ישנן כאן ארבע תשובות שונות, אך כשמתבוננים בהן רואים חוט אחד שחורז את כולן.

הסיבה הראשונה - מפני שהציל את אחיו. יהודה והאחים דנו את יוסף למיתה, אבל האחים אמרו שליעקב יאמרו "חיה רעה אכלתהו". אומר יהודה - זה לא יתכן. אם אתם חושבים שמגיע לו מוות, לא יתכן שנברח מאחריות מפסק הדין. אתם רוצים להרוג? אין בעיה, אבל זה מה שנאמר לאבא. אבל לדון למיתה ולומר "חיה רעה אכלתהו" - לא יתכן. זוהי מלכות. מלך יכול להיות מי שנושא באחריות. מי שלא יכול לקבל אחריות על מעשיו, או על דבריו, לא יכול להיות מלך. הנקודה איננה בהצלה ממיתה אלא בנשיאת האחריות. יהודה עמד בראש המתנגדים ליוסף ודן אותו למיתה, אבל אמר לאחים אם אין לכם אומץ לומר זאת לאבא - "לכו ונמכרנו לישמעאלים".

הסיבה השניה, מפני שהודה בתמר. לומדים חז"ל (ב"מ נט, א) "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים". תמר נתנה ליהודה את האפשרות להתחמק ולא להודות. נדמיין את התמונה: יהודה, נשיא הארץ, במעמדו - להודות על מעשה כזה שבא על זונה, זה הריסה של כל המעמד. הוא מפסיד את כל העוה"ז שלו, ובכל זאת הודה ולא בוש. "צדקה ממני" - היא מעוברת ממני. ולכן זכה למלכות. גם על מעשה לא טוב שאתה עושה אתה צריך לדעת לקבל אחריות.

הסיבה השלישית, "עבדך ערב את הנער". יהודה מסביר ליוסף מדוע דוקא הוא ניגש אליו ולא שאר האחים "כי עבדך ערב את הנער". אני התחייבתי באחריותו "אנכי אערבנו מידי תבקשנו", ולכן אני מוכן להשאר עבד במצרים. זוהי אחריות.

הסיבה הרביעית, כל השבטים עומדים על ים סוף, וכל אחד דוחף את השני שירד למים. ולמה באמת לא ירדו? דורשים חז"ל "על חרב גאותך" - לישראל אין בעיה למות על קדוש השם, הבעיה היא לחיות על קדוש השם. למות על קדוש השם לוקח שניה, אבל לחיות על קדוש השם - זה כל החיים. ישראל היו בטוחים שיצאו חיים, אבל פחדו לקחת את האחריות, עד שקפץ נחשון, "היתה יהודה לקדשו" - לקדש שם שמים. ולכן יהודה זוכה למלכות. הנקודה המרכזית במלכות היא קבלת האחריות לטוב ולרע.

נחזור לפרשת שאול. שמואל שואל "ומה קול הצאן הזה באזני", אומר שאול "אשר חמל העם ". אומר שמואל "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה!" (פס' יז) "מי זה העם? מי אתה, ומי העם? אתה חושב שאתה עניו? להיות עניו זה חשוב, אבל אתה מלך, לא סתם אדם. "אם קטן אתה בעיניך", זו הסיבה שלא שמעת בקול ה'. ענוה זו מידה טובה, רק צריך לדעת מתי ואיך להשתמש בה. גם מלך יכול להיות עניו, אבל הוא צריך לזכור שהוא גם מלך. ישנם מצבים שבהם נדרש המלך, עם כל הענוה שלו, לקבל על עצמו את האחריות למעשיו של העם, אז מה פתאום "אשר חמל העם "? ושאול ממשיך בדרכו "ויקח העם מהשלל" (פס' כא). וכך רואים בפרק יג "ויאמר שמואל מה עשית? ויאמר שאול, כי ראיתי כי נפץ העם מעלי" (פס' יא). ישנה בעיה יסודית בשני הספורים. שאול אינו מסוגל לקבל אחריות. הוא מושפע מאוד מהעם. מלך צריך לדעת לכוון את העם ולא שהעם יכוון אותו. שאול לא יכול לתלות את הסיבה שהקריב לפני ששמואל הגיע, בעם. כי אם העם לא בסדר - הוא לא בסדר. תפקידו לכוון את העם, ולכן "וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל" (פרק טו, פס' כו). שאול לא מתאים למלכות.

