בית המדרש

  • גירושין וקידושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רבקה בת צילה

מצוקת הגרושות

המצווה לסייע להינשא, האם יש כיום יותר גירושין בחברה הדתית, לדון לכף זכות, התפישה הנוצרית לעומת היהודית, הטרגדיה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תמוז תשס"ח
6 דק' קריאה
"כבוד הרב מלמד, שלום רב.
רציתי להביא בפניך את מצבן וסבלן של הגרושות. אני מבקשת סליחה על אריכות הדברים, אולם כקוראת קבועה של 'רביבים' חשבתי שתוכל להבינם ברגישות ולהועיל על ידם.
לאור ריבוי הגירושין, והעיכוב בנישואין ראשונים, ההנהגה הרוחנית באופן טבעי וגם מוצדק - מוטרדת מאד מן המשבר הפוקד את המשפחה היהודית. מתוך כך, יש עשייה רבה למען חיזוק התא המשפחתי. שיעורים וכנסים רבים עוסקים בנושא, מעודדים אנשים לסייע בשידוכם של הרווקים שטרם הקימו בית וקיימו מצוות 'פרו-ורבו' וטוב שכך. כאם לילדים, אף אני ארצה שבעז"ה ילדי יקימו בית בישראל, ויתברכו בחיים של קדושה ושמחה.

אלא שכתוצאה אומללה של הילך רוח זה, שמושם איזה 'אות קין' על מי שנישואיו כשלו, על מי שנאלץ להתגרש, על מי שחל שבר בתא המשפחתי שבנה. אולי מסר זה מועבר על ידי רבנים באופן מכוון, על מנת להשפיע ולהרתיע את הציבור מפני פירוק פזיז של משפחה בישראל.
אני גרושה מזה כמה שנים, ומגדלת את ילדי כמעט לבדי. העומס גדול אך אני מגדלת אותם בשמחה ובמסירות, ככל יכולתי. עם זאת, עלי להודות, ישנם רגעים רבים של משבר וחולשה, בדידות וכאב. ואז עולה המשאלה להינשא שוב, לאפשר לילדים לחוש מה זו משפחה שלימה, שיוכלו להפנים מודל של זוגיות טובה, של כבוד הדדי בין בני-זוג, כדי שישמש להם מודל לנישואין מוצלחים. גם לילדי לא קל, גם הם רוצים להיות 'כמו כולם', שיהיה איזה אבא בבית שיגיד קידוש, שיהיה עם מי ללכת לבית הכנסת, עם מי לטייל וללמוד. ובכלל, שתהיה בבית דמות גברית, חזקה ומגנה. שנוכחותו תשרה בטחון.
גם לי, כאדם, כאשה, יש כמיהה לחיות בזוג. "לא טוב היות האדם לבדו". תחושת הלבדיות היא לפעמים פשוט קשה מנשוא. קשה מנשוא.

