בשנת תש"ל, שנה לאחר הסתלקותו של רבי אריה לוין זצ"ל, כאשר הספר 'איש צדיק היה' החל להירקם במוחו של הסופר והרב שמחה רז, הוא הגיע לניו-יורק ונכנס ליחידות אצל הרבי מלובביץ'. נקבעו לו עשר דקות, כיתר המוזמנים. הוא נכנס פנימה בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, והציג את עצמו. הרבי אמר: "לפני זמן קצר, קראתי בשבועון 'פנים אל פנים' רשימה על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, פרי עטו של שמחה רז. האם אתה הוא המחבר?".
משהשיב לו שמחה רז בחיוב, ביקש ממנו הרבי שיספר לו על ר' אריה לוין.

שיחתם החלה בעמידה, ונמשכה כעשרים דקות. לאחר מכן, הרבי הציע שהם ישבו בסמוך לשולחנו. ואז ביקש מהסופר שיוסיף ויספר לו סיפורים על ר' אריה.

משחלפה שעה, נכנס לחדר המזכיר, כשהוא משתומם על התארכות השיחה. הרבי אמר: "הנח לו! אני ביקשתיו שיישאר". המזכיר יצא.

הרבי רכן אל הסופר ושאל: "יש לך עוד סיפור בשבילי?...".

חלפה שעה נוספת של סיפור אחר סיפור. הרבי התעניין אם ר' אריה כתב חידושי תורה. אותה שעה שמחה רז לא ידע עדיין שר' אריה אכן כתב, כבר בצעירותו, פירוש על כל המשניות. הוא השיב: "איני חושב שר' אריה הותיר אחריו דברי תורה, אבל חז"ל אמרו: 'כל הנפרד מחברו, אל ייפרד אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו'. אנו זוכרים את ר' אריה על-ידי סיפוריו ואורח התנהגותו. עבורנו, הוא היה בבחינת תורה מהלכת".

הוא הוסיף: "הנה, אנו נמצאים עתה בניו-יורק. אספר לך משהו שאמר לי ר' אריה על ניו-יורק: 'הברכה הראשונה של ברכות השחר היא 'ברוך אתה ה'... הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. ועל כך שואל ר' אריה: 'האם אין לנו על מה להודות לה', עד שאנו מודים לו על כך שנתן לתרנגול שכל לצעוק קוקוריקו?... וכי זוהי התפילה הראשונה הראויה של היהודי?!'. אלא אם נביא את התרנגול מירושלים לניו-יורק, מתי יקרא את קריאת הגבר: לפי שעון ירושלים או לפי שעון ניו-יורק? לפי שעון ניו-יורק! זה מה שאנו אומרים: ריבונו של עולם, תן לנו את השכל לומר את הדבר הנכון, במקום הנכון ובשעה הנכונה, כפי שאתה נותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'...". הרבי חייך בהתפעלות לשמע הקושיה והתירוץ.

שמחה רז הוסיף וסיפר כי לר' אריה היו באים החלכאים והנדכאים. פעם הגיע אליו שמש של בית-כנסת, וקבל בפניו: "איזה חיים יש לי! כל הזמן אני סוחב ספסלים ושוטף רצפות".

ר' אריה השיב לו: "מה אתה שח!? אתה יודע מי אתה?!". ענה האיש: "בוודאי! מי אני? שמש עלוב...". אמר לו ר' אריה: "מובא בתלמוד, משמֵת משה התמנה יהושע - זקנים שבאותו דור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה - אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! גמרא זו אינה מובנת. האם ייתכן שחז"ל מדברים בגנות יהושע?! אלא במה זכה יהושע שהוא בא להחליף את משה? לא בגלל גדלותו בתורה, שהרי נאמר על עתניאל בן-קנז שהיה מפולפל ממנו בתורה, אלא כיוון שהיה מסדר את הספסלים בבית-המדרש, כלומר היה שמש! עולה אפוא שזקני הדור דיברו בשבחו של יהושע. וכוונתם היתה: אף אנחנו יכולנו להחליף את משה, אלא מה: התביישנו להיות שמשים! וכיוון שהתביישנו, לא זכינו לכך. זו כוונת הגמרא 'אוי לאותה בושה!'...".

הרבי התפעם מדבריו של ר' אריה, אחז בידו של שמחה רז ואמר לו: "זו הפעם הראשונה שאני שומע פירוש זה, והאמן לי כי זוהי אמיתותה של תורה!".

משחלפה שעה נוספת, נכנס המזכיר בפעם השנייה, ניצב מאחורי הסופר, והחל לגרד בגבו עם צרור המפתחות שהחזיק בידו, כדי לרמוז לו שהגיעה העת לסיים...

שמחה רז פנה לרבי ואמר: "באמת לא נעים לי. נקבעו לי עשר דקות, חלפה שעה, וכעת חלפה שעה נוספת. אבקש סליחה, עליי לצאת".

הרבי נעץ את עיניו הכחולות-עמוקות במזכירו, ואמר לו: "כבר ביקשתי ממך להניח לו, הרי אני ביקשתיו שיישאר!".

משיצא המזכיר מן החדר, רכן הרבי מול פניו של שמחה רז ואמר לו: "יש לך עוד סיפור בשבילי?..."

כך חלפו שעתיים וחצי של סיפורים על ר' אריה לוין, שהרבי שמע בשקיקה. השעה היתה כבר חמש בבוקר. רז, שהיה צעיר לימים, אמר לרבי: "בין מעלותיו של ר' אריה - שדלתו תמיד היתה פתוחה. לא היתה אצלו הגבלה של עשר דקות...". הרבי פרץ בצחוק מתגלגל כילד. רז הוסיף לסיום דבריו: "אתה האדמו"ר של החסידים. ר' אריה היה האדמו"ר של המתנגדים...".