כאשר בוחנים את הדברים, רואים שהתביעה לעמוד באחריות היא לא רק ממלך, אלא מכל אחד ואחד. לקבל אחריות על מעשה לא טוב, או אחריות שמעשה טוב יעשה, ולא לגלגל את הדבר על מישהו אחר. טבע האדם, שלא לראות את נגעי עצמו, יותר קל לראות חסרון בשני. קבלת אחריות פירושה שאדם מבין שטעה. אומרים חז"ל על טענתו של קין "'השומר אחי אנוכי' - אתה שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה? לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפס. לבקר תפסו השומר. אמר לו: למה גנבת את הכלים, אמר לו אותו גנב - אני גנב, ולא הנחתי אמנותי, אבל אתה (השומר) למה הנחת אומנותך, ועכשיו אתה אומר לי כך?". אני את תפקידי עשיתי - אבל אתה צריך לשמור. קין יודע שה' יודע שהוא הרג את הבל, אלא טוען קין, אני הרגתי אותו? בראת בי יצר הרע. נו, אז מי אשם, אני? מה אתה רוצה ממני? קין לא מקבל אחריות על מעשיו. קין טוען טענה שמערערת את יסוד הבחירה. אדם מקבל על עצמו אחריות, ככל שהוא מכיר יותר באמיתיות של יסוד הבחירה. ככל שהוא מבין שהוא אחראי למעשיו, שהוא המלך כאן, ושאינו יכול לגלגל את הדברים על מישהו אחר. צריך להיות ברור לאדם שבידו המפתח לכאן או לכאן, ולכן אם בחר לעשות כצד מסוים, עליו לשאת באחריות על מעשיו. וככל שהדברים יהיו ברורים לאדם יותר, כך יוכל לקבל על עצמו את האחריות בקלות יותר.

"מפני מה זכה יהודה למלכות?", מלך פירושו אחריות. יש מלך על עם, מלך על עיר, מלך על עצמו. האדם מלך על עצמו, שליט על כוחותיו, ואינו יכול לגלגל את האחריות על מישהו אחר. קבלת אחריות פירושה: א. להבין שביד האדם לעשות כך או אחרת, והדברים תלויים בידו באופן מוחלט. ב. מסירות נפש. ככל שיש יותר הבנה בערך ובגודל של התפקיד של האדם, כך ישנה יותר אפשרות לקבל אחריות, או להטיל עליך אחריות. כך יש יותר אפשרות לזכות במלכות.

דורשים חז"ל בפרשת בלק "יזל מים מדליו, וזרעו במים רבים, וירם מאגג מלכו, ותנשא מלכותו" (במדבר כד, ז). "יזל מים מדליו" - זו מלכות שאול שיש לה הפסק כדלי, "וזרעו במים רבים" - זו מלכות דוד שאין לה הפסק לעולם ועד. על ידי מה פסקה מלכות שאול - "וירם מאגג מלכו", ובכל זאת "ותנשא מלכותו" - על ידי אסתר. אומרת הגמרא במסכת מגילה (יב, ב - יג, א) "איש יהודי היה בשושן הבירה" וכו'. "איש יהודי" שאמו מיהודה ואביו מבנימין וכו'. "ראו מה עשה לי יהודה, ומה שלם לי ימיני וכו' דלא קטליה שאול לאגג". אותה תכונה, שהיא היסוד למלכות יהודה, חוזרת ומתגלה אצל אסתר, וזה התקון לחטאו של שאול. אסתר מקבלת על עצמה אחריות במסירות נפש בשביל כלל ישראל, כאשר הולכת ונבעלת לאותו רשע, על מנת להציל את עם ישראל. ויותר מזה, "ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר" (מגילת אסתר פרק ד, פס' יז) - צמו שלושה ימים ושלושה לילות - וזה היה ביו"ט ראשון של פסח. אסתר גזרה צום בליל הסדר, בטלה מצוות עשה של אכילת מצה, כי הבינה שלפעמים ישנו מצב שככל שנשיאת האחריות יותר גדולה, כך הסייעתא דשמיא יותר גדולה לכוון לאמת. יכולה היתה אסתר לצוות על כך, כיוון שמסרה נפשה עבור כלל ישראל, כיוון שקבלה עליה אחריות עבור כלל ישראל. תכונתו של יהודה חוזרת ומתגלה אצל אסתר ומתוך "יזל מים מדליו" מגיע התיקון ל"ותנשא מלכותו".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il