אני דומעת וממשיכה לכתוב.
אני מרגישה שאין אהדה רבה כלפי נשים כמוני. לעיתים קרובות זה מתבטא בשיפוטיות וביקורתיות שרק זורים מלח על פצע פתוח שכואב ממילא. והרי חיים של בני-אדם הם כל כך מורכבים. לא תמיד מגיעים לגירושין בעקבות מצב קיצוני של אלימות פיסית, של שכרות, של ירידה לפשע או משהו 'צבעוני' שכזה מצד הבעל. לפעמים זה זלזול והשפלה, או בגידה, או חשש שניבול פה או התנהגות אחרת תשפיע לרעה על הילדים. יש כל כך הרבה סיבות שאנשים מתגרשים. ואני חושבת שמעטות מאד הפעמים בהן אנשים (לפחות שומרי מצוות) עושים זאת מתוך קלות דעת, כפי שנתפס בציבור. אני חושבת שזה די נדיר שאנשים דתיים מתגרשים מתוך רצון ל'הגשמה עצמית' או מתוך זלזול בערכי המשפחה. אני חושבת שזוגות רבים דוקא עושים מאמצים כבירים כדי למנוע פרידה, ולכן השנים חולפות, הילדים גדלים, והתהליך מתעכב ומסתבך. אני, באופן אישי, ניסיתי להגיע עם בן-זוגי לטיפול מספר פעמים. אבל זה לא הועיל. אולי זה היה מאוחר מדי, הניכור והכאב כבר היו גדולים מכדי לאחות.
אני גם חושבת שריבוי הגירושין לא נובע אך ורק מן העובדה שאין מייחסים ערך ראוי לשלמות המשפחה, אלא מירידת הדורות, מירידה כללית בחינוך וערכים ועבודה על המידות, וכך קשה יותר לשני אנשים שונים לבנות זוגיות יציבה. אבל זאת התייחסות אינטלקטואלית, ואילו אני ביקשתי להביא את החוויה האישית, הרגשית.
כאמור, באופן אישי סבלתי סבל גדול בנישואי, ולטובתי ולטובת ילדי התגרשתי למרות הקושי הגדול בעצם המעשה, למרות הצורך להתמודד עם הסתגלות הילדים, עם ירידה משמעותית ביותר ברמת חיים, עם שאלות חטטניות ואיזו 'האשמה' גלויה או סמויה של הסביבה. בגירושין יש סבל גדול, יש פחד מפני הלא-נודע, יש ספקות רבים, ולאחר מכן בדידות קשה.
אנשים אינם שמחים להיות לידינו. יעמדו לצד אדם חולה, לצד מי שהתאלמן. כביכול אלו מצבים שאליהם האדם הגיע שלא באשמתו. ההתאלמנות אינה תלויה בו, אלא משמים. אכן, האלמנה זוכה ליחס יותר אוהד (והיא באמת ראויה לכל העזרה והאהדה). אך - הגרושה מנודה ופגומה. כהן מתחתן עם אלמנה, אך אסור לו להתחתן עם גרושה. התפיסה היא שיש כאן פגם, ליקוי. ומסר זה גם מופנם מאד בציבור שלנו. יוצא שאת סובלת, ונאשמת על סבלך. 'הבאת זאת על עצמך'. הקמת משפחה, נתנו לך צ'אנס, ואת פישלת. 'הרסת'. זה עניין שלך - 'זבש"ך'!
לו רק ידעו את גודל הכאב והבדידות.
רציתי לשתף אותך בתחושה שאין הבנה למצבנו ולרצון הכביר שלנו לנישואין שניים, לזכות בחיים זוגיים טובים. אני אשה בשנות הארבעים לחיי, והחיים לבד ללא בן-זוג, תחושת החריגות בתוך חברה שרובה נשואה, הדאגה להתפתחותם התקינה של ילדי, כרוכים בייסורי נפש עצומים. אני כמובן מסתירה את כאבי, מעמידה פני גיבורה. אך מה לא הייתי נותנת כדי לחיות חיים טובים עם בן-זוג אוהב, רך, טוב, ישר-דרך - טוב לי ולילדי היקרים. כמה הייתי נותנת כדי לזכות באפשרות להעניק לבן-זוגי ולמשפחתו ככל יכולתי - לחבק, להכיל, לשמח ולהיטיב.
אך כיצד לממש חלום זה, כיצד 'אכיר' את בן זוגי? הסביבה רחוקה מלהציף בהצעות. כבר שנים אני גרושה, ושכנים, חברים מהקהילה, ממקום העבודה, מהמשפחה, אינם מציעים הצעות. ישמחו לעזור לרווקה. אך כביכול מצוקתי ומצוקת ילדי אינה נראית. לא ראויה. לא לגיטימית.
ובשקט בשקט אני מתייסרת. כמהה. מבקשת. מתפללת...".

המצווה לסייע להינשא
יש עוד דברים רבים לומר על הגורמים לגירושין, על שלום בית, על זיווג שני. אולם חשבתי שצריך לדחות זאת לפעם אחרת, כדי שהדברים הנוספים לא יפגמו בגילוי הלב המרגש שבמכתב, ובהתעוררות המוסרית שצריכה להיות לנו הקוראים, להיות יותר רגישים וטובים כלפי מי שנכשל בזיווגו.
ואחזק את הדברים, כי אכן מצווה גדולה לסייע בזיווגו של אדם. והעוסק בכך דבק במידותיו של הקב"ה, שאף הוא מזווג זיווגים. ואין לנו חסד גדול מזה, שרוב החסדים שאדם עושה מועילים לשעה, ואילו כאן, על ידי סיוע במציאת זיווג, כל החיים הופכים לטובים יותר - חיים שיש בהם אהבה ושמחה.
ואמרו חכמים, שאסור למכור ספר תורה, ואפילו לצורך קיום מצוות. ורק לצורך שתי מצוות, בלית ברירה מותר למכור ספר תורה. הראשונה היא מצוות תלמוד תורה, שכל עניינו של ספר התורה הוא כדי שילמדו תורה, ועל כן מותר למכור ספר תורה למען קיום לימוד התורה. והמצווה השנייה - לצורך נישואין (שו"ע אה"ע א, ב). ויש אומרים שאפילו לאנשים מבוגרים, שכבר אינם יכולים ללדת, מותר למכור ספר תורה כדי להינשא (חלקת מחוקק אה"ע א, י). מכאן נוכל ללמוד כמה גדול ערכם של החיים הזוגיים. ואם על כבוד ספר תורה מוחלים כדי לסייע בנישואין, על אחת כמה וכמה שמי שיכול צריך למחול על כבודו ולסייע לאנשים בודדים להינשא.

גירושין ושלום בית 1
האם יש כיום יותר גירושין בחברה הדתית
'שאלת השבוע' בשבוע שעבר היתה: "מה גורם לתופעת הגירושין בציבור הדתי?" רוב המשיבים הנכבדים קיבלו כהנחת יסוד שאחוזי הגירושין בציבור הדתי עולים. אולם אין הדבר ברור. הציבור גדל מאוד, ובהתאמה, השמועות על מקרי גירושין התרבו, אך מי אמר שיש עלייה משמעותית?
ביקשתי מההיסטוריון פרופ' שאול שטמפפר, שיעריך את אחוזי הגירושין בחברה הדתית בעבר. והשיב לי, כי בחברה היהודית הדתית באימפריה הרוסית, לפני כמאה וחמישים שנה - "אחוזי הגירושין היו לפחות 15%, ויתכן שאף יותר מזה. רוב הגירושין היו בעשור הראשון לנישואין. הסיבות העיקריות היו: בעיות כלכליות, היעדר אהבה, בעיות עם חותנת, ילדים מנשואים ראשונים, עקרות, ואלימות". עוד כתב לי: "בחברה המסורתית, רוב הנישואין היו של גבר ואישה שהתחתנו בפעם הראשונה, אך כשליש היו של זוגות שלפחות אחד מבני הזוג התחתן בפעם השנייה".
אם אכן דבריו צודקים, ואחוז הגירושין היה 15% לפחות, ואילו בימינו, לפי הערכה זהירה, בציבור הדתי, אחוזי הגירושין אינם מגיעים ל-10%. אם כן היה נכון לשאול, מה גרם בתקופתנו לירידה בשיעורי הגירושין (ואם יש בשנים האחרונות עלייה מסוימת, אזי אולי מדובר על חזרה לכיוון הנורמה שהיתה מקובלת).

לדון לכף זכות
יש להוסיף, כי חזקה על אנשים תורניים יראי שמים, שאינם מחליטים החלטת גירושין בקלות ראש. קל וחומר כשיש להם ילדים. ועל כן צריך להיזהר שלא להאשים את מי שנכשל בבניית משפחתו. החלטת נישואין היא החלטה אנושית, וכבכל החלטה אנושית, גם כאשר הכוונות טובות, עלולים להיכשל ולטעות. ולכן קבעה התורה שכאשר מתברר שההחלטה היתה מוטעית, מצווה להתגרש. אין תכליתו של האדם שיענה את עצמו ואת זולתו יומם ולילה, ואם חיי הזוג הפכו לקשים ורעים, מוטב להם שיתגרשו. אלא שיש למצות תחילה את כל הדרכים האפשריות לגישור, כדי ליצור זוגיות שמחה ואוהבת. אך אם הניסיונות כשלו, נכון למעט את הסבל ולהתגרש.
אמנם בחברה המתירנית, ערך הנישואין ירד, וזו הסיבה העיקרית לעלייה באחוז הגירושין, עד שבקבוצות מסוימות אחוז הגירושין עלה אל מעבר לחמישים אחוז. ואכן, יש משפחות דתיות-מודרניות שמושפעות מהלכי רוח אלה. אולם בקרב רובו של הציבור הדתי, פירוק נישואין הוא דבר שאין מבצעים בקלות דעת (אמנם, ביחס לדחיית הנישואין, רבים יותר מושפעים מהחברה החילונית, ודוחים את גיל הנישואין עד לשלב שבו כבר קשה להם למצוא את בן זוגם).

התפישה הנוצרית לעומת היהודית
יתכן שאנו מזדעזעים כיום יותר מגירושין מפני השפעת הנצרות. בעבר, גם כשיהודים התגוררו בשכנות לנוצרים, תחושת הניכור כלפי דתם ותרבותם היתה עזה. אולם כיום, דרך כלי התקשורת השונים, התפישה השמרנית הדתית היהודית מושפעת במידה מסוימת מהתפישה הקתולית, שרואה בגירושין אסון וחטא שלא יכופר. שכך הם טוענים שאמר אותו האיש למאמיניו, משה התיר לכם גירושין מפני קשי ערפכם, ואילו אני אומר לכם שאסור להתגרש. אולם להבדיל, אצלנו, בעם ישראל, היחס לגירושין שונה. זה מקרה עצוב מאוד, ואפילו המזבח מוריד על כך דמעות, 2 אבל זה מעשה נסבל, שבמצבים מסוימים מצווה לעשותו. ואף גדולי ישראל לא נמנעו מלשאת גרושות ואלמנות.

הטרגדיה
עם ההתפתחות המבורכת במקצוע הרפואה, והעלייה המשמעותית בתוחלת החיים, נוצרה מציאות חדשה. לנשים בגיל העמידה קשה מאוד למצוא זיווג. בעבר, תוחלת החיים הממוצעת של הנשים היתה נמוכה משל הגברים, בעיקר בגלל מיתה בשעת לידה. במצב זה, היו במגזר הפנויים המבוגרים, יותר גברים מנשים, וכך כל אשה, גרושה או אלמנה, שרצתה להינשא בשנית, יכלה למצוא זיווג הגון.
אולם כיום המצב התהפך, תוחלת החיים של הנשים עלתה אל מעבר לתוחלת החיים של הגברים. וככל שעולים בגיל, מספר הנשים הפנויות עולה ביחס לגברים הפנויים. עד שבגיל העמידה, על כל גבר פנוי בעל רמה סבירה, ישנן עשר או עשרים נשים. במציאות הטראגית הזו, לאשה גרושה ואלמנה, קשה נורא למצוא זיווג.
מה הפתרון? אינני יודע, זולת להתפלל לה', שיאריך את ימי הגברים, וירפאם מכל תחלואיהם, הגופניים והנפשיים, וכך תוכל כל אשה למצוא את בן זוגה.


^ 1. פורסם בתאריך כג כסליו תשס"ז.
^ 2. מסכת גיטין דף צ עמוד ב. וכן במסכת סנהדרין דף כב עמוד א